יריב מוזר: ״עוד נחזור לרקוד״ - היצירה הכי משמעותית שעשיתי עד כה בחיי

יונתן: מה שלומך יריב? איך אתה עובר את הימים הטרופים האלה שמסרבים להיגמר?

יריב: לא קל. כל נושא החטופים לא עוזב לי את הנשמה, בכל מקום שאני נמצא בו, מייסר אותי ולא מניח לי. לא יודע אם כולם בארץ במצב הזה ואולי זה בגלל הסרט שעשיתי ופעילות נוספת שאני מעורב בה

יונתן: אני חושב שזה מייסר את כולנו ומקווה לבשורות טובות. איפה אני תופס אותך?

יריב: כרגע אני נמצא באירלנד, אני לוקח חלק בצילומי הסדרה ״הוויקינגים״ לצורך השתלמות ולימוד מקצועי, כהכנה למעבר שלי לתחום הדרמות

יונתן: בהצלחה! אנחנו הולכים לדבר על הסרט התיעודי שלך, ״עוד נחזור לרקוד״ – הסרט על הטבח בפסטיבל נובה. מאז שיצא, לפני שנה, הסרט נודד בין פסטיבלים והקרנות בעולם וזוכה בפרסים בינלאומיים חשובים – למרות קריאות רמות לחרם ונסיונות למנוע את הקרנתו. אני רוצה להגיד משהו טוב על היצירה, אבל כצופה וגם ככותב, זו תחושה מוזרה לברך על סרט כזה, כי הוא נוגע בפצע פתוח ועמוק. גם אתה חווה את הדיסוננס הזה מהצד שלך?

יריב: ברור. הדיסוננס היה קיים מהרגע הראשון שהתחלתי לעבוד על הסרט. זאת היצירה הכי משמעותית שעשיתי עד כה בחיי. כולנו בהפקה הרגשנו שליחות ושיש לנו אחריות כבדה וגדולה כלפי השורדים והמשפחות השכולות. לא מדובר בסרט הסברה או ״מטעם״, ועם זאת, יצירה תיעודית תמיד יש בה מידה של מסחריות, בסוף זה מוצר קולנועי עם גורמים מסחריים שמעורבים בו

יונתן: עברו שנתיים מאז שיצאת למסע התיעוד, שנה מאז שהסרט יצא לאקרנים ובינתיים גם זכית באמי. יש משהו שהיית עושה אחרת אם היית יוצר אותו עכשיו?

יריב: בכל סרט שלי תמיד הייתי רוצה לחזור לאחור ולעשות עוד תיקון, עוד תוספת, ספקות כאלה ואחרים. ביצירה הזו אני חייב להגיד שאני מאוד שלם עם התוצאה מכל בחינה. כאשר פורסם תחקיר צה״ל על הנובה, התגנבתי פנימה יחד עם המשפחות השכולות וצפיתי בתחקיר המלא. והייתי בסך הכל מרוצה, שהסרט מצליח לספר את הסיפור כמעט באופן מדויק

יונתן: אתה חושב שיש לסרט שלך – ובכלל ליצירה התיעודית הישראלית שעוסקת בשביעי באוקטובר – סיכוי להשפיע על הדרך שבה רואים את ישראל בעולם?

יריב: ברור שיש. יצירה תיעודית יש בכוחה להציג תמונה מורכבת ואמינה של המציאות. היצירה שלנו – בזכות ההישג ההפקתי של חברת סיפור וחברת סלוצקי – הצליחה להגיע לשותפים בינלאומיים גדולים כמו פארמונט ובי.בי.סי, שיש להם חותמת של יוקרה ואמינות. כך הצליחו להביא את הסרט למיליוני צופים בכל רחבי העולם – זה השג עצום במיוחד לסרט על השבעה באוקטובר. לצערי הרב הקולנוע הישראלי היום מוחרם על ידי הקהילה האמנותית והמדיה הבינלאומית, למעט מקרים בודדים וחריגים

עם ה־BBC היו לנו ויכוחים. הם לא נגעו במה שרואים או שנאמר ע״י השורדים, אבל דרשו להוריד את הכינוי ״מחבלי חמאס״ משקופיות ההסבר. זה מחיר קטן לשלם אל מול העובדה שהסרט כפי שהוא הוקרן בפריים טיים בטלוויזיה הבריטית, לעיני מיליוני צופים, עם החותמת של BBC

יונתן: גם לצערי. באיזה אופן החרם הזה מורגש ואיך הוא מזיק ליצירה ובכלל?

 יריב: הקהילה האמנותית באופן טבעי נוטה לשמאל הפוליטי, זכויות אדם וכו׳ (ואין לי על זה ביקורת). מדינת ישראל וממשלת החורבן בראשה לא עושה ועשתה דבר לעזור בדרך שבה העולם מסתכל עלינו. הפלסטינים בגיבוי של הכסף הקטארי שולטים בשיח, בדימוי, בנרטיב. זה קרב אבוד מראש.

מקבלי ההחלטות ברוב גופי השידור בעולם לרוב פשוט נמנעים להכניס את היד לרפש הפוליטי הזה, לא לצד הישראלי ולא לצד הפלסטיני. ואם כבר, הם יראו את הצד הפלסטיני, כי הוא מצטלם יותר טוב וקל יותר להסביר שהם החלשים. פארמונט מתגלה כגוף בינלאומי מאוד חריג בנוף התקשורתי

יונתן: זה היה שונה בקשר מול בי.בי.סי?

יריב: הבי.בי.סי הוא גוף מאוד ביקורתי כלפי ישראל ועד היום מסרב להכיר בחמאס כארגון טרור. היו לנו לא מעט ויכוחים. הם לא נגעו בסרט מבחינת מה שרואים או נאמר על ידי השורדים, אבל בכל מקום שבו הופיעו שקופיות הסבר על המסך נדרשנו להוריד את הכינוי ״מחבלי חמאס״. בסופו של דבר זה הופיע שלוש פעמים בסרט, ואני חשבתי שזה מחיר קטן לשלם אל מול העובדה שהסרט כפי שהוא הוקרן בפריים טיים בטלוויזיה הבריטית, לעיני מיליוני צופים, עם החותמת של בי.בי.סי כגוף ההפקה של הסרט.

זה כאב מאד, אבל זה המשחק. בסוף צריך להבין שהרווח היה עצום. העיתונאים הבריטים שיבחו את הסרט ולא הפסיקו לדבר עליו. ידעתי שאין אדם שיסתכל על הסרט ולא יבין מול מי אנחנו עומדים

יונתן: אני מבין שנתקלת בעוינות כבר מתחילת הדרך

יריב: הקרנת הבכורה של הסרט הייתה בפסטיבל בינלאומי בניו זילנד. בכורה מאוד חשובה בפסטיבל נחשב ומוכר על ידי האוסקר. זכינו שם בשני פרסים ואז החליטו להוסיף הקרנה של הסרט. הגיע לאולם עיתונאי בריטי מאוד מוכר. בסיום ההקרנה עליתי לבמה לשאלות ותשובות כמקובל. הוא הצביע ושאל אותי, ואני מצטט: ״מה יש לך להגיד לכל אלה שאומרים שהילדים שרקדו בסרט הם כמו המשפחה של רודולף הס בסרט ״אזור העניין?״

יריב: הייתי בשוק מהשאלה. שום דבר לא הכין אותי להשוואה כזאת מופרעת

יונתן: מה ענית לו?

יריב: זה נותן לך פרספקטיבה על איך העולם מסתכל עלינו. האמת שמצאתי את עצמי מתפתל ומחפש נימוקים שיסבירו לו למה עזה היא לא אושוויץ. בדיעבד, הייתי צריך לסתום לו את הפה, כנכד לניצולי שואה – עזה לא הייתה אושוויץ ואפשר להגיד הכול, אבל לא נעשה שם רצח עם. עוולות המלחמה הן מספיק גדולות ואין שום צורך להשוות לשואה בשום צורה.

אם עזה היא מחנה השמדה אז אפשר להצדיק את חמאס כארגון התנגדות עממי, כמו מרד גטו וורשה. זה הנרטיב שהעולם הליברלי מאכיל את עצמו. זה יתפוצץ להם בפרצוף. ועדיין, אני מאמין בפתרון שתי המדינות, ורוצה להאמין שאפשר יום אחד לחיות פה בשלום ולנצח את הפונדמנטליזם הדתי קיצוני.

גם אצלנו יש גורמים קנאים, שמסוגלים לעשות דברים מחליאים ואי אפשר להשליך מזה על כולנו. צחוק הגורל הוא שאנחנו קרובים לפתרון שתי המדינות יותר מאי פעם

יונתן: בסרט יש משהו שמאוד התחברתי אליו, ממש בהתחלה – בעדות הראשונה, של איתן. הוא אומר ״אני מבין שאני לא אחזור להיות מי שהייתי לפני השביעי באוקטובר. אבל אני צריך לגלות מי אני אהיה עכשיו״. נשמע לי כמו תמצית המצב התודעתי שאנחנו חיים בתוכו

יריב: איתן האלי הוא אחד הדוברים הכי רהוטים שראיינתי בסרט. אז הוא עוד היה במצב טראומטי קשה. רציתי רק לחבק אותו וכאב לי מאד שאני צריך להעביר אותו ראיון כזה, שמחזיר אותו לטראומה. אבל איתן היה גיבור והיה לו חשוב מאד להעביר את העדות שלו. המילים החזקות שלו, והעיניים שלו, שכאילו רואות את התופת, היה ברור לי שאיתו אני פותח את הסרט.

לא תיארתי לעצמי אז עד כמה עוד נהיה קבורים תחת הריסות המלחמה באופן פיזי ובעיקר תודעתי. לא התחלנו אפילו לתקן, לטפל בכאב, ואולי זה יקרה רק אחרי שיחזרו כל החטופים וממשלת החורבן הישראלית תיקח אחריות על מעשיה. רק אז נוכל לגלות מי אנחנו עכשיו. אנחנו עוד לא שם. גם איתן מקפיד להגיד בכל הקרנה (ומצבו מאוד השתפר) שהוא לא יכול להתחיל את תהליך ההחלמה כל עוד אלון אהל (השורד האחרון ממיגונית הדמים, שממנה שרד איתן) נמצא בעזה

יונתן: העדויות האלה, באמת אמיצות. כולם

יריב: לגמרי. וכל ראיון כזה נמשך כשעתיים וחצי והסתיים במפגש עם פסיכולוגית שישבה על הסט

יונתן: לצד העדויות, הסרט שזור בחומרים קשים, בטראומה, אלימות, רוע בלתי נתפס שאנשים משחזרים. כבר עסקת ברשע אנושי ביצירה שלך, אבל כאן מדובר משהו קרוב יותר, גם בזמן וגם במרחב. אני מניח שהיית צריך לעמוד בפני החלטות קשות – מה להשאיר, מה להוריד, מה לצנזר. איך מתמודדים? וזה עוד לפני שמדברים על אילוצים מהסוג שהזכרת כמו הבי.בי.סי

יריב: נכון מאד, התמודדות לא פשוטה עבור הצוות ועבורי. אבל הייתה לכולנו משימה להביא למסך את החומרים הקשים. אני ראיתי מול העיניים שלי את השורדים, ורציתי כמה שיותר להציג את הרוע. ידעתי שלא בארץ וגם לא בעולם רוצים להתמודד עם המראות הקשים האלה. עד היום אני חושב שהעולם לא ראה את הטבח על המסך.

כל פניה שלנו לגורמים רשמיים (צה״ל, משטרה, פרקליטות, להב 433) נענתה בשלילה. לא היו מוכנים לתת לנו להשתמש בחומרים שנאספו מהטבח. היינו צריכים להשתמש בקשרים לא רשמיים כדי לקבל הארד דיסק עם חומרים ממצלמות הגופרו של המחבלים. אני הייתי הצד שתמיד רצה יותר, ועמדתי מול המפיקים וגופי השידור, שחשבו על משבצת השידור, הקהל וההבטים המשפטיים.

בסוף נפגשנו באמצע. אני יכול להגיד לך שספרנו את מספר הפעמים שרואים ירי מטווח קצר בסרט – שבו בעצם יורים למוות באדם בקור רוח שטני. למרות ההתמודדות הלא פשוטה – לא חשבתי על עצמי ועל המחיר האישי ואני חייב להגיד שגם הצוות, העורכים המפיקים, כולם עמדו בזה בגבורה, מתוך שליחות

אני נמצא על הסט של ״הויקינגים״, מסתכל מהצד על סצנות של אלימות קשה, וחושב כל הזמן על הקולנוע שאני עושה לעומת מה שעושים בעולם. הייתי רוצה שנהיה במקום שבו נביים אלימות מלאכותית ואסקפיסטית ולא את הדבר עצמו

יונתן: איך אתה מסביר את זה? זה לא האינטרס של הגופים הרשמיים בישראל – ליידע, להסביר, לתמוך באנשים כמוך ולתת להם את הכלים לעשות את העבודה?

יריב: אני חושב שיש פה שילוב של פחדנות פוליטית, כסת״ח משפטי ובסוף אלה גופים שהמראות האלה חושפים את ערוותם. אחרת אין לי איך להסביר את זה. כמובן דיברו על כך שאסור לפגוע במשפחות השכולות והזכות לפרטיות תקפה גם עבור המתים. אני חשבתי שאנחנו במלחמה (מלחמת הסברה במקרה הזה) ואלה הבטים שצריך למצוא להם פתרון ולהסביר למשפחות שיש פה דבר גדול יותר.

לשם השמירה על הפרטיות וכבוד המת, טשטשנו את התמונות, אבל באופן הכי מינימלי שאפשר. אם תראה את הטשטוש בסרט שעשו ב־YES לעומת הסרט שלי תראה את כל ההבדל. אני לא יכול לרחם על הצופים. הם חייבים להתמודד עם המציאות הקשה. ועדיין היו כאלה שאמרו לי שלא הלכתי מספיק רחוק

יונתן: לא היו דברים שאתה מיוזמתך אמרת – זה טו מאצ׳?

יריב: ברור שהיו. גם לי היו גבולות. הייתה לנו ספרייה של חומרים קשים שלא נגענו בה. חמאס לא ראה בעיניים ביום הזה – ואגב, לא רק מול יהודים. למעשה הם היו אכזריים לכולם וזה מוכח ויזואלית. אני ראיתי אזרח זר (לא אכנס לפרטים) שעשו לו דברים מזעזעים. גם הבחור הבדואי ששהה במיגונית, רצחו אותו בדם קר

יונתן: איך עוברים מהתופת הזו, ומתחושת השליחות, לפרויקטים הבאים?

יריב: אני נמצא פה על הסט של ״הויקינגים״, סדרה אמריקאית מושקעת. מוצר הכי בידורי שאפשר. אני מסתכל פה מהצד על סצנות של אלימות קשה, וחושב כל הזמן על הקולנוע שאני עושה לעומת מה שעושים בעולם.

כמובן שהייתי רוצה שנהיה במקום שבו נביים אלימות מלאכותית ואסקפיסטית ולא את הדבר עצמו. הלוואי ונגיע לימים כאלו. ועם זאת, אני מודה על הזכות שיש לי ליצור יצירות שהן בעלות משמעות עבור הזמן והמקום שאנחנו חיים בו. מקווה שאוכל תמיד להמשיך ליצור יצירות שיש להן משמעות

---

״עוד נחזור לרקוד״
בימוי: יריב מוזר
ישראל, 2024. 89 דקות
הופק ע״י סלוצקי אפיקי תקשורת, HOT8, בשיתוף עם חברת סיפור