איינדהובן 2025 // תמר אלון

תמר אלון, בת 28, מעצבת רב־תחומית, במקור מרמת השרון. תמיד הייתה לי זיקה לעיצוב ולאמנות – מגיל צעיר ציירתי, יצרתי ונגעתי בחומר. היה די ברור שאלמד עיצוב, או משהו מעולמות קרובים. למדתי במגמת אמנות בתיכון, שירתי בצבא בסדנת אמצעי לחימה ביחידה 669, וכל הניסיון הזה הוביל אותי לבחירה שהרגישה לי טבעית – לימודי עיצוב.

נרשמתי ללימודי תקשורת חזותית בבצלאל, אבל תמיד היה בי גם רצון ללמוד בחו״ל. חיפשתי באינטרנט (לפני עידן צ׳אט ג׳י.פי.טי) וכתבתי Ten Best Design Scools in the World. כך הגעתי לאקדמיה לעיצוב באיינדהובן.

אחרי שהתקבלתי נסעתי לראות את המקום. רציתי לדעת אם אני יכולה לדמיין את עצמי גרה שם. נפגשתי עם ישראלי שלמד באקדמיה וכעת הוא מלמד שם, והוא עשה לי סיור. משהו באווירה ובאנרגיה סקרן אותי. הבנתי שמדובר בבית ספר מיוחד. הוא בינלאומי והמסלול בו לא קונבנציונלי: יש חופש לבחור את סוג העיצוב בכל סמסטר, יש חופש להתנסות, ושפת הלימוד היא אנגלית.

איינדהובן

נסעתי לארבע שנים במדינה קרה וזרה, שבסוף הפכה לבית. בית הספר באמת יוצא דופן, אני לא חושבת שיש עוד מוסדות שפועלים כך, עם כל כך הרבה חופש וביטוי אמנותי. אני גם מאמינה שזה מתאפשר בזכות העובדה שמדובר בכור היתוך של תרבויות – כולם מגיעים ממדינות שונות, מביאים איתם ידע, סגנון ונקודת מבט שיוצרים סינרגיה מיוחדת. זה מקום שמאפשר להמציא בו את עצמך מחדש, כולם חדשים באותה מידה והכל מתחיל מדף חלק.

בשנה הראשונה מתנסים בהמון סגנונות וחומרים – טקסטיל, מתכת ועץ לצד עיצוב דיגיטלי, והמשימות מאוד מגוונות. בהמשך בוחרים סטודיואים שונים שאפשר להחליף כל סמסטר. החלטתי לנצל את החופש הזה ובחרתי להתנסות בשלוש סדנאות שונות.

חשבתי שזו נקודה מרתקת שאצל כל כך הרבה אנשים תחושת האינטימיות והביתיות נוצרת דווקא כשהם פותחים את ביתם לאחרים. זה התחבר לי גם לתרבות היהודית של הכנסת אורחים, וכך הפרויקט הפך לא רק אישי – אלא גם תרבותי

הסדנה Public Private מתמקדת בעיצוב מרחב ציבורי (קרוב לעיצוב אורבני ועיצוב מוצר); Bodybuilding מתמקדת בטקסטיל ועיצוב אופנה; ו־Techno-Geographies מתמקדת במחקר עיצובי. עם כל החופש שבית הספר מציע, זה גם מאתגר להחליף, לשנות ולהתלבט כל סמסטר מחדש. זה לא מתאים לכל אחד.

בתחילת המלחמה היה לי קשה להיות רחוקה בזמן שהמשפחה והחברים בארץ, וחלק מהחברים שלי היו במילואים. הרגשתי שהאנשים בבית הספר לא באמת מצליחים להבין או להזדהות עם מה שעברנו בישראל, ושהמסגרת של האקדמיה לא מצליחה להתמודד עם המצב.

במהלך חודש אוקטובר החלטתי לחזור לארץ לשבוע, כי פשוט לא הצלחתי להישאר שם באווירה שנוצרה. מנגד, לאורך השנים נוצרו לי קשרים אמיתיים, חברים קרובים שראו אותי כאדם לפני הכל, כאלה שאכפת להם באמת – לא רק מפוליטיקה.

Modular Hospitality

פרויקט הגמר שלי התחיל משאלה: מה זה בית? מה הופך house ל־home? אמא שלי מעצבת פנים, ואספתי ממנה שאלונים של לקוחות שבהם נשאלו מהו ״בית״ עבורם – אלו צבעים, חומרים וחללים הם בוחרים. משהו שחזר אצל אנשים רבים, וגם קיים אצלי, היה הרצון והצורך לארח. רבים כתבו שהיכולת לארח גורמת להם להרגיש בבית.

חשבתי שזו נקודה מרתקת שאצל כל כך הרבה אנשים תחושת האינטימיות והביתיות נוצרת דווקא כשהם פותחים את ביתם לאחרים. זה התחבר לי גם לתרבות היהודית של הכנסת אורחים, וכך הפרויקט הפך לא רק אישי – אלא גם תרבותי. גם באיינדהובן אירחתי הרבה ארוחות שישי. יש משהו שאנחנו נושאים איתנו בתרבות, בהרגלים, גם למקומות שבהם זה פחות מקובל.

רציתי ליצור מוצר שיכול לענות על צורך כזה – קטן וקומפקטי, אבל גם מסוגל להתרחב במקרה הצורך. תכננתי ספסל שמורכב משלוש יחידות, שכל אחת מהן נפתחת לשלושה שרפרפים – כך שמספסל אחד נוצרים תשעה מקומות ישיבה. רציתי לעצב משהו שנשאר נוכח בחלל גם כשאין בו שימוש, בניגוד לכיסאות שמוחזרים למחסן אחרי אירוח.

התהליך כלל ניסוי וטעייה: איך להכניס כמה שיותר פונקציונליות במבנה כמה שיותר מינימלי. עבדתי המון בעץ, שרטטתי, ניסיתי חיבורים שונים. אחרי שבניתי אב־טיפוס בעצמי, רציתי לשתף פעולה עם נגר לייצור הספסל הסופי. כשהייתי בחופשה בארץ, עבדתי עם הנגרייה של תייסיר (Kareem Carpentry and Design) מרמאללה שבתחום הרשות הפלסטינית.

אפילו בזמן מלחמה, העבודה המשותפת הוכיחה לי ששיתוף פעולה אמיתי יכול להתקיים מעל כל רעשי הרקע. חזרתי להולנד עם הספסל יום לפני פתיחת המלחמה עם איראן. היה לי חשוב להראות שישראלים ופלסטינים יכולים ליצור יחד, גם בתקופות קשות.

ANAN

פרויקט של גופי תאורה שיוצג במתחם של המעצב פיט היין אייק (Piet Hein Eek). הוא נוצר כהמשך ישיר לפרויקט הקודם שלי, שבו חקרתי את צבע הארגמן – את ההיסטוריה, התרבות והחילזון שממנו הופק הצבע. נסעתי לקוסטה ריקה, שם עדיין מתקיימת מסורת של צביעת חוטים מחלזונות.

במהלך אותו מחקר עבדתי עם אינדיגו שדומה לארגמן מבחינה כימית. אחרי שסיימתי את הפרויקט בנושא הארגמן, רציתי להמשיך לחקור את עולם הצביעה הטבעית, וכך נולד ANAN. רציתי לשחק עם החומר ולמתוח את גבולותיו. ביצעתי למעלה ממאה ניסויים בטקסטיל ובאינדיגו, ובמהלכם גיליתי שאפשר להקשיח את הבד באמצעות שעווה.

תהליך ייצור המנורה נעשה בעבודת יד ומורכב ממספר שלבים: אני תופרת, צובעת בצביעה טבעית, מייבשת, ולאחר מכן מעבירה את העבודה לאמבטיית שעווה – תערובת של שעוות דבורים ו־Dammar Resin, שמעניקה נקודת רתיחה גבוהה וקשיחות טובה יותר.

שעוות הדבורים נמסה סביב טמפרטורה של 80 מעלות, כך שאני יודעת שהמנורות עמידות לחום סביבתי. היו המון ניסויים עד שמצאתי את השילוב הנכון. הנחתי צורות שונות ליד חלון או מקור חימום, כדי לראות איך החומר מגיב. לאחר מכן, באמצעות מייבש, ניפחתי את הצורה. מה שאני אוהבת בתהליך הוא שאין תוצאה אחת זהה – כל גוף תאורה נפתח אחרת, וכל אחד הוא היחיד מסוגו.

כשצבעתי את הבדים, סיקרן אותי השינוי בצבע – איך הוא מתחיל בגוון ירקרק־צהוב, ומעמיק לכחול עם החשיפה לחמצן. זה תהליך איטי, כמעט חמקמק, כמו שינוי הצורה של ענן. הבד נושא תחושה של ציפייה, וחושף את עצמו עם הזמן. במשחק עם השעווה הבחנתי איך היא מאפשרת לי ללכוד משהו חולף – תנועה, רגע, השהייה. כמו בד שנתפס באוויר. כמו לעמוד ליד הים ולהביט אל האופק.

שילבתי תאורה בתוך הצורות, וזה הוסיף ממד של אווירה ורוגע. אני מקווה שהעבודה מזמינה את הצופה להתחבר לזיכרונות אישיים של מקום, שקט או תנועה, ולחוות נוכחות שקטה ומדיטטיבית.

עתידות