״בדם קר״: קונפליקט עם פוטנציאל שקבור תחת הר קלישאות

אלמנה מבוגרת מגיעה ללב אגם קפוא במינסוטה המושלגת כדי למלא את בקשתו האחרונה של בעלה: לפזר את האפר שלו על פני האגם, שהיה אבן דרך משמעותית במערכת היחסים שלהם – הדייט הראשון. כך נפתח ״בדם קר״, הסרט החדש בכיכובה של אמה תומפסון, שמכאן והלאה ילך ויתפתח למותחן רב תהפוכות, פעלתני ודרמתי.

בזמן דיג שקט באגם, כשסביבה נופים מושלגים מרהיבים, בארב (תומפסון) שומעת צליל ירייה. היא מתחקה אחרי מקור הצליל ומגלה גבר שרודף אחרי נערה כפותה. היא מחליטה לחקור את העניין ועולה על מזימה זוגית שרקם אותו הגבר יחד עם אשתו, וחשיפתה כאן תהיה בגדר ספוילר. לאט לאט, העלילה חושפת את המניעים של בני הזוג ואת הסיבות שבעקבותיהן בארב לוקחת על עצמה את משימת החילוץ המסוכנת.

לראשונה בקריירה, בגיל 66, אמה תומפסון משחקת במותחן פעולה. בגדול, זו החדשה הכי מרעישה שאפשר להגיד על ״בדם קר״, שביים בריאן קירק (״21 גשרים״). במהלך הסרט, בארב, שרק רצתה לדוג בשקט ולמלא אחר בקשתו האחרונה של בעלה, מגלה בעצמה תכונות, יכולות חדשות ותושייה רבה – כשהיא דוחפת בכל הכוח ולא מוותרת.

הסיבות לעקשנות של בארב מתגלות דרך פלאשבקים מעברה וזיכרונות – חלקם יפים וחלקם טראומתיים וכואבים. בדרך זו, קירק מנצל את יכולותיה הדרמתיות העילאיות של השחקנית הראשית שלו. אבל זה לא ממש מספיק. גם לא הליהוק של גאיה וייז, בתה של תומפסון, בתפקיד בארב הצעירה. כי ״בדם קר״ שופע עד גדותיו וטובע בקלישאות המוכרות של הז׳אנר, מה שמונע ממנו להיות בעל אפקט מותחני אמיתי ומרתק.

היחידה שמצליחה להחזיק את הההגה ולגרום ל״בדם קר״ איכשהו לעבוד – היא אמה תומפסון. הבריטית הוותיקה מביאה לכאן את כל הניסיון והמנעד הדרמתי שלה, שבבתי ספר למשחק כבר שכחו איך ללמד

כל קלישאה שקופצת באסוציאציה של חובב קולנוע ממוצע נמצאת כאן: הגיבורה הראשית שמגלה בעצמה יכולות פנומנליות ותושייה מדהימה; בת הערובה חסרת האופי והנוכחות; שני חוטפים – האחד רחמן רחמן והשני אכזר; ולבסוף – אנשי חוק אימפוטנטיים ומטומטמים. המוטיבים הרפטטיביים האלה הופכים את ״בדם קר״ לסרט צפוי, שמצליח בצורה מסויימת להחזיק עניין ואת העפעפיים במצב פתוח – אבל לא מונעים ממנו להיות נטול כל ריגוש, סטרס או וואטאבר.

״בדם קר״ הוא לא הסרט שיחזיק את הצופים על קצה הכיסא, כמיטב הקלישאה של כל טקסט ביקורתי קולנועי. הוא גם לא יוצא דופן בשום אופן; ובמקום לנסות, להעז ולהרחיק לכת – הוא רק מהלך בבטחה ובאופן מעצבן על הקו הבטוח והמוכר.

זה בולט גם בסוף האנטי־קליימקסי להחריד שלו, שכל מה שקורה בו הוא מעט מטופש ולגמרי לא מחוייב המציאות. הוא ליטרלי היה יכול להסתיים בצורה שונה לחלוטין, והתוצאה הייתה הרבה יותר הגיונית ומתקבלת על הדעת.

כצפוי, היחידה שמצליחה להחזיק את הההגה ולגרום ל״בדם קר״ איכשהו לעבוד – היא אמה תומפסון. הבריטית הוותיקה מביאה לכאן את כל הניסיון והמנעד הדרמתי שלה, שבבתי ספר למשחק כבר שכחו איך ללמד. אז אין טענות כלפי השחקנית, שגם לקחה חלק בהפקת הסרט.

לגבי כל השאר – הם מנסים. כלומר, בעיקר ג׳ודי גריר, הפנים המוכרות יותר בסרט אחרי תומפסון. לשם שינוי, לדמות החוטפת יש מניע מעניין שקשור בבריאותה האישית, וזה מוסיף אותנטיות משכנעת ללמה היא כאן מלכתחילה – בן אדם נורמטיבי שנקלע למצב ביש ופונה למוצא אחרון בהחלט (וגם זה לא בטוח).

הציוות של תומפסון את גריר מנסה להצית קונפליקט – הן דרמתי והן פעלתני – בין שתי נשים, דבר שלא קורה הרבה, בייחוד במותחנים מהסוג הזה. אבל הר הקלישאות שהסרט קבור תחתיו לא מוביל את הקונפליקט לשום מקום מסקרן.

במקום שתי לביאות שנלחמות כל אחת על טריטוריה עד זוב דם, השואו־דאון בין גריר לתומפסון מסתיים בקול ענות חלושה וחסר עניין בסיסי. וזה מבאס טילים, כי היה כאן פוטנציאל פגזי: שתי נשים נלחמות זו בזו – כל אחת מסיבותיה שלה – בקטע הכי אלים שאפשר לבקש. זה לא קורה.

ל״בדם קר״ היה פוטנציאל אמיתי להיות מותחן מפתיע. הסאבטקסט שלו מעניין, אבל הטקסט שלו לא מסייע לו להתפתח לפיצ׳ר מסחרר, סוחף והכי חשוב – באמת מותח. מה שבטוח, הסינמטוגרפיה משוגעת לחלוטין והנופים המושלגים שמוצגים בסרט (שצולם בפינלנד ובגרמניה), הם ליטרלי עוצרי נשימה ומצולמים בשוטים מהממים. אבל צילום, יפה ככל שיהיה, לא מספיק להרים מותחן כזה לגבהים, בפרט כשהיסודות שלו חלודים, חרושים ולא חזקים מספיק.

---

בדם קר
בימוי: בריאן קירק
98 דקות; ארצות הברית, 2025
2.5 כוכבים