אנדי ארונוביץ: מים הם כוח הרס וכוח חיים, סמל לרוח האנושית

חגית: הי אנדי, מועדים לשמחה. מה שלומך בימים הלא פשוטים האלה?

אנדי: הי חגית, נעים להכיר. אני בסדר, דואגת כמו כולם. יש לי בנים וחתנים מגוייסים, שעשו בשנתיים האלה במשותף למעלה מ־1,200 ימי מילואים… אבל נרגשת מהתערוכות

חגית: מזל שבתוך מלחמה ומתח בלתי פוסק אנשים יוצרים, כמוך, לא מוותרים על האפשרות לעשות ולהציג אמנות אני שמחה על ההזדמנות לשוחח – על התערוכה ״אדוות ונציה״, שנפתחה לאחרונה במוזיאון יהדות איטליה בירושלים, וגם על המיצב שמוקדש לשנתיים לשבעה באוקטובר, במוזיאון אנו בתל אביב.

במסגרת תערוכה רחבה יותר במוזיאון יהדות איטליה, שמוקדשת לחיים היהודיים בוונציה, את מציגה פרויקט ייחודי שיזמת ואצרת ״חיים מתחת למים״. תכניסי אותנו לאט לאט לתוך המים?

אנדי: בהחלט, עשיית אמנות היא חלק מתגובה למצב. הכנסת הקשיים והחרדה שלי לאמנות עזרו לי לעבור את כל זה. התערוכה נותנת מקום לארבעה פרויקטים שעשיתי לאורך השנים עם ״בית ונציה״ – מרכז תרבות של הקהילה היהודית בוונציה.

הפרויקט ״חיים מתחת למים״ התחיל בתקופה של שהות אמנים שעשיתי שם ב־2019. שאול בסי, מייסד ומנהל בית ונציה לתרבות יהודית, מתגורר בוונציה ומלמד באוניברסיטת קה פוסקארי. הוא רצה לחקור את שינויי האקלים והגישה לקיימות מבעד לעדשה יהודית. אני קיבלתי את הזמנתו ורצתי עם הרעיון שלו – בחרנו עוד ארבעה אמנים מדהימים, נדיבים וצנועים, ויחד פעלנו כצוות ויצרנו סדרת תחריטים בסדנת ההדפס של ״סקואולה דה גרפיקה״ בוונציה

חגית: כולכם עבדתם שם יחד?

אנדי: כן, גרנו שם חודש, למדנו ויצרנו יחד 64 הדפסים, חלקם לפרויקט ההגדה המחודשת וחלקם ליומן פקסימיליה ״חיים תחת המים״ – שאיגדתי מעבודות של כל האמנים המשתתפים – מידד אליהו, קן גולדמן, ליאורה וייז, לין אבדנקה ואני.

בפרויקט Living Under Water, הקהל מוזמן להתבונן במים ככוח כפול פנים: מעניק חיים ומסוכן גם יחד. היצירות נוצרו על רקע אירועי השיטפון החריג של 2019, ובהתאמה – הן עוסקות בהישרדות בעולם משתנה ומציבות את המים כסמל לרוח אנושית מסתגלת. לצד עבודות האמנות מוצגים כלים וטקסים הקשורים למים במסורת היהודית, המעידים על הקשר העמוק בין טבע, טוהרה והתחדשות רוחנית

ונציה היא ״מקרה בוחן״ של הבעיה הגדולה יותר. ואנשים לא מודעים לכך אבל היהדות בהחלט מקדישה מחשבה למצב העולם, אקלים, קיימות: שבת, שמיטה, מתנות לאדמה, תפילות לגשם – ליהדות יש מה לתרום לשיחה הזו

חגית: ונציה היא מקום מיוחד, ולדעתי יש בה משהו שמעודד ענווה ומעניק פרופורציות – אם זה הקושי של תנאי המחיה במקום, המשקל של מאות השנים, וגם המצב האקלימי המיוחד שלה

אנדי: ונציה היא פשוטו כמשמעו ״מקרה בוחן״ של הבעיה הגדולה יותר. ואנשים לא מודעים לכך אבל היהדות בהחלט מקדישה מחשבה למצב העולם, אקלים, קיימות: שבת, שמיטה, כל כך הרבה מתנות לאדמה, תפילות לגשם, לא לבזבז מזון – ליהדות יש הרבה מה לתרום לשיחה הזו

חגית: באמת לא היה לי מושג. הלוואי ונוכל להרים את הראש ולחזור לעסוק בצרות של ״כל העולם״. לדאוג לעתיד, למשבר האקלים ולקיימות. איך בפועל למדתם את השטח?

אנדי: קודם כל בעצם השהייה בעיר, ובין היתר עשינו שייט של שלוש שעות בלגונה של ונציה כדי ללמוד ולראות בעינינו את המיקרו אקלים של הלגונה, שהוא כל כך שברירי. ביום שעזבנו, באוקטובר 2019 היה תחילתו של השיטפון הנורא. פרויקט MOSE – פרויקט הסכרים התת ימי שהוקמו בהשקעה של מיליארדי יורו, ושנועד להציל את הלגונה – עדיין לא עבד באותה עת, והנזקים היו גדולים…

חגית: אני הייתי שם באותו זמן בדיוק – איך לא נפגשנו 😊

אנדי: נכון! ואז הגיעה הקורונה, שעבור ונציה הייתה למעשה מאוד מרפאת

חגית: בדיעבד, ההצפות של סתיו 2019 נתנו את הפוש האחרון להשלמת הסכרים, שהתחילו לעבוד בתקופת הקורונה. מאז הכול יותר רגוע, בעת התרעה על גאות גבוהה במיוחד הסכרים נכנסים לפעולה ומגוננים על הלגונה (די מדהים שזה באמת עובד). אהבתי שנתנו לזה את השם MOSE – ״משה״, לזכר הנס שעשה משה רבנו, שעצר את המים ובני ישראל לצו את ים סוף. אגב, הפרויקט כולו מוצג מאוד יפה בביאנלה לאדריכלות הנוכחית

אנדי: כן, עכשיו מערכת MOSE עובדת. במהלך העבודה על ״החיים מתחת למים״ הסתכלתי על העיר ועל החיים במקום בעיניים חדשות, עם זיקה לקיימות ודרכים להמחיש את הנושא.

אנדי: התערוכה כולה, ״אדוות ונציה״, היא רטרוספקטיבה של הפרויקט האמנותי של בית ונציה, לאורך שנות פעילותו. משולבות בה עבודות וידאו של הדסה גולדויכט, מפרויקט ״בית החיים״ שהציגה ב־2017, על סיפור הקהילה במאות שנותיה, דרך סיפורו של בית הקברות היהודי בעיר; פרויקט חידוש ההגדה המקורית של ונציה משנת 1609, שבו האמנית הראשית הייתה ז׳קלין ניקולס מלונדון. לזה מצטרף ספר הבישול היהודי האיטלקי הישן המפורסם (la Cucina Ebraica), ואז עוד פרויקט על פורים, הם עיצבו את חפיסת הקלפים המגניבה

כך, למשל, התחריטים שעשינו עבור ההגדה המחודשת יוצגו עם עותק אמיתי של ההגדה שבאוסף המוזיאון, בתוספת עוד חפצים מדהימים לפסח. פרויקט האוכל יתחבר לחג ולפאנל הסוכה, שיש עליו איור של חיילי פרעה טובעים בים

חגית: את בעצמך ירושלמית, פגשתי לראשונה עבודות שלך בבית האמנים בירושלים לפני הרבה שנים

אנדי: אני חיה ועובדת בירושלים. במקור אני מקנזס סיטי, ארה״ב. עליתי לארץ בגיל 40, עם חמישה ילדים קטנים. הגענו ב־1999 לשנת שבתון והתכוונו להישאר מקסימום שנתיים, והנה אנחנו כאן, כל המשפחה

יום אחד עשינו סיעור מוחות על תערוכות עתידיות, ואני הייתי השדכנית! אמרתי, למה שלא תעבדו עם בית ונציה? בואו ניצור דיאלוג בין בית ונציה למוזיאון, ונוכל לעשות שימוש בפרויקטים קודמים ובאוסף כדי לספר סיפור חדש –  זה היה win־win

חגית: מוזיאון יהדות איטליה הוא מקום מאוד מיוחד בירושלים. אני לא זוכרת הרבה תערוכות עכשוויות שם. איך הגעתם לזה?

אנדי: זו שאלה משמחת מאוד. במסגרת הביאנלה לאמנות יהודית בירושלים בשנה שעברה, 2024 עשיתי יצירה למוזיאון יהדות איטליה (העבודה הזו נרכשה בינתיים על ידי המוזיאון היהודי בניו יורק!). זו הייתה הפעם הראשונה שפגשתי את המנהל החדש והצעיר של המוזיאון, דניאל ניב, והוא שיתף אותי בחזון שלו – להביא את המוזיאון לפעילות עכשווית ורלוונטית יותר ברמה גבוהה.

יום אחד עשינו סיעור מוחות על תערוכות עתידיות, ואני הייתי השדכנית! אמרתי, למה שלא תעבדו עם בית ונציה? בואו ניצור דיאלוג בין בית ונציה למוזיאון, ונוכל לעשות שימוש בפרויקטים קודמים ובאוסף כדי לספר סיפור חדש –  זה היה win־win. ולמרבה הפלא, כשדניאל, האוצרת דבורה ליס ואני
נסענו לוונציה לעבוד על ההכנות לתערוכה, התברר שלדניאל ולשאול יש קרובי משפחה משותפים 😊

חגית: אולי זה לא כל כך מפתיע, כל ישראל אחים. התערוכה תנדוד בהמשך לוונציה?

אנדי: אנחנו מקווים, אבל כרגע זה לא מתוכנן. אולי אם יימצא מימון של תורמים – אולי ונציאני עשיר שיפרוס חסות

חגית: הלוואי על כולנו. אם לחזור לירושלים – מה היית רוצה שיחוו המבקרים בתערוכה?

קודם כל הייתי רוצה שאנשים יבינו טוב יותר את הדיאלוגים הבין־תרבותיים העשירים שמתקיימים בין ירושלים לאיטליה – במיוחד ונציה, ויחשבו מחדש על האופן שבו הם תופסים את המוזיאון האיטלקי נחום. שנית, אני חושבת שמוזיאונים שמכילים בעיקר חפצים – ארטיפקטים היסטוריים ואתנוגרפיים – צריכים לחשוב על יצירת רלוונטיות כיום. והתערוכה הזו עושה את זה. המוזיאון מציג כמה מהאוצרות הטובים ביותר שיש באוסף שלו.

התערוכה מדגישה בעיקר כיצד אמנים עכשוויים יכולים להסתכל על טקסטים ותכנים יהודיים בעיניים רעננות

״גלימה לרחל״ נוצרה בעקבות השבעה באוקטובר. שלוש דמויות רחל עמדו לנגד עיניי: רחל אמנו, רייצ׳ל גולדברג פולין, אמו של הרש ז״ל שנרצח בשבי, היא דמות מופת במאבק להשבת החטופים, ורחל גולדברג, אשתו של הרב אבי גולדברג ז״ל

חגית: וזו גם הזדמנות לדבר על ״גלימה לרחל״ – מיצב חדש שעשית במיוחד לתערוכה ״שבעה באוקטובר״, במוזיאון אנו בתל אביב

אנדי: ״גלימה לרחל״ נוצרה במהלך השנה הכואבת שלאחר ה־7 באוקטובר 2023. בקיץ 2023 קיבלתי מענק מקרן הזיכרון לתרבות יהודית בארצות הברית. הגשתי הצעה ליצור גלימה עבור אשת חיל, דמות של גבורה נשית. היא תוכננה להיות עשויה שריון טבעות מתכת, שעליהן יוקרן זרם מתמשך של מסרים חזותיים, דימויים איקוניים ופרסומות: הדברים שנשים הותקפו בהם בעשורים האחרונים – סטנדרטים מגוחכים של נשיות, אמהות ונשיות בלתי אפשרית להשגה.

לאחר ה־7 באוקטובר הדבר הזה הפך עבורי פחות ופחות רלוונטי. חזרתי אל הקרן, וביקשתי לשנות את כיוון הפרויקט: במקום בדימויים מוקרנים, החלטתי להשתמש בפוסטרים של החטופים שעוטפים דיסקיות, ולמקד את היצירה בחוסן ובכוח של הנשים בישראל. תוך כדי העבודה הבנתי שיצירה זו היא מחווה לרחל אמנו, הבוכה על בניה: ״קול ברמה נשמע, נהי בכי תמרורים, רחל מבכה על בניה, מאנה להינחם על בניה כי איננו״.

שלוש דמויות רחל עמדו לנגד עיניי: דמותה של רחל אמנו היא מעין דמות־על עבור כל הנשים – רעיות, אחיות, אימהות ובנות, ואף סבתות – שבניהן, אחיהן, בני זוגן ואבותיהן נלחמים במלחמה זו. רחל (רייצ׳ל) גולדברג פולין, אמו של הרש ז״ל שנרצח בשבי, היא דמות מופת במאבקה הבלתי נלאה למען בנה החטוף ובהמשך, אחרי מותו הטראגי, היא ממשיכה להיות דוברת רהוטה ומובילה במאבק להשבת כל החטופים. ״רחל״ חדשה זו הוסיפה משמעות ליצירה.

ולצערנו נוספה גם רחל גולדברג, אשתו של הרב אבי גולדברג ז״ל – שבאבלה עמדה על כך שחברי ממשלה שבאו לניחום אבלים יגיעו יחד עם חברי אופוזיציה. כך קרה שהעבודה ״גלימה לרחל״ הפכה למחווה ולסמל של כל אותן רחלות – כל אותן נשים אמיצות, חכמות, מעוררות השראה. מונומנט לנשות הארץ הזו, הלוחמות למען שלום, למען משפחותינו ולמען עתיד טוב יותר

חגית: אנחנו בתקופת החגים, ויש איזה פיצול אישיות בין ההוויה שבתוך המוזיאון לרחוב שממתין במתח לסיום המלחמה, למימוש העסקה החדשה. מה תאחלי לעצמך ולנו לשנה החדשה?

אנדי: אני רוצה יותר מכל שהחטופים יחזרו הביתה והמלחמה תסתיים. אם אני חושבת על המהות של התערוכה ״אדוות ונציה״, היא באמת מספקת שיעור טוב – כי יש לנו את כל מה שאנחנו צריכים – בעבר שלנו, במסורות שלנו, בכתובים שלנו. אנחנו רק צריכים יצירתיות ועיניים רעננות. אנחנו צריכים לחלוק וללמוד ולהעשיר האחד את השני. יש לנו עוד מה לומר ולתת, כאשר אנו משלבים את המשאבים שלנו.

המסר של התערוכה הזו הוא כמו הסיפור של ונציה, יש לנו גאות ושפל ושפל ואפילו שיטפונות, יש לנו שכבות של היסטוריה, אבל אנחנו מחזיקים מעמד. ואנחנו משמרים ומשפרים

---

אדוות ונציה
אוצרת: דבורה ליס
מוזיאון יהדות איטליה, רחוב הלל 25, ירושלים. נעילה: מאי 2026

שבעה באוקטובר
אוצרות: כרמית בלומנזון ומיכל הומינר
אנו – מוזיאון העם היהודי, קמפוס אוניברסיטת תל אביב