איינדהובן 2025 // קארין פינטו

קארין פינטו, בת 30, מעצבת ואמנית שפועלת בתפר שבין פיסול לעיצוב. אני מתמקדת בהשמשה של חומר ומניפולציה ומנסה להחזיר חיוניות לחומרים שהוזנחו. בנוסף, אני עוסקת בתחום של עיצוב חברתי ומקעקעת כבר הרבה שנים, מה שגרם לי לאט לאט לפתח שפה ואסתטיקה אישית. בימים אלו סיימתי את התואר הראשון שלי באקדמיה לעיצוב באיינדהובן.

איינדהובן

האקדמיה הגיעה לחיי מכמה כיוונים בתקופות שונות. עקבתי אחרי כמה מעצבים שעברו ולימדו באקדמיה, ואחרי שפענחתי את התוכנית לימודים, הבנתי שזה המקום שאני מעוניינת ללמוד בו. האקדמיה מאפשרת להתנסות בחומרים ובדיסציפלינות שונות מתחום העיצוב, כל סמסטר אפשר להחליף ״סטודיו״ שכל אחד הוא עם פוקוס מסוים, כך שבמהלך התואר יצא שנחשפתי לעולמות שלא הייתה לי גישה אליהם קודם.

במהלך הלימודים התנסיתי בשני סטודיום שונים, האחד do-make והשני morning. שניהם עם אורינטציה שונה לחלוטין: אחד מלאכה ויצירה והשני עיצוב חברתי ומערכתי. שניהם ליווו את המחשבה על פרויקטי הגמר במקביל ליצירה וחשיבה בכללי. כחלק מהלימודים נסעתי להתמחות בצפון ניו יורק אצל האמנית Katie Stout. העבודה אצלה פתחה עוד איזה פורטל לעולם אחר של מלאכה, עולם שמלא בקלילות והומור, וזה מלווה אותי גם בפרויקטים הנוכחים שאני עובדת עליהם.

Who’s Game

פרויקט הגמר שלי Who’s Game התחיל ממשחק הביליארד. רציתי לבחון מה קורה כשמוציאים אותו מההקשר התחרותי ומסתכלים עליו דרך עיניים אחרות. במקום לשאוף לדיוק או לביצוע מושלם, רציתי ליצור חוויה שמזמינה את המשתתפות והמשתתפים לראות את השולחן בצורה שונה.

משחק הביליארד מגיע מעולמות מאוד ספציפיים, גבריים ומוגדרים היטב. בפרויקט עסקתי בפרספקטיבה החברתית של השולחן ובאופן שבו אפשר למקם אותו במרחב פתוח יותר ולא בגבולות מוגדרים

השולחן שעיצבתי חשוף. החומרים שממנו הוא עשוי גלויים. התעסקתי הרבה בגבולות של השולחן ושל המשחק המקורי, כל חלק במשחק קיבלת פרשנות חדשה באמצעות חומר, צורה וטקסטורה. הזמן גם היווה חלק מהפרויקט שהתפתח לפי החומרים שמצאתי, והאופן שבו הם הפכו להיות חלק מהעיצוב של השולחן.

משחק הביליארד מגיע מעולמות מאוד ספציפיים, גבריים ומוגדרים היטב. בפרויקט עסקתי בפרספקטיבה החברתית של השולחן ובאופן שבו אפשר למקם אותו במרחב פתוח יותר ולא בגבולות מוגדרים. אני מאמינה שהקראפט הוא לא רק האמצעי הפיזי שלי לייצר את השולחן, אלא גם כלי שדרכו אני מתחברת לאוביקט ולמשתמשים.

ברונו

פרויקט נוסף שיצרתי במהלך הלימודים נקרא ״ברונו״, מכשיר תקשורת שנראה כמו רדיו ושמסונכרנת אליו מערכת הפעלה שבה בני משפחה יכולים לתקשר בצורה טכנולוגית ואנלוגית בו זמנית. זה פרויקט הגמר השני שבו עסקתי בהקשר של אובדן זיכרון וסאונד, ופיתחתי אותו עם פרופסור כריס חין מאוניברסיטת Fontys.

אחרי שאבא שלי אובחן עם דמנציה ראיתי את איך מוזיקה מפעילה אותו בצורה אחרת והתחלתי לחקור את הנושא. נתקלתי במודלים שונים ברחבי אירופה ואחרי הרבה ראיונות פיתחנו את ברונו. דרך האפליקציה בני משפחה יכולים לשלוח הודעות קוליות ולאצור פלייליסטים של מוזיקה שיהיו מסונכרנים למכשיר והפציינט יוכל בקלות יותר לתפעל את המכשיר שנראה אנלוגי. המטרה היא לקדם את האוטונומיות של הפציינט ולבחון מחדש (בצורה פואטית) מהי תקשורת עם חולי אלצהיימר ודמנציה.

עתידות

לאחרונה עברתי לניו יורק כך שאני מתחילה לפעול משם. אני מצפה להמשיך ולהתפתח כמעצבת ולהמשיך לעבוד על חלק מהפרוייקטים שהתחלתי באיינדהובן.