״האמת מאחורי הרדיפה״: במה לפמיניזם ולקסם העל זמני של ג׳וליה רוברטס

גם בגיל 57, ג׳וליה רוברטס מפגינה איכויות משחק שלא מתנצלות או מנסות לחפות. להפך, בסרטה החדש, ״האמת מאחורי הרדיפה״ (After the Hunt), לצידו של מייקל שטולברג הכובש בתפקיד בעלה הפסיכואנליטיקאי, היא עושה שימוש מושכל בסימני הגיל.

נדמה שהיא מנסה להעביר גם מסר אישי שלה כאישה, על ״רדיפה״ ו״זהות״ ועל האופן שבו העבר עשוי להמשיך ולהשפיע על ההווה בדרכים מפתיעות. ועל אף שסרטו של לוקה גואדאנינו ארוך מדי, ולוקה בהתעכבות על שטויות, הוא צולח בחן קולנועי את השעתיים ורבע שלו – בזכות רוברטס, שנשארת מעניינת ומסקרנת גם כשהכול סביבה צולע.

בתסריט מפותל מאת נורה גארט, שניכר שנכתב באופן אישי עבורה, מגלמת רוברטס את אלמה אימהוף, פרופ׳ לפילוסופיה באוניברסיטת ייל המועמדת לקביעות. היא נקלעת לדילמה מוסרית כאשר מגי (איו אדיברי) דוקטורנטית מצטיינת, אפרו־אמריקאית, לסבית, ממשפחה מבוססת, מאשימה בתקיפה מינית את עמיתה האנק (אנדרו גארפילד).

מגי והאנק הם תלמידיה המצטיינים של אלמה, וכל אחד מהם מצפה ממנה שתדבק בגרסתה/תו לסיפור ותתמוך בה/בו. תוך כדי הפרשה הדרמטית, נוצרת עמימות סביב מצבה הבריאותי של אלמה, שככל הנראה מושפע באופן ישיר מסוד אפל בעברה.

מגי מגלמת את תנועת metoo# והאנק את תעשיית הקולנוע או הצדק הקולנועי. רגע, איפה הצדק? זו אולי השאלה המכשילה ביותר בסרט. אם התסריט המקורי שאף לבחון נושאים מורכבים כמו ״כוח״, ״הסכמה״, ו״פוליטיקת סמכויות״, הרי שאלה נעלמים בצילומים ״נקיים מידי״

הסרט מתחיל בתנופה אינטליגנטית ומסקרנת של מחשבה פילוסופית על מוסר חברתי, בשיחת סלון דינמית ו״נחמדה״ של אליטה אקדמית. אך הוא לא עומד בהצהרה היומרנית של עצמו, וככל שהדקות נוקפות, הופך לעלילה פסיכולוגית מפותלת, שלא מאפשרת לחלקים המבריקים שבו – כמו העיסוק בפמיניזם, בפערים בין דוריים או התמודדות מוסרית עם פריבילגיה – לבוא לידי ביטוי קולנועי עוצמתי.

תקתוק השעון שפותח את הסרט והופך ממוטיב לאמירה סימבולית שממסגרת את נקודת הזמן, יכל היה להיות יותר ברור אבל הוא נבלע כאפקט מיותר, וכך גם המוזיקה הכאוטית, שמנסה לשנות את דעתנו על קלאסיקות, הייתה יכולה להעצים ובמקום זה היא לא מנומקת ונראית כמו גימיק ליצירת מתח (אם כי קולו של מוריסי עם Heaven Knows I’m Miserable של סמית׳ס באמצע הוא ד״ש חם בהחלט).

בעיה נוספת בסרט, הם פתרונות תסריטאיים המוזרים עד כדי מביכים. מעטפה סודית שאלמה מסתירה בשירותים ומגי מגלה במפגש סלון, אירוע שנראה מתוזמן מדי; וכך עוד ועוד פרטים שמפריעים למתח הטעון בסרט להיות במיטבו. מעל אלו מרחפים דיאלוגים שנדמים כשרבוטים, כאילו שהסיפור מפוצל בין תודעה פילוסופית (ושמות כמו הגל, סרן קירקגור ופוקו מרחפים באוויר) לבין המשפטים הכי צפויים במצבים כאלו. כך, לפילוסופיה בסרט אין באמת כיסוי.

מצד אחד יש משהו מעניין בהעמדת חיי האהבה כפתוחים לשאלה: אלמה שסוחבת זיכרון עבר, נטועה בחיים בורגניים ומתנצלת בפני בעלה המסור שאינה ראויה לו, מפלרטטת עם האנק, הדוקטורנט שיואשם בהמשך על ידי מגי בתקיפה. כל אלו עומדים כבדי משקל מול הפילוסופיה – אהבת החוכמה – מה שמוביל למשוואה שאין צדק באהבה ואולי לכן, לא תמיד יש צדק גם בתשוקה מינית. זה עלול להישמע רע, אבל כשקירקגור מבליח באחד משיעורי הסמינר, זה די ברור. קירקגור טען שללא חטאים אין יחסי מין, וללא יחסי מין, אין סיפורים. בסרט הזה זה כנראה נכון.

באופן פרדוקסלי ומתוסרט, אלמה דנה בסמינריון עם הדוקטורנטים שלה על פוקו, שלתפיסתו המוסר החברתי הוא תוצר של יחסי כוח. החברה מייצרת נורמות באמצעות מנגנוני שליטה כמו בתי ספר, אוניברסיטה וכו׳, והמוסר אינו אלא אמצעי לייצוב מערכות שליטה ולבניית זהויות ״נכונות״ מול ״חריגות״. בכך היא חושפת את שורש הדברים, משום שהמוסר אינו משמש רק להבחנה בין טוב לרע אלא גם לדיכוי. לא בכדי באחד העימותים עם מגי, זו תבקש ממנה להגדיר ״אחרות״, מיהו ״האחר״ בעיניה.

האופן בו אלמה ניצבת בקונפליקט, בין הציפייה הפמיניסטית העכשווית ממנה, זו שמגולמת על ידי סטודנטית מעריצה או מאוהבת לבין המורכבות שהיא נאחזת בה כמצפן פנימי, והחובה המוסרית שלה כשלם בדיאלוג מול האנק, הוא מקום טוב לדרמה קולנועית. ואולי זה המקום המוצלח ביותר בסרט, מקום ששום שחקנית למעט רוברטס, לא הייתה צולחת. כי רוברטס, גם מחוץ למסך, היא סמל של אותו קונפליקט ממש.

רק שמגי מגלמת את תנועת metoo# והאנק את תעשיית הקולנוע או הצדק הקולנועי. רגע, איפה הצדק? זו אולי השאלה המכשילה ביותר בסרט. אם התסריט המקורי שאף לבחון נושאים מורכבים כמו ״כוח״, ״הסכמה״, ״זהות״ ו״הזדהות״ ו״פוליטיקת סמכויות״, הרי שאלה נעלמים בצילומים ״נקיים מידי״ ובאווירה שבמקום להיות סמיכה כמו הסיפור, מתעקשת לא להתלכלך. כתוצאה מכך, נוצר רושם אסתטי מלאכותי, ולעיתים נדמה שרוברטס נמצאת בצילומי סטודיו אצל הבמאי, ולא בסרט שבו היא מגלמת דמות שנעה כמו מטוטלת בקונפליקט פנימי מסעיר.

החלק היותר דינמי בסרט מתאפשר דווקא אחרי ההתרה. כשהסוד של אלמה גלוי גם לנו כצופים, יש רצף אקסטטי מוצלח של השלמה, שמעורר בנו (מאוחר מידי) רגש של התפייסות, ומזכיר לאהוב את הדמויות שעד לפני שנייה היה נדמה שמנסות לשרת את הנרטיב של הצדק האינטלקטואלי באופן פשטני מדי.

---

האמת מאחורי הרדיפה
בימוי: לוקה גואדנינו
ארצות הברית, 2025, 139 דקות
3 כוכבים