בוגרים 2025: נופים שבורים, מלכות דראג, משחקי דמוקרטיה, געגועים וסוף העולם

טל חגי | נופים שבורים

המדרשה לאמנות, בית ברל

תערוכת הגמר התבססה על דימויים מהתקשורת שאספתי בהתמדה כבר מימיה הראשונים של המלחמה: צילומי עיתונות, פריימים מתוך שידורים חיים או סרטונים שהופצו בטלגרם. הצגתי אותם במיצב של ציורי שמן על בד וציורים על קוביות עץ של גני ילדים. כמו רבים, מצאתי את עצמי דבוקה למסכים, והבחנתי כיצד ההצפה של דימויים של אלימות והרס מתחילה לחלחל אליי פנימה. תפיסת המציאות שלי מורכבת מלייב טיקטוק של קיבוץ עולה באש, טנדרים לבנים של רעולי פנים עם בנדנות ירוקות, מצנחי סיוע מתרסקים על המון מבוהל, משפחות מגורשות על חמורים ובתי חולים שנשרפים על יושביהם.

עבורי, הציור הוא פעולת התנגדות: דרכו, אני משחזרת את התיעודים הקפואים ומנסה להחיות אותם, לשוחח איתם, ולמצוא בהם רוך, אור וצבע. פעולת הציור מזמנת עבורי מגע אינטימי בנופים הדוממים והפצועים של עזה, גבעות יהודה ושומרון או כבישי איילון. ההמון האנונימי נבנה מחדש על הבד כמו פאזל, בחיפוש אחר מבט, אנושיות וקרבה בתוך האסונות. זהו ניסיון אבוד מראש להבין את העולם – ניסיון לתפוס מהות, היגיון ופשר בתוך הכאוטיות של ימי מלחמה, דרך הממשות הפיזית הנצפית של גופים, עצמים, פחיות שימורים, שולי עצים ושברי מבטים.

---

ויקטוריה מטוסביץ׳ | אבנים משתלבות

המחלקה לתקשורת חזותית, בית הספר לעיצוב, אוניברסיטת חיפה

מפגש בין התרבות הרוסית לבין המציאות הישראלית. הפרויקט כולל עיצוב מספר כיסויי־ראש מסורתיים לנשים (קוקושניק) מעוטרים בסמלים ישראליים ורוסיים שמשתלבים יחד בהשראת טכניקת הפסיפס – שמזוהה עם התרבות המקומית העתיקה. הפסיפס, בדומה לתהליך ההגירה, מבוסס על שילוב והרכבה. שילוב זה מבטא את סיפורם של מהגרים רבים ומעלה שאלות של זהות, זרות, הסתגלות ושייכות.

הפרויקט כולל שלושה כיסויי ראש (קוקושניקים) ייחודיים, שיוצרו בטכניקת פסיפס בעבודת יד. לצד יצירתם, נערכה סדרת צילומים אמנותית של דוגמניות החובשות אותם.

---

שלי בראון | ״חלומותיך טובעים בים ואת אומרת שירה״ *

המחלקה לצילום, בצלאל

שילוב של דיוקן עצמי על רקע צילומים מתקופות קודמות שהודפסו והוגדלו, והוצבו לצילום מחדש, יוצר ריבוד שכבות של דימויים, תקופות ומשתתפים בצילום.

באמצעות שקופיות ישנות של סבי וסבתי, בשילוב שירי ״ארץ ישראל הישנה והטובה״, אני מבקשת לדבר על שיברון החלום הקולקטיבי על ״ארץ תכול אין עב״ ועל שיברון החלומות שלי עצמי. אני כואבת את החלומות שטבעו לי ומנסה להחיות אותם מחדש מול המצלמה. ההסתכלות שלי טעונה בגעגוע ובהתרפקות על העבר, אבל בעיקר כואבת את ההווה, ומציפה בי פחדים בנוגע לעתיד.
*לאה גולדברג, ״שאריות החיים״, 1971.

---

• הצטרפו לקבוצת הווטסאפ של פורטפוליו: עדכונים והטבות על כל מה שחשוב ויפה >>

---

מיקה ירושלמי | צעצועי דמוקרטיה

בית הספר לתקשורת חזותית, שנקר

שבע מערכות של צעצועי עץ שממחישים מושגים שונים מעולם הדמוקרטיה כחוויה משחקית. המשחק בצעצועים מאפשר היכרות עם המושגים ע״י צורה, תנועה ואינטראקציה ומעורר שאלות לגבי השיטה הדמוקרטית.

---

ענבל איזבל מזי | קו מים

המחלקה לאמנות, סמינר הקיבוצים

אמא היגרה ליבשת אחרת בעקבות האהבה ונשארה בזכות השמש והים. היא אהבה את המים אבל לשחות לא ידעה. יום אחד היא נכנסה לים ותוך דקות ספורות נסחפה לעומקו. עברו 15 שנה עד שהסכימה להיכנס שוב.

אני מתבוננת על המים כנקודת מעבר, מרחב שמייצר חוק וגבול משלו, אדיש לאלו ששורטטו בסרגל על אדמה יציבה. לעיתים מכשול, לעיתים הגנה. המים תמיד משחקים בכפילויות – הם בו בעת מרחב של הנאה ופנאי, לצד היותם מרחב של אי ודאות וסכנת מוות. בעבודתי אני מתבוננת על המצב הרוטט של המים כמצב קבוע של הגירה – משום מקום לשום מקום. נקודה אילמת בזמן בה אין מוצא ואין יעד, המסע הוא היחיד שקיים.

ההצבה מורכבת מציורים בצבעי שמן המבוססים על זכרונות ומיתולוגיות משפחתיות, סירת יחיד ארוזה מדגם ״אופטימיסט״, ועבודת וידאו.

עבודה זו מוקדשת לכל אישה ואיש שבחרו להשאיר מאחור את מולדתם, שפתם, זהותם ודרכם וחצו את המים שבמדבר, או בהר או בתוכם, בתקווה לעתיד טוב יותר.

---

אופק שלום | The Main Event

המחלקה לצילום, בצלאל

המפגש הראשון שלי עם דראג התרחש במקרה, במופע קברט תאילנדי באי קו סמוי, וחשף אותי לעולם חזותי עוצמתי, עשיר ובלתי מתנצל. המתח בין הפנטזיה הבימתית לפשטות של המציאות עורר בי סקרנות ורצון להכיר את האנשים שמאחורי הדמויות.

שנתיים לאחר מכן, בזכות המצלמה, נכנסתי בעדינות ובכבוד אל תוך מסע תיעודי ואינטימי של קהילת מלכות הדראג בישראל – תחילה דרך ההופעות, אל מאחורי הקלעים, ולאט לאט גם אל הבתים הפרטיים. סדרת הצילומים שנולדה מתוך סקרנות חזותית מתעדת רגעים של טרנספורמציה, אינטימיות וחיים שבין הופעה לזהות.

בעבודה אני משלבת בין שפה אסתטית מוקפדת לבין תיעוד רגיש, מתוך רצון להאיר את העולמות האישיים של המלכות, לא רק כגוף מצולם – אלא כקול, כבית, וכמרחב של חופש ובחירה.

---

אפרת מישורי | שבוע לסוף העולם

בית הספר לתקשורת חזותית, שנקר

יצרתי קומיקס בן 72 עמודים, העוקב אחר ארבעה ילדים בישראל, שבוע לפני סוף העולם. בעוד החברה סביבם שוקעת בפאניקה שקטה ואדישות קיומית, אחד הילדים חושף שהוא מסוגל לעצור את הזמן. הוא מוביל את חבריו להרפתקה אחרונה בעולם שקפא, בו הם מתמודדים עם פחדים ומנסים למצוא רגעים של משמעות לפני הסוף.

העלילה מתרחשת בנוף ישראלי מוכר אך סוריאליסטי, ומשלבת אלמנטים של אפוקליפסה רכה, ריאליזם קסום והומור ילדותי אבסורדי.