גלריה דבל: מוסד מיוחד במינו בתולדות האמנות בישראל

ההיסטוריה של האמנות בישראל סובבת סביב האמנים והאמניות, חייהם ויצירותיהם בדגש על יצירות מפתח שהטביעו חותם, השפעות, שינויי סגנון ומדיום, יחסים עם הדור הקודם והדור הבא ומיפוי מקומם של האמנים בתמונה הכוללת. אין זה דגם מיוחד לישראל, והוא נשען על מסורת ארוכת שנים ששורשיה עוד בימי ג׳ורג׳ו וזארי איש הרנסנס, המעמידה את האמן היוצר היחיד בראש הפירמידה כמי שפועל כמעט לבדו מכוח כשרונו ודמיונו.

מוסדות האמנות והמנגנון שמפעיל את חשיפתם של היצירות ויוצריהם ומעניק להם את הגושפנקא, היוקרה והמעמד ההיסטורי נשארו בצל, מאחורי הקלעים, כבעלי חשיבות משנית כביכול. עם הפצעתה של ה״היסטוריה החדשה של האמנות״ בשנות ה־80 של המאה העשרים, הסבו חוקרי האמנות את מבטם מהיצירה הבודדת אל המערכת המאפשרת אותה: פטרונים, סוחרים, מוזיאונים, מבקרי אמנות, אספנים, תערוכות וירידים, פרסים, מכירות וכסף באופן כללי.

בהיסטוריה הישראלית ההתייחסות לתחומים אלה מצומצמת והמחקרים המעטים שבוצעו על רכיבים שונים במערכת נעשו על פי רוב בתוך הקטגוריה של מחקר סוציולוגי, שאינו משיק בהכרח למחקר בתולדות האמנות.

המוזיאונים המרכזיים, ובמיוחד מספר תערוכות הנחשבות ציוני דרך, זכו להיכלל בהיסטוריה המקובלת, אם כביטוי לתפקיד התערוכה בקידום האמנות החדשה – כמו ״אופקים חדשים״ במוזיאון תל אביב (1948) או ״מושג+אינפורמציה״ במוזאון ישראל (1971); או כתערוכה מסכמת ומגדירה קנון כמו ״דלות החומר״ במוזיאון תל אביב (1986).

הספר מוקדש לקולם של האמנים עצמם: הדברים שאמרו לפני כמה עשרות שנים בשיחות עם רות דבל, הוקלטו, תומללו, הודפסו במכונת כתיבה ושוכפלו, וכך הוצעו לקהל המבקרים בגלריה כסוג של טקסט תערוכה

אלה הפכו כבר לאירועים מיתולוגיים המוזכרים בנשימה אחת עם סקירת האמנות עצמה. בשנים האחרונות ניכרה תשומת לב לתערוכות משמעותיות ופורצות דרך נוספות, במסגרת קורסים בבית לאמנות ישראלית ומאמרים שפורסמו במגזין ערב רב.

בכל הנוגע לגלריות לאמנות ולתפקידן במערכת – המחקר עדין בחיתוליו. אפשר להזכיר את ספרו של רון ברטוש על גלריה כ״ץ ההיסטורית, הגלריה הראשונה בתל אביב (2015) ואת התערוכה והספר על גלריה רינה (ברטה אורדנג) שפעלה בירושלים ובניו יורק (2020) שתיעדו את המוסדות הללו. הספר החדש על גלריה דבל בירושלים – ״לי לא היה קו, היה לי מרחב, גלריה דבל: שיחות עם אמנים״ – שיצא לאחרונה בהוצאת פרדס, מצטרף לרשימה קצרה זו, אם כי הוא שונה באופיו ובתוכנו.

מחקר על גלריה, מעצם טבעו, הוא מחקר רב־שכבתי העשוי לכלול במינונים שונים את סיפור הדמות של מייסד.ת הגלריה, את סיפורם של האמנים שהציגו בה, את סיפורן של תערוכות ואיך התקבלו על ידי מבקרי אמנות, הקהל והתקשורת, וכמובן גם מכירות ואספנים – תחום שלרוב מוצנע או שלא מדובר כלל.

להציל את הטקסטים מהשכחה

בספר על גלריה דבל, הנושאים האלה מובאים בפרק המבוא ובשיחה עם מנהלת ובעלת הגלריה רות דבל, אבל רובו של הספר מוקדש לקולם של האמנים עצמם: הדברים שאמרו לפני כמה עשרות שנים בשיחות עם רות דבל, הוקלטו, תומללו, הודפסו במכונת כתיבה ושוכפלו, וכך הוצעו לקהל המבקרים בגלריה כסוג של טקסט תערוכה, בתקופה שעדיין לא היה מקובל להציע טקסטים נלווים לתערוכות בגלריות. עם השנים הדפים האלה הגיעו לארכיון אבל נעלמו מעין הציבור.

כשלקחתי על עצמי לעבוד על ספר על גלריה דבל, עמד לנגד עיני הרצון להציל את הטקסטים האלה מהשכחה. אלה מקורות ראשוניים, שלהבדיל מראיון עיתונאי או משיחה בקטלוג של ימינו – אינם מעובדים או ערוכים. רות דבל ביקשה לשמר את קולם האותנטי של האמנים, גם אם הוא לא תמיד נהיר, מגומגם או לא מאוד מדויק. דווקא משום כך, הם בעיניי חומרים היסטוריים רבי חשיבות, בין אם מדובר באמנים שהיו אז בראשית דרכם או אמנים שהיו כבר ידועים ובעלי סיפור עשיר בפרטים.

מה שהניע את המהלך הייתה ההבנה שגלריה דבל הייתה מוסד מיוחד במינו בתולדות האמנות בישראל. זה התבטא בראש ובראשונה במגוון של אמנים, מגמות ומדיומים שהוצגו בגלריה, בין אם זה פיסול ברזל של יחיאל שמי, מכוכבי ״אופקים חדשים״ או תערוכת בכורה לפמלה לוי בעבודות רישום ותפירה; אם זה מיצג של יוכבד וינפלד או ציורי שמן משנות ה־20 של יואל טנא (טננבאום); אם אלה רישומים מופשטים של רפי לביא רב ההשפעה לצד ציורים פיגורטיביים של שמואל בק שנדחה על ידי חוגי האוונגרד, או ציורים ״נאיביים״ של גבריאל כהן, התגלית של רות דבל.

גם נשים רבות הוצגו בגלריה, הרבה לפני שזה היה בון־טון: דליה אמוץ, טובה ברלינסקי, תמרה ריקמן, חגית שחל, אילונה אהרון, לואיז שץ, פנינה רייכמן, דליה מאירי, מאיה כהן לוי ואחרות; ויוצרות ויוצרי קרמיקה – תרצה פולק, אנה בק, רינה קמחי, צבי גלי ועוד. מכל נקודת מבט שנבחר – גלריה דבל מצטיירת כתופעה יוצאת דופן בשדה האמנות של שנות ה־70 וה־80, וסיפורה ראוי שיסופר.

״גלריה דבל אינה גלריה שמזדמנים אליה או קופצים כבדרך אגב להציץ מה נשמע בעולם האמנות״, כתב ב־1981 האמן שרון קרן, מאושיות אמנות האוונגרד הירושלמי בשנות ה־70 בצמד ״גבי ושרון מציגים״ (עם גבי קלזמר) ובשנות ה־80 בקבוצת ״זיק״, בכובעו כמבקר התערוכות של המקומון ״כל העיר״.

״זו גלריה שמצריכה זמן ומחשבה תחילה כדי ליהנות ממנה. מתכוונים ויורדים לעין־כרם ומחפשים מאחור בחצר, על יד בית התה של אבי. זו גלריה עם הרבה כוונות טובות, מציאות אפורה, מעט כוח וחלל קטן ודחוס. רות ואטיין דבל מנהלים את הגלריה ומשקיעים את מרב מרצם בקביעת עובדה בעולם האמנות הירושלמי ולפעמים זה לטובת העניין״.

ואכן החוויה התחילה כבר בהגעה במיוחד לגלריה – בהחלט לא דומה לסיבוב גלריות תל אביבי; הפתיחות החגיגיות בשבתות לפני הצהריים עם כל מיני סלבס תרבות מקומיים ובינלאומיים ו״סתם״ קהל משכיל של פרופסורים, רופאים, סופרים ושוחרי אמנות ירושלמים; האירועים המיוחדים – סימפוזיון בנושא ״אמנות הגוף״ שמשך גם את אנשי קהילת האמנות מתל אביב, או מיצגים בחצר הגלריה והקרנות עבודות וידאו.

זו הגלריה שראש העיר טדי קולק פקד לעתים קרובות מלווה באורחים נכבדים. זו הגלריה שמבקרי האמנות הירושלמים, ולא רק הם, פקדו בקביעות, וכמעט על כל תערוכה כתבו משהו (והתערוכות התחלפו בקצב מסחרר פעם בשלושה שבועות). זו גלריה שאוצרי מוזיאונים, במיוחד אנשי מוזיאון ישראל, פקדו לעתים קרובות ורכשו בזמן אמת יצירות מהתערוכות.

כך, באוספי המוזיאונים הגדולים אפשר למצוא לא מעט עבודות שהגיעו לאוסף באמצעות גלריה דבל, ובמיוחד של האמנים שהגלריה טיפחה וקידמה: גבריאל כהן, יוכבד וינפלד, מישל חדד. ולא רק בארץ – הגלריה דאגה גם להפצה, תצוגה ומכירה של אמניה בתערוכות מוזיאליות בחו״ל.

הון חברתי

כל זה התחיל כמעט במקרה. אטיין דבל, במאי תיאטרון בלגי שהשתקע בארץ בעקבות נישואיו עם רות, רצה להקים במרתף ביתם בעין כרם תיאטרון ניסיוני קטן, אלא שהעמוד שהתגלה במרכז החלל מנע את מימוש החלום. אז מה עושים? חברה יעצה להם לפתוח גלריה וכך היה, אם כי לא בלי היסוסים.

לבני הזוג דבל לא היה אוסף וגם לא כסף. אבל היה להם מה שנקרא הון חברתי: רות דבל הכירה את כל צמרת עולם האמנות הישראלי עוד מימיה במחלקת התרבות של משרד החוץ בראשית שנות ה־60, את אמני ירושלים מתפקידה כמנהלת בית האמנים בירושלים בהמשך העשור, ואת פטרוני האמנות כמנהלת אגודת הידידים של בצלאל.

גם לאטיין דבל היו קשרים במיוחד בעולם התיאטרון והאוניברסיטה העברית, אבל הוא בחר לתת את הבמה לרות כמנהלת האמנותית והתייצב מאחורי הקלעים בכל הנוגע להפקה – מצילום וגרפיקה ועד תלייה ותאורה.

בכמה שיחות טלפון הבטיחה רות דבל כמה עוגנים לתערוכת הפתיחה, ומי יסרב להשתתף בתערוכה שבה מוצגים מרדכי ארדון ואריה ארוך? כך קובצה שורה נכבדה ומגוונת של אמנים לתערוכת הפתיחה בתחילת ספטמבר 1973. חודש לאחר מכן נפתחה תערוכת יחיד לנתן הבר, אחד מהאמנים האאוטסיידרים (או ״נאיבים״ כפי שהיה מקובל לקרוא להם אז) – שרות דבל האמינה בהם ועשתה מאמצים לקדם. אבל מלחמת יום הכיפורים שפרצה כמה ימים לאחר הפתיחה הקפיאה את פעילות הגלריה למעט תצוגת אוסף.

בינואר 1974 חזרה הגלריה לפעילות שוטפת והמשיכה כך, כשתערוכה רודפת תערוכה עד אמצע שנת 1990. רשימת התערוכות שבסוף הספר חושפת יותר מכל את הפתיחות של הגלריה לאמנים מכל שדרות הקאנון, מהארץ ומחו״ל, מעכשיו ומהעבר, ממדיומים מסורתיים וחדשים ועד אומנויות שלא היה עדיין מקובל להציג בגלריות. לא לחינם טענה רות שוב ושוב שלא היה לה ״קו״ במובן של מסגרת מצומצמת וקבועה שעל פיה היא בוחרת. היא הציגה את מה שאהבה והעריכה, ולשמחתנו היה זה טעם מגוון ורחב אופקים.

---

ביום שישי הקרוב (7.11) יקיים בית לאמנות ישראלית, שמענק מטעמו תמך בהוצאתו לאור של הספר, יום עיון לרגל הוצאתו, בהנחיית ד״ר טלי תמיר ובהשתתפות שרון קרן, טליה טוקטלי, מאיה כהן לוי, אלי דור־כהן, ד״ר דליה מנור ורות דבל.
לפרטים והרשמה >>>