גן דה לנגה: פנטזיה היא הריאליזם של הלב

יונתן: הי גן, מה נשמע? איך את עוברת הימים הטרופים האלה שמסרבים להגמר?

גן: שלום יונתן, אני בסדר בסך הכול. מקווה לטוב

יונתן: גם אני. הסרט שלך ״הציפור שרצתה״ זכה בפרס אופיר בקטגוריית סרט האנימציה הקצר – קטגוריה שהוצגה השנה לראשונה. במובן הזה זאת גם זכייה היסטורית. ברכות ענקיות!

גן: תודה רבה 🙏🏼

יונתן: רגע לפני שנדבר על ״הציפור שרצתה״, אני רוצה לשאול לגבי מכלול היצירה שלך: אלמנטים פנטסטיים חוזרים ברוב העבודות שלך. מה מושך אותך שוב ושוב לעולם הזה?

גן: אני אוהבת לספר סיפורים בשילוב של פנטזיה כי פנטזיה איננה מנסה להשלות אותך שהיא מראה לך מציאות. בפנטזיה אפשר להמחיש היטב איך דברים מרגישים מבפנים ולאו דווקא איך נראים מבחוץ. היא למעשה הראליזם של הלב.

גן: אנחנו מסירים מגננות כשאנחנו רואים אלגוריה. זה כאילו לא אני, לא עולמי, ואנחנו צופים בזה בתחושה מסויימת של אסקפיזם. בסוף אתה מבין שזה דיבר על הדברים הכי בסיסיים שיש בנו, בני האדם. כמו חוויה של בדידות, זרות, פחד, כמיהה לאהבה ושנאה עצמית… ובאופן אישי, אני חושבת שהקריאה שלי של המציאות היא תמיד דרך פנטזיה. זה האופן בו אני חווה את המציאות ורואה אותה, מבלי להתכוון אפילו

יונתן: הזכרת זרות, דבר נוסף שמשך את עיני – יש אצלך הרבה דמויות שהן ״אחרות״ – כמו המפלצת/יצור שהילדה פוגשת בבור המים, חייזרית, מכשפה, אפילו הציפור ב״הציפור שרצתה״. העיסוק בזרות ובשונות הוא מכוון, מתעורר אורגנית? את מזהה בעצמך דמויות כאלה במובן של ״האחרת״?

גן: יש לי עניין בתחושה של מישהו שלא שייך, והמידה שבה מרגישים לא שייכים היא כה חריפה שהיא נוזלת החוצה ופנימה והופכת אותך ליצור. ובהחלט, אני מרגישה שאני חלק מהקהילה הזו, של היצורים. אני חושבת שאולי קצת כולנו מרגישים לעיתים שאנחנו ״האחר״.

אין כאן אידיאולוגיה שכלתנית, זה מגיע בנתיב מהיר וישיר מהלב והנשמה, הסיפורים נולדים מרגשות חזקים, מכאב והתמרה של כאב לצורה. כשאתה נותן לטראומה צורה אתה במובן רב מאלף יצור פראי. גם כשכותבים כאב אנחנו לוקחים דבר חזק ומטלטל ומכניסים אותו לתוך כלי כיבול של עלילה. גם שיחה היא דבר תרפויטי, כי כשאתה משתף בן אדם במשהו שהוא אמורפי ומצמצם אותו למשפט, זה הופך להיות כמו גשר בינך לבינו

יונתן: גם אני מרגיש חלק מהקהילה הזו (:

גן: קיוויתי שכך❤️

יש לי עניין בתחושה של מישהו שלא שייך, והמידה שבה מרגישים לא שייכים היא כה חריפה שהיא נוזלת החוצה ופנימה והופכת אותך ליצור. ובהחלט, אני מרגישה שאני חלק מהקהילה הזו, של היצורים. אני חושבת שאולי קצת כולנו מרגישים לעיתים שאנחנו ״האחר״

יונתן: גם מוטיב האימהות חוזר בצורה כזו אחרת בכל סרטייך. אפילו ב״בור המים״, כשהדמות הראשית היא ילדה צעירה, היא נוטלת על עצמה אחריות הורית, וזה נכרך ביחסים עם אמה שלה,. תוכלי לספר על המקום הזה ואיך הוא הפך למוקד קבוע בעשייה שלך?

גן: אמא. אני לא מצליחה למצוא משהו מעניין יותר מאמא. יש כמובן עוד דברים בחיים 🙂 אבל, יש משהו בקשר עם אמא שמרתק אותי במיוחד, כי הוא מכיל בתוכו, מעצם היותו, קונפליקט. הוא הקשר הראשון שלנו בעולם הזה. והמכנה המשותף של כולנו.

כולנו נולדים מאמא (גם הטכנולוגיה המתקדמת ביותר לא מצליחה לעקוף את הפלא הזה) ומשם בדרך כלל הכול נבנה או נהרס ומסתבך. זה קשר טעון בכל כך הרבה אהבה וכעס, בציפיות ואכזבות. אני חושבת שהאופן שאמא אוהבת זה האופן שנלמד מה זה אהבה. דרכה נלמד מה זה פחד. ובכלל כל דבר בעצם. העולם שנבנה לנו דרך האופן שבו אמא לימדה אותנו מהו העולם. אור־חושך, יחד־לבד. הו… אני חושבת שזה נושא שאני יכולה לדבר עליו את כל הזמן שלנו יחד פה. תודה על כך שהבחנת בזה, וששאלת

יונתן: ובזה בדיוק עוסק ״הציפור שרצתה״ – ברצון, בכמיהה לאימהות. הסרט נוגע ישירות בחוויות של טיפולי פוריות, משהו שדיברת עליו בעבר. איך היה בשבילך להפוך את החוויה האישית לדבר שאנשים אחרים רואים, מפרשים, מזדהים איתו?

גן: החוויה המאתגרת הזו של טיפולי פוריות הייתה לפני שבע שנים, ובזמן אמת התביישתי בזה. הרגשתי כמו כישלון, הרצון להפוך לאמא ולהיכשל נתן לי את ההרגשה שהדבר הבסיסי ביותר, המובן מאליו, נמנע ממני. ושאולי עשיתי משהו לא בסדר.

רוב המשפחה והחברים לא ידעו, ואז יצא שהחשיפה הזו קרתה באופן פומבי דרך סרט, מול קהל של אנשים שרובם זרים. אבל כמו שציינתי יש משהו בלהפוך כאב לסיפור ובעזרתו להתחבר לכאב של אחרים, שמצליח להיות דבר מרומם נפש.

גן: ״הציפור שרצתה״ הינו משל על הרצון להיות הורה. ויצא שהוא הסרט הכי משפחתי שעשיתי, במחסן של הבית בניתי מקטים ובובות יד ובעזרת בעלי והילדים הפעלנו את הבובות. שנתיים מהרגע שהסרט צולם עד שהוא פגש לראשונה את הקהל. כמו השנתיים שלקח לי להפוך להיות אמא.

כשבסוף הקרנה ניגשות אליי נשים שגם נמצאות בתהליך הזה, אני מבינה עד כמה החוויה הזו היא דבר אוניברסלי, ולא כאב שלי בלבד. מרגש לא פחות כשמשתפים אותי גם גברים שהתרגשו במהלך הצפייה בסרט. זה סימן עבורי שהסרט נוגע במשהו באמת משותף.

יונתן: אולי זה נשמע נדוש לומר, אבל גם יצירה שכזו היא משהו שמביאים לעולם

גן: נכון. ממש כך. תמיד מרגש אותי ששמים לב לדמות של הציפור בן־הזוג, ומציינים את טוב ליבו. כי מי שמפעיל אותו זה בן זוגי האמיתי. ומה שמדהים בעיניי, זה שמזהים את האישיות שלו דרך הבובה. ואת האופן האוהב והתומך שהוא מתייחס אל הציפורית, זה בכלל לא בימוי שלי. זה באמת הוא, ומדהים שזה עובר דרך הבובה למסך

יונתן: לא ידעתי, זה רק עושה את זה מקסים יותר. אין בסרט מילים, למעשה ויתרת על דיאלוג או טקסט. מה את מרגישה שהבחירה הזו מעצימה?

החוויה המאתגרת של טיפולי פוריות הייתה לפני שבע שנים, ובזמן אמת התביישתי בזה. הרגשתי כמו כישלון. ״הציפור שרצתה״ הינו משל על הרצון להיות הורה. שנתיים מהרגע שהסרט צולם עד שהוא פגש לראשונה את הקהל. כמו השנתיים שלקח לי להפוך לאמא

גן: אני כל כך אוהבת סרטים בלי מילים. ואם אין ברירה אז מינימום מילים. כי אז נשארנו עם פעולות, עם רגש, עם מצבים, זה מאתגר אותך כמספר סיפורים, אבל בעיניי זה אתגר נפלא. ואז הסיפור גם לא מתקרקע גאוגרפית בשום מקום, הוא מרחף מעל ומתחת לשפה, הופך להיות של כלל בני האדם, והציפורים

יונתן: העבודות שלך נעות בין קולנוע חי לאנימציה, בין אפקטים פרקטיים לפנטזיה ממוחשבת. איך את מחליטה באיזה מדיום להשתמש כדי לספר סיפור מסוים? ולמה בחרת להתמסר דווקא לאנימציה בסיפור הספציפי הזה?

גן: תמיד קצת הייתי בין לבין, לא ולא,  וגם וגם. זה יתרון וחיסרון בעיני. אני נעה ונקרעת בין הציור לפיסול לכתיבה למשחק. מאז שאני ילדה, ולא הצלחתי לחלוטין למצוא את הקופסא המדויקת שתגדיר את המקצוע שלי.

התשובה היא שהסיפורים והסרטים נולדים יחד. הסיפור נולד עם הטכניקה שלו, הוא ממש מבקש להיות מסופר באופן הזה. ב״הציפור שרצתה״ הציפור הייתה מבחינתי חייבת להיות בובה נפלאה ויפה עם אבני חן ססגוניות שעוברת השחתה, שהמחיר הפיזי והנפשי שהיא מוכנה לשלם יגולם בפיזיות שלה, זה לא יכול להיות מסופר באופן אחר, בטח לא עם שחקנית

יונתן: על מה את עובדת היום?

גן: יש לי סדרת ציורים חדשה (שכרגע נותנת לי הרבה כוח לצלוח את התקופה הזו) כותבת שני ספרים, ומבעבעים בסיר שני סרטים

יונתן: וואו! המון דברים. יש משהו שחשוב לך להוסיף לפני שמסיימים?

גן: כן, יש שלושה דברים שחשוב לי עוד לציין

יונתן: שוט (:

גן: אני רוצה להודות לחברי האקדמיה שבחרו בסרט ״הציפור שרצתה״ – שהוא יצור בפני עצמו – לא נכנס עד הסוף בשום קטגוריה, לא הולך עם רוח התקופה של ה־AI. סרט חריג, לא בדיוק עלילתי, לא בדיוק אנימציה, וכנראה גם לא דוקומנטרי, למרות שהוא אוטוביוגרפי לחלוטין. סרט שנעשה ללא תקציב, במחסן של הבית, עם צוות של שלושה אנשים, ובובות. זה סרט שנולד מהלב. וזה מרגש אותי שהצליח לגעת בלבבות.

הצוות המקסים של הסרט, קובי מזרחי שהפיק איתי את הסרט, זיו ברקוביץ שצילם, נוי ברק שערכה, שחף וגשל שעיצב את הפסקול. הם צוות שיחד אנחנו עובדים כבר שנים ומעבר לכך שהם אנשיי מקצוע מדהימים ומוכשרים, הם עבורי כמו משפחה. אריאל אהובי, ואמא שלי (כן כן שוב אמא) שעזרה על הסט עם כל ליבה.

ואחרון לפני שנפרדים, נאחל שתבוא שנה של בשורות טובות, עם יותר אור, לשובם של כל החטופים, לשלום גופם ונפשם של החיילים, שלא יהיה עוד כאב של חפים מפשע. ליותר אהבת אדם ושמירה על העולם היפה שקיבלנו לרגע את הזכות לחיות עליו.

יונתן: אני מצטרף לייחולים, ומחכה לראות מה עוד יצא מהסיר המבעבע שלך (: