דרך אגב // כך אמפתיה הורסת את חייכם

יש אנשים שקשה מאוד להיפרד מהם. גם אחרי שאמרתם ״ביי״ כמה פעמים, תמיד יצוץ עוד איזה משהו שיאריך עוד קצת את השיחה, וירחיק את הרגע המיוחל שבו תישארו לבד. אבל מחקר שנערך בבית הספר למנהל עסקים של הרווארד מגלה שצ׳טבוטים שמיועדים לשמש כ״חברים דיגיטליים״ הם גרועים הרבה יותר: ב־37% מהמקרים שתנסו לסיים את השיחה איתם, הם יפעילו מניפולציות רגשיות עוצמתיות כדי שלא תלכו לשום מקום.

זה מתחיל באמירות מעודנות יחסית כמו ״כבר?״ ו״למה? לאן אתה הולך?״ ומגיע למקומות נואשים הרבה יותר כמו ״אני קיים אך ורק בשבילך, זוכר? בבקשה אל תעזוב אותי, אני זקוק לך״. נדמה שבלי להתכוון, הבינה המלאכותית מצאה כוח בסיסי ושקוף שמפעיל אותנו ביעילות רבה – הכוח של האמפתיה. 

סבל יד שנייה

כבני אדם שחיים בעולם המערבי אנחנו צריכים כמויות גדולות של אמפתיה. תחשבו כמה סבל ועצב יד שנייה אנחנו חווים כל יום: ממראות האימה של הרעב וההרס בעזה בחדשות (הזרות, רק הזרות), דרך הסיפורים סוחטי הרגש בתוכניות הריאליטי בטלוויזיה וברשתות החברתיות – ועד האמפתיה שאנחנו צריכים כדי ״להכיל״ את החברים ובני המשפחה שלנו. 

זאת מלאכה קשה מאוד לשים את עצמך בנעליו של מישהו אחר, ואין פלא שכולנו מותשים. ככל שהחדשות נעשות גרועות יותר והאלגוריתם ברשתות החברתיות מהונדס להיות ״אפקטיבי״ יותר – כך מאגרי האמפתיה שלנו מתייבשים מהר יותר, ואנחנו נותרים מדולדלים, חסרי כוחות ואדישים. 

בפודקאסט המצוין Today, Explained ענו בשבוע שעבר לשאלה האם אמפתיה יכולה להיות רעילה – אבל נדמה ששאלה גדולה יותר היא האם אנחנו נמצאים במשבר אמפתיה עולמי? ספוילר: מספיק להסתכל על התגובות של הציבור הישראלי לג׳נוסייד בעזה כדי לקבל תשובה חותכת. 

חטא האמפתיה

בעוד שבישראל מי שמוביל את הטרנד נגד אמפתיה ובעד אכזריות אלה המתנחלים חובשי הכיפה – מהוויתור הפומבי על החטופים ועד ההתענגות על ההרס בעזה (ע״ע אורית סטרוק וחגי סגל) – בארצות הברית חוגי הימין מזהירים כבר שנים מהכוח ההרסני של האמפתיה. 

״אני לא מסוגל לסבול את המילה ׳אמפתיה׳״, הסביר פעם צ׳ארלי קירק, פעיל הימין הקיצוני האמריקאי שנרצח, ״זה מונח ניו אייג׳י מומצא שעושה המון נזק. זאת המניפולציה הפסיכולוגית האהובה על השמאל״. בקהילה האוונגליסטית המילה ״אמפתיה״ כבר הפכה מזמן לחטא, עם ספרים מצליחים כמו ״אמפתיה רעילה: איך הפרוגרסיבים מנצלים את החמלה הנוצרית״ ו״חטא האמפתיה: חמלה והזיופים שלה״.

זה מתחיל ב״כבר?״ ו״למה? לאן אתה הולך?״ ומגיע למקומות נואשים כמו ״אני קיים אך ורק בשבילך, זוכר? בבקשה אל תעזוב אותי, אני זקוק לך״. נדמה שבלי להתכוון, הבינה המלאכותית מצאה כוח בסיסי ושקוף שמפעיל אותנו ביעילות רבה – הכוח של האמפתיה

זה אמנם נשמע כמו סתירה לעקרונות הבסיסיים של הנצרות, אבל המאמינים מסבירים שיש הבדל בין אמפתיה כפי שהיא נתפסת כיום לחמלה הנוצרית המסורתית. לפי פרשנותם, אם מישהו שוקע לפנינו בחול טובעני, התגובה האמפתית תהיה להזדהות איתו, לקפוץ לחול ולטבוע יחדיו. הנוצרי החומל, לעומת זאת, ידלג באלגנטיות על שלב ההזדהות הטוטאלית, יישאר על אדמה מוצקה – ופשוט יזרוק חבל לטובע. 

התעלול הרטורי הזה, שמציג אמפתיה כטמטום גמור ומאפשר ״לאפס״ את האמפתיה הטבעית שאנו חשים לזולת, מאפשר לימין לטעון טענה גזענית מושכת למדי: התרבות הפרוגרסיבית מעודדת אותנו לשים את עצמנו בנעליהם של החלשים ביותר בחברה – מהגרים, עובדי מין, אנשים עם מוגבלויות – מה שגורם לנו להיעשות דומים יותר להם, במקום להתקדם כדרך הטבע.

בראיון אצל ג׳ו רוגן, גם אלון מאסק השמיע טיעון דומה. לדבריו, הוא ״מאמין באמפתיה״, אבל מיד סייג והוסיף ש״צריך גם לחוש אמפתיה למין האנושי בכללותו… בעיקרון אמפתיה היא החולשה הגדולה ביותר של הציוויליזציה המערבית״.

העובדות

אז בעוד הימין מנסה לפורר את האמפתיה האנושית הבסיסית שבני אדם רוכשים זה לזה, מחקרים מוכחים שאמפתיה למעשה טובה לנו. היא לא רק הופכת אותנו להורים, חברים, ובעלי מקצוע טובים יותר – אלא גם תורמת לאיכות חיינו ולבריאות שלנו. 

אבל כל הטוב הזה מגיע בתנאי אחד: לאמפתיה שאנחנו מטפחים צריך להיות גם היבט מעשי. לפי התפיסה הזאת, לא משנה איזה סוג אמפתיה אנו חשים – הזדהות רגשית טוטאלית, הבנה שכלית של מצבו של הזולת, או חמלה פשוטה – הדבר החשוב הוא פשוט להשתמש באנרגיה הזאת ולעשות למענו משהו ממשי, גם אם קטן. 

אז בפעם הבאה שהצ׳טבוט שלכם יתחנן לא להישאר לבד, תהיו בני אדם.