לנשום בין התפרים: יומיום ומיתולוגיה בעבודות הרקמה של בריטה מאראקאט לאבה

בחוץ היה קיץ שבדי טיפוסי ושמש חמימה זרחה רוב שעות היממה, אבל החדשות הקודרות מהארץ העיקו על הנפש, ובקשתי להתנחם במקום שתמיד עושה לי טוב – המוזיאון. חיפוש אחר תערוכה נטולת טריגרים הוביל אותי למוזיאון מודרנה בסטוקהולם, שבו מוצגת תערוכה של בריטה מאראקאט לאבה (Britta Marakatt (Labba – אמנית סאמית־שבדית.

הסאמים הם עם ילידי שחי באזורים הצפוניים ביותר של שבדיה, נורבגיה, פינלנד ורוסיה, אזור שמכונה בשפתם סאפמי (בעבר כונה האזור לפלנד). לא הכרתי את עבודתה של מאראקאט לאבה וגם על התרבות הסאמית לא ידעתי הרבה, אבל נדמה היה שזו בחירה מושלמת: תרבות אקזוטית, נופים מושלגים ואמנות קראפט. מתכון בטוח לריפוי הנפש.

כבר בכניסה לתערוכה יש תחושה אחרת. הנשימה מאטה, האוויר מתקרר, והזמן נעשה נוזלי. בדי פשתן לבנים תלויים מהתקרה ונעים קלות עם תנועת המבקרים. על הקירות עבודות ממוסגרות, רובן על רקע בד לבן חשוף (בעיקר פשתן אבל גם צמר ומשי) – שסצנות מחיי הסאמים מצויירות בהן – כך נראה מרחוק. במבט מקרוב מתגלה הטכניקה המרתקת: רקמה עדינה וקולאז׳ טקסטיל. כל דמות רקומה בקפדנות, גובהה לא יותר מ־15 מ״מ, ובכל זאת היא מופשטת ומדויקת להפליא בעת ובעונה אחת. כל אחת מהן נראית שונה ובעלת אופי משלה, ובה בעת היא חלק מקבוצה גדולה יותר, בעלת סממנים טיפוסיים.

מאראקאט לאבה עובדת ישירות על הבד, ללא סקיצות או רישומים מוקדמים. היא אינה פורמת תכים ולכן רוקמת לאט ובזהירות. על ההאטה דרך פעולת הרקמה היא אומרת בראיון שבקטלוג התערוכה: ׳׳לרקום פירושו לעסוק באסתטיקה של איטיות מכוּונת. זהו מסע בזמן ובמרחב, שבו כל תפר נושם חוויות ותובנות, ויחד הם יוצרים נרטיבים׳׳. מכאן גם שם התערוכה, ״במקום שבו כל תפר נושם״ (Where Each Stitch Breathes).

הסצנות הרקומות משלבות בין היומיומי למיתולוגי. לסאמים, החיים באזור הארקטי, מסורת עתיקה של סיפורים שבעל פה העוברים מדור לדור, והם באים לידי ביטוי בין השאר במסורת הקראפט הסאמית המכונה דוּאוֹדְיִי (Duodji), שבה מתערבבים זה בזה הארצי והרוחני. מאראקאט לאבה פועלת בתוך המסורת הזו, ומעניקה לה גם גרסה עכשווית.

הקשר לטבע עומד בלב התרבות הסאמית, שאינה מאמינה בגבולות לאומיים, כיאה לעם של נודדים, העוברים עם עדריהם ממקום למקום לפי עונות השנה. האדם, לפי תפיסתם, אמור לחיות באיזון עם הסביבה, ולהותיר אותה שלמה לדורות הבאים

היא בת 74 ונולדה על גבול שבדיה־נורבגיה, למשפחת רועי איילים בת שמונה ילדים. היא למדה מהוריה ומאחיה הגדולים את מסורות הקראפט, וכבר בגיל צעיר התרכזה בעיקר בטקסטיל. כשבגרה למדה במחלקה לטקסטיל בבית הספר לאמנות בגוטנברג – שם הייתה הסטודנטית הסאמית הראשונה. היא אף ייסדה ב־1979 את ארגון האמנים הסאמים.

הקשר לטבע ניכר בכל עבודה שלה. הוא עומד בלב התרבות הסאמית, שאינה מאמינה בגבולות לאומיים, כיאה לעם של נודדים, העוברים עם עדריהם ממקום למקום לפי עונות השנה, המרעה והדגה. האדם, לפי תפיסתם, אמור לחיות באיזון עם הסביבה, להפיק ממנה רק את הדרוש לו, ולהותיר אותה שלמה לדורות הבאים. אלא שהפוליטיקה, כדרכה, חודרת גם אל המרחבים הלבנים האלה.

ב־1979 החליטה ממשלת נורבגיה לבנות סכר בנהר אלטה, ולפגוע בכך בנתיבי המרעה וההמלטה של איילי הצפון. במשך שלוש שנים מחו נגדו הסאמים בכל דרך אפשרית – ״איזו מחשבה משונה לעצור נהר מלזרום בחופשיות״, אומרת מאראקאט לאבה באחד הראיונות. המחאות פוזרו באלימות, והסכר הוקם לבסוף ונחנך ב־1987. אך בעקבות ההתקלות עם השלטונות קיבלו הסאמים הכרה בזהותם האתנית ובזכויות האזרח שלהם.

אחת העבודות הבולטות בתערוכה – ״העורבים״, מתארת את האירוע: אמה של האמנית נהגה להשוות את בעלי השררה לעורבים – משום שכל מה שנזרק לעברם, נעלם מיד. הדימוי הזה, אומרת מאראקאט לאבה, שב אליה כשהשתתפה בהפגנה, וראתה מאות שוטרים מתקרבים אל המפגינים. לצד היצירה האמנותית היא פיתחה תודעה פוליטית עמוקה, שבבסיסה הכרה לאומית סאמית, והתנגדות לקולוניאליזם ולנזקי האקלים.

לפחות בחלק מהעבודות יש התייחסות לאירועי עבר כואבים ולפעולות התנגדות. בין אלה, בעבודות רקומות על שקי בד גרמניים עם צלבי קרס – שריד לעסקאות חליפין בין הסאמים לצבא הגרמני בזמן הכיבוש הנאצי בנורבגיה – כך מאזכרת מאראקאט לאבה את השמדת היהודים בשואה. בעבודות אחרות היא מגיבה גם לאסונות עכשוויים, כמו מגפת הקורונה ופיגוע הטרור באי אוטויה בנורבגיה, שבו נרצחו 69 בני נוער (מסתבר שאין תערוכה נקייה לגמרי מטריגרים).

בתערוכה מוצגות יצירות בקנה מידה מגוון ומתקופות שונות: חלקן גדולות ובעלות מרקם טקסטילי עשיר, אחרות אינטימיות יותר ואף מינימליסטיות. עשרות אלפי תכים קטנטנים של יערות, איילים; מבטים לשמים ורקמות שביל החלב (אשר מכונה בשפה הסאמית ״צעדי הציפור״); מזחלות, דייגים ורועי עדרים – כולם יחד מספרים את ההיסטוריה וחיי היומיום של העם הסאמי, דרך זכרונות אישיים של האמנית. בחללים אחרים מוצגות גם עבודות בתלת־ממד: פסלוני אבן של אלות סאמיות, מיצב שבמרכזו דלת אוהל טיפוסית ורישומים עדינים בצבעי מים.

ב״היסטוריה״ מתארת מאראקאט לאבה את קורות העם הסאמי, שאין לו בשפתו אפילו מילה ל״מלחמה״. ברקמה שלה שלוש האלות מתפללות להמשכיות החיים; חיות ארקטיות דוהרות, ציידים מחליקים בשלג. סצנות דרמטיות לצד מלאכות היומיום

העבודה המרכזית בתערוכה נמצאת בחלל כמעט נסתר בקצה האולם, ונקראת ״היסטוריה״. היא עשויה מיריעת בד אחת רקומה, אורכה 24 מטרים וגובהה 40 ס׳׳מ, והיא מוצגת בחלל עגול, המזמין את הצופה ״לקרוא״ אותה בהליכה, מימין לשמאל או להפך.

קשה שלא לחשוב על שטיח באייה (Tapisserie de Bayeux) מהמאה ה־11, שנחשב ״הקומיקס הרקום״ הראשון בהיסטוריה. אורכו שבעים מטרים אבל גובהו דומה לזה של ״היסטוריה״ של מאראקאט לאבה, והוא מתאר את קרב הייסטינגס שבו השתלטו הנורמנים על אנגליה (באופן מוזר, יצא לי לראות אותו לראשונה בצרפת, כמה שבועות לאחר הביקור בתערוכה).

אם שטיח באייה הוא מופע של גבריות, אגו ומלחמה, הרי שב״היסטוריה״ מתארת מאראקאט לאבה את קורות העם הסאמי, שאין לו בשפתו אפילו מילה ל״מלחמה״. ברקמה שלה דמויות מיתולוגיות מציצות מבין העצים; שלוש האלות הסאמיות – אלת השער, אלת הפריון ואלת הצייד – מתפללות להמשכיות החיים; חיות ארקטיות דוהרות בשלג, ציידים מחליקים על מגלשי עץ. סצנות דרמטיות מופיעות לצד מלאכות היומיום: רועי איילים, דייגים לאורך החוף, חקלאים, וגם תיאור מרד ושריפת כנסייה (רמז להשפעת הנצרות וליחסה לאוכלוסייה הסאמית). זהו סיפור מעגלי של קהילה שחיה בקשר הדוק עם הטבע ושל עולמה הרוחני העשיר.

זוהי עבודת מפתח בקריירה של האמנית, שלפני כן נהגה להציג בעיקר בצפון שבדיה, במוסדות נידחים יחסית, בעוד שהממסד התרבותי המרכזי לא ייחס ערך אמנותי מיוחד לעבודתה. ב־2017 אוצרת אנגליה־ספרדיה הכירה לאוצרי הדוקומנטה את עבודותיה של מאראקאט לאבה, והיא הוזמנה, יחד עם עוד אמנים סאמים, להציג את ״היסטוריה״ בדוקומנטה – תערוכה הנחשבת לרבת השפעה, המתקיימת אחת לחמש שנים בקאסל, גרמניה.

באקלים החברתי החדש בעולם האמנות, שהפנה את מבטו גם אל חברות שוליים וגם לאמנות הקראפט והטקסטיל – ״היסטוריה״ נתפסה כיצירה מונומנטלית, מרגשת וחשובה. מאראקאט לאבה הפכה בן לילה מאמנית אנונימית לכוכבת. לאחר ההצלחה בדוקומנטה, כשהיא בת 66 ומאחוריה 40 שנות יצירה, הוזמנה להציג את עבודותיה בתערוכות ברחבי העולם, ובעקבות ההצלחה הבינלאומית לראשונה נרכשו עבודות שלה לאוסף מוזיאון המודרנה ולאוספים אחרים בשבדיה.

ב־2022 הציגה מאראקט לבה בתערוכה המרכזית בביאנלה בוונציה. הביתן הנורדי באותה שנה, המשותף לשבדיה, נורבגיה ופינלנד, הפך זמנית לביתן סאמי, כמחווה לעם הילידי, והציג שלושה אמנים סאמים (אחת מהם, Máret Ánne Sara, מציגה כעת מיצב ענק בחלל הטורבינה במוזיאון טייט מודרן בלונדון).

בחזרה לסטוקהולם, זוהי תערוכה שמבקשת צפייה איטית והתמסרות לפרטים. היא לא נוצצת או רועשת, להיפך, היא מאפשרת מסע שקט לאקלים ולתרבות אחרים – שבהם החומר ועבודת היד שזורים בסיפור אישי ובזיכרון קולקטיבי. יש בה לפני הכול אנושיות, צניעות ויופי אינסופי, וכשיוצאים ממנה הנשימה סדורה והנפש קצת רגועה יותר.

–
ענת ספרן היא ראש תחום תרבות בשגרירות ישראל בשבדיה, מנהלת אמנותית ואוצרת הפצ׳ה קוצ׳ה בישראל

---

בריטה מאראקאט לאבה | Where Each Stitch Breathes
מוזיאון מודרנה, סטוקהולם
נעילה: 30.11