המוזיאון לאמנות גרועה: ״לא כל קנבס צבוע שמושלך לאשפה מתקבל למוזיאון״

סקוט וילסון, סוחר עתיקות בוסטוני, צעד לאטו במורד הרחוב בשכונה המנומנמת, בדרכו לביתו, בסיום יום עבודה. בין שני מכלי אשפה הוא הבחין בתמונה ממוסגרת שהסתירה את פניה ונשענה על אחד הפחים. זו הייתה שנת 1993. 

וילסון הטה את התמונה והתבונן בה. המסגרת נראתה לו תקינה ואיכותית, והוא החליט לקחת אותה הביתה, ולמחרת להביאה לגלריה שלו. הוא התכוון לזרוק את התמונה ולמכור את המסגרת, אלא שבאותו ערב הגיעו לבקרו זוג חברים, ג׳רי ריילי, ומארי ג׳קסון. הם שכנעו אותו שהתמונה ״בעלת נוכחות חזקה״ מכדי שתושלך (בחזרה) לאשפה. 

הם כינו אותה ״לוסי בשדה עם פרחים״. מי שרוצה לזהות בזה איזכור לשיר ידוע של הביטלס, רשאי לעשות זאת. כך או אחרת, זה הרגע (שיש הרואים בו רגע של הארה היסטורית), שבו נולד הרעיון של ״המוזיאון לאמנות גרועה״, מוסד ייחודי שמתקיים ופועל מאז בבוסטון. 

מאז הפך החיפוש (או ה״ציד״) של תמונות שהושלכו לאשפה, והצגת חלק מהן כיצירות מופת, לעיסוק של קהילה שלמה של חובבי אמנות שמצאו עניין וסיפוק רב בהתרסה כלפי הממסד האמנותי ה״מנופח״ וה״מפומפם״. בלוטת ההתרסה, היא, כידוע, מרכיב טבעי למדי בנפש האדם. כשהבלוטה הזאת סוערת, נולדים רעיונות כמו ״סלון הדחויים״, וזרמי יצירה כמו ״דאדא״, ועוד. 

רק מיעוט קטן של היצירות המובאות, או מושלכות לפתח המוזיאון מוצאות את דרכן אל קירותיו. ועדת הקבלה מתכנסת מעת לעת לישיבה, שלעתים מתגלגלת למפגש סוער למדי – שבסופו מתקבלות החלטות

כמובן, התרסה כשלעצמה אינה מבטיחה את עומק ומורכבות האמירה החברתית־אמנותית. אנשי ״המוזיאון לאמנות גרועה״ (The Museum of Bad Art) בבוסטון – שבינתיים ניכס לעצמו, שלא במקרה, כמובן, את ראשי התיבות MOBA – מבטאים בכך נימה לא מוסתרת של הומור עצמי.

המוזיאון ממוקם כיום בחלל רחב ידיים, בחלקו האחורי של פאב גדול שרוב אורחיו אינם מודעים, בימים רגילים, לפעילות האמנותית, החברתית והקהילתית שמתחוללת במרחק קצר מאחוריהם. מייקל פרנק, האוצר הראשי הנוכחי של המוזיאון ולואיז ריילי סאקו, המנהלת האמנותית והאדמיניסטרטיבית, מדגישים שלא כל קנבס צבוע שמושלך לאשפה מתקבל למוזיאון. 

״למעשה״, הם אומרים, ״רק מיעוט קטן של היצירות המובאות, או מושלכות לפתחנו, מוצאות את דרכן אל קירות המוזיאון״. ועדת הקבלה, הכוללת את שניהם וכמה חובבי אמנות נוספים מאגודת הידידים של המוזיאון, מתכנסת מעת לעת לישיבה, שלעתים מתגלגלת למפגש סוער למדי – שבסופו מתקבלות החלטות.

היצירות שנבחרו מוצגות בתערוכות ונכללות בקטלוגים ובספרים שיוצאים לאור מטעם המוזיאון, בעוד האחרות, שלא התקבלו, נערמות בירכתי חלל הכניסה למוזיאון ומוצעות בחינם לכל מי שמעוניין בהן, כשהן מסומנות, מאחור, ב״סרטיפיקט״ רשמי, חתום על־ידי האוצר והמנהלת, שמכריז על התמונה כ״תמונה לא ראויה שלא התקבלה״, עם חותמת רשמית של המוזיאון לאמנות גרועה.

מים עמוקים, דולר, להישאר בבית ללא עבודה, עכבישים, ועוד

באחד הערבים באוגוסט האחרון (2025), היה לי הכבוד והעונג להשתתף בערב אמנותי־חברתי ייחודי של המוזיאון, שנערך לכבוד יצירה חדשה שנמצאה באשפה, הובאה למקום על־ידי אחד מידידי המוזיאון, התקבלה ברוב קולות לאוסף המוזיאון – ונמסרה לאוסף בסחר־חליפין, בעד יצירה אחרת שנלקחה מאוסף המוזיאון לאוסף של אותו חובב אמנות. 

הדאגה העמוקה (שלא לומר אימה) השפוכה על פניו של ״האיש הדואג״, הובילה את אנשי המוזיאון להכריז על ערב ייחודי (שמזכיר במידה רבה את מנהג ה״תשליך״ היהודי), שבמסגרתו הוזמנו האורחים להצמיד לשערות הברזל המקורזלות של הדיוקן, פתקים שבהם אפשר היה לרשום את מה שמדאיג את האורחים – ובכך ״להעביר לאיש הדואג ממילא, את כל הדאגות שלנו״, ובאותה עת להשתחרר מהן בעצמם. 

הפעילות והתור שהשתרך לפני היצירה, ומספר הפתקים שהוצמדו לשערות הברזל, העידו על כך שהרעיון של אנשי המוזיאון עלה על צורך אנושי אמיתי. בין פתקי ה״דאגות״ שנתלו על היצירה: מים עמוקים, יותר מדי דברים לעשות ביום אחד, דולר, להישאר בבית ללא עבודה, עכבישים, ועוד.

העובדה שחלק ניכר מהיצירות המוצגות במוזיאון גורמות לאפים מסוימים להתעקם, לא הרתיעה את האלמונים, שגנבו בשנת 1996 תמונה שמנהלי המוזיאון העניקו לה את השם ״איילין״ – דיוקן של אישה החובשת כובע חום. המוזיאון הציע פרס של שישה (6) דולרים למשיב התמונה, אלא שבמשך שנים ארוכות הסכום המפתה לא הניב כל מידע על הציור הגנוב. 

רק כעבור עשור, בשנת 2006, התקבל מכתב אנונימי ובו דרישה לתשלום כופר בסך 5,000 דולר בתמורה להחזרתה של ״איילין״. המוזיאון סירב לשלם בטענה שאינו נכנע לסחטנות. לסיפור הדרמטי יש סוף טוב, שכן בסופו של דבר הציור הוחזר במפתיע וללא כל דרישות נוספות, וכיום הוא מוצג בקדמת חלל התצוגה המרכזי במוזיאון.

מארק אברהמס, חבר דירקטוריון המוזיאון, הוא – לא במקרה – גם המנהל, המפיק והעורך של טקסי הענקת פרסי ה״איג־נובל״ למחקרים המדעיים העלובים, המגוחכים והמיותרים מדי שנה. על פרסי ה״איג־נובל״ (שנולדו, אגב, בישראל של שנות ה־60 וה־70), הוא אומר ש״המחקרים שזוכים בפרס הלא נחשק הזה, מעוררים בתחילה צחוק – ואחר כך גורמים לך לחשוב״. 

באותה רוח הוא מסכם במשפט את סיבת ומטרת קיומו של המוזיאון לאמנות גרועה: ״כל מוזיאון לאמנות מציג כמה יצירות אמנות גרועות (אבל יקרות!), ומעמיד פנים שמדובר באמנות טובה. אבל אם במקום להעמיד פנים המוזיאונים האלה היו יכולים ׳לחגוג׳, את יצירות האמנות הגרועות שלהם, הם היו מעוררים מחשבה – מה שהיה עושה את עולמנו למאושר יותר״.

---

יבשם עזגד הוא האוצר של מכון ויצמן למדע