Disable/Enable big cursor white
Disable/Enable big cursor black
דרך אגב // בוב ספוג מייצר סמים
לבשו בגדי ים אופנתיים, כי הצונאמי בדרך: בימים הקרובים הרשתות החברתיות יוצפו בסרטוני AI שנראים אמיתיים כמעט לחלוטין, ושישבשו את מה שנשאר מהיכולת שלנו להבדיל בין קונספירציה, ״הסברה״ ומציאות.
בשבוע שעבר גוגל, מטא ו־OpenAI חיברו בפעם הראשונה את מנועי יצירת הווידיאו המתקדמים שלהן ישירות לרשתות שבבעלותן, ומאז הן מאפשרות לכל אחד ליצור סרטונים מציאותיים בעזרת פרומפט פשוט. או כמו שב־NPR תמצתו בכותרת קולעת: ״נשקו את המציאות לשלום״.
זה התחיל כש־VEO 3 של גוגל הפך לחלק אינטגרלי מיוטיוב, והתחמם כשמטא ערכה השקה מפוקפקת ל־Vibes, רשת חברתית דמויית טיקטוק, שמוקדשת רק לתוכן שהיוזרים מג׳נרטים (ושאפשר לשתף בלחיצת כפתור בפייסבוק, ווטסאפ ואינסטגרם). אבל את הכותרות גרפה, כמו תמיד, OpenAI, שהשיקה את SORA – עוד רשת חברתית חדשה, שכל מי שמצטרף אליה מתבקש לסרוק את פניו כדי שיוכל להפוך לגיבור הסרטונים שהוא וחבריו מייצרים (כרגע רק בארצות הברית ובקנדה).
ההשקה המשולשת יצרה תגובת שרשרת, ומיד הרשת התמלאה ב־AI slop: מסרטוני מעצר מזויפים דרך סם אלטמן בוכה ומארק צוקרברג כאיש לטאה, ועד בוב ספוג מייצר סמים בחמידות. הצצה למה שמתרחש שם מגלה שהתת מודע הקולקטיבי קם לתחייה, אך למרבה הצער התגלה שהוא (עדיין) לא מרתק במיוחד. למעט האיכות הריאליסטית, רוב הסרטונים מעניינים כמעט כמו החלומות של השכן שלכם.
@alex.klett6 How Sam Altman starts his days #sora #parody #samaltman #sora2 #funny
זאת, כמובן, רק ההתחלה. בשלב הבא, לאחר שהרשתות ילמדו איזה תכנים אהובים על פרופיל מסוים של משתמשים, המערכות כבר לא יצטרכו פרומפט של אף משתמש אנושי. הם פשוט ייצרו עבורנו זרם אינסופי של תוכן ופרסומות אפקטיביים שיפעילו אותנו רגשית.
אבל רגע לפני שנקפוץ ראש לתוך עולם שבו לא ברור מה מציאות ומה פנטזיה אפלה של יועץ פוליטי – הנה כמה טרנדים אופטימיים מהעולם, שמראים מגמה תרבותית הפוכה וברורה: רוב בני האדם – ובמיוחד הצעירים שהעבירו את ילדותם בסגרי קורונה – מנסים לחזור למציאות ומחפשים קשרים וחוויות אותנטיים בעולם האמיתי.
רגע לפני שהרשתות החברתיות הקיימות נוטשות את הבטחתן ההיסטורית לחבר בין בני אדם, והופכות למנועי הפצה של תוכן סינתטי שמהונדס על ידי גורמים אינטרסנטיים (ממפרסמים ועד ממשלות זרות), נראה שהאנושות עוד מנסה כמה תרגילי חילוץ.
שש, שבע + תנועת סחיטת תפוזים הפוכה
טיקטוק, למי שזוכר, התחילה בכלל כ״אפליקציית ריקודים״. אני עוד זוכר בחיבה את כל הגברים הישראליים בגיל העמידה שהעלו את עצמם רוקדים בסקיני ג׳ינס ליד הבריכה כדי להתחבר לילדים שלהם ולרוח הזמן. החיות והקרינג׳יות הזאת הן שיצרו את הקסם וכוח המשיכה הראשוניים של הרשת – היא חיברה את המשתמשים שלה באופן חדש עם המרחב הפיזי והמציאות.
זה כבר מזמן לא המצב, אבל לאחרונה אפשר לראות איך הצורך האנושי בקשר עם הממשי מייצר טרנדים חדשים. הגדול והמשמעותי ביותר הוא כנראה Six-Seven, מם אינטרנטי שהצליח לחצות את הקווים מהמסך אל המציאות ומשגע את האומה האמריקאית כבר כמה שבועות.
ההשקה המשולשת יצרה תגובת שרשרת, ומיד הרשת התמלאה ב־AI slop: סם אלטמן בוכה, מארק צוקרברג כאיש לטאה, בוב ספוג מייצר סמים בחמידות. התת מודע הקולקטיבי קם לתחייה, אך למרבה הצער התגלה שהוא (עדיין) לא מרתק במיוחד
מתברר שאי אפשר לספור היום בארצות הברית, או אפילו להזכיר את צמד הספרות שש ושבע, בלי שמישהו יתפרץ ויצרח ״סיקס סבן״ בניגון אופייני, תוך שהוא מבצע בשתי ידיו תנועה של סחיטת תפוזים הפוכה. זה החל בשיר ראפ שנקרא doot doot ומשם – דרך ממים של מעריצי NBA – הפך לתסמונת טורט קולקטיבית, שזולגת מטיקטוק בחזרה למציאות – ומגדירה את הרגע התרבותי הנוכחי.
ציון: 6-7.
לאכול פודינג עם מזלג
עוד טרנד אינטרנטי שמבקש להוציא את חסידיו מהמסך הוא Pudding mit Gabel, שמבעיר בימים אלה את העולם דובר הגרמנית – ובו צעירים רבים מתאספים בפארקים וגנים כדי לאכול מילקי עם מזלג. הם נוקשים עם המזלגות שלהם במשך דקות ארוכות על מכסה הפודינג – ולאחר מכן אוכלים אותו אט אט, בעוד האקסטזה מתחלפת בתוגה גרמנית אופיינית.
זה מזכיר מעט את אירועי הפלאש מוב מלפני עשר שנים, אבל נראה שהפעם המטרה היא לא להדהים את העולם – אלא פשוט לפגוש אנשים אחרים בנסיבות מסיבתיות.
הגבר הייצוגי
סוג נוסף של כינוסים חברתיים, שהוצתו ככל הנראה על ידי כנס הכפילים הוויראלי של טימוטי שאלמה בקיץ שעבר – הוא של גברים פרפורמטיביים. מדובר, כך נראה, בטקס האשכבה של זן מסוים של צעיר מילניאלי, שמקדיש את רוב זמנו ומאמציו כדי לייצר דימוי שנשים יאהבו: יש לו תיק בד, כוס מאצ׳ה קרה בכל יד, אוטוביוגרפיה של מישל אובמה שהוא מעמיד פנים שהוא קורא וכלב שאינו שלו.
בכנסים הפארודיים האלה, שמתקיימים מסביב לעולם, נדמה שבני דור ה־Z מודיעים לקודמיהם שפג תוקפם. אבל איזה מודל חדש הם יעמידו? האם הם ימשיכו להיפגש בגנים ציבוריים? מי יודע אם אי פעם נדע את האמת לאשורה.
