דרך אגב // לצעירים יש מקצוע חדש: משרת

בפרסומת, כשרואים אותו חוצה לאט את הסלון כדי לפתוח את הדלת, שואב אבק עם הדייסון, או ממלא את המדיח, אפשר להישבע שמישהו תקוע שם מתחת לחליפת הספוג. משהו בתנועה שלו, באופן שהישבן שלו קופץ החוצה, בפנים שלו – בסך הכל פיסת בד אפרפרה ושטוחה – גורמים לו להיראות מאוד אנושי. 

NEO, הרובוט הביתי שהשקתו הכתה גלים בתעשייה, הוא חלום הילדות של ברנט בורניך, מייסד חברת 1X. מדובר בגבר בלונדיני ענק, שאפילו בבימות הכי מכובדות בעולם כמו TED נראה הרבה פחות נחמד ומעורר אמון מהרובוטים שהוא מייצר. 

בשבוע שעבר בורניך הודיע שהחלום שלו הפך למציאות. תמורת 20 אלף דולר – או 500$ לחודש במודל של שכירות – כל אמריקאי יכול כעת להזמין באטלר רובוטי, שינקה בשבילו, יסדר וידאג לרוב מלאכות הבית (לבשל אסור לו בינתיים). 

במקביל, הרובוט מבטיח להיות גם חלק מהמשפחה – לשוחח עם דרי הבית, לעזור להם, לרכל ולשחק איתם. בפרסומת, למשל, כשגבר מבוגר לא מצליח לקרוא את התווית על תבלין, הוא קורא לרובוט, שמגלה לו שמדובר בפלפל חריף, ואז מוסיף בחביבות שהמשקפיים שלו תלויות לו על הצוואר. 

נשמע לכם כמו חלום? משום שזה עדיין רק חלום. מעבר לעובדה שהרובוט המובטח עדיין בפיתוח ואמור לצאת לשוק רק בשנה הבאה – ההבטחה שניאו ינקה ויסדר את הבית היא לכל הפחות מופרזת. בכתבה מבדרת בוול סטריט ג׳ורנל, אפשר לראות למה הדור הנוכחי של הרובוט באמת מסוגל: כשהכתבת מבקשת ממנו להביא מים זה הופך למסע מאתגר שבו הוא בקושי פותח את דלת המקרר. אחר כך, כשהוא מנסה להכניס שלוש כוסות למדיח זה לוקח לו יותר מחמש דקות, וניסיון לקפל חולצה הסתכם בערימה מדובללת.

גוף רך ועיניים אטומות

אם רובוט זקוק לגוף מתפקד ולאינטליגנציה בסיסית כדי לשרת אותנו, פריצת הדרך של 1X היא בתחום הגוף. במקום מכונות מתכתיות מגושמות שנראות כמו איש הפח מהקוסם מארץ עוץ, או ASIMO, הרובוט החלוצי של הונדה, ניאו מתגאה במעטפת גמישה ורכה.

״הבשר״ שלו עשוי מפולימר גמיש, והוא מכוסה באריג עמיד (ה״עור״) – ושניהם ניתנים לכביסה. מתחת לשתי השכבות האלה, יש לניאו מערכת מנועים שמדמה גידים ושרירים, שמעניקים לו טווח תנועה של בן אדם ומאפשרים לו ללכת ולהתנועע בטבעיות יחסית. 

אם רובוט זקוק לגוף מתפקד ולאינטליגנציה בסיסית כדי לשרת אותנו, פריצת הדרך של 1X היא בתחום הגוף. במקום מכונות מתכתיות מגושמות שנראות כמו איש הפח מהקוסם מארץ עוץ, ניאו מתגאה במעטפת גמישה ורכה

החידושים האלה הופכים את ניאו לקל, חסכוני באנרגיה וחזק. אבל הם מעניקים לו גם משהו אחר: איכות אנושית מתעתעת. הפנים שלו אמנם עשויות בד ארוג אפרפר ומזכירות בובת וודו, אבל כשמסתכלים עליו הוא לא מעורר אי נוחות קרינג׳ית שרובוטים דמויי אדם רבים נוטים לעורר. יש בו משהו נוגע ללב, עצוב אפילו. 

ניאו לא מנסה לפצות על היעדר הבעות עם מסך שמכסה את הפרצוף, עיניים ענקיות ומלאות הבעה או גרגורים וקולות חמודים. ומנגד, הוא גם לא מעורר רתיעה כמו הרובוט הביתי אטום המבט Figure 03 (שמזכיר את Murderbot מהקומדיה באפל TV עם אלכסנדר סקארסגארד), ובטח שלא את השלדים המכניים המפחידים של Boston Dynamics.

במקום ניסיון לייצר חיקוי מושלם לאדם, ניאו הוא ״המינימום ההכרחי״. העיצוב שלו מבקש לייצר נוכחות סף־אנושית. נדמה שדווקא היעדר המבע מאפשר למשתמש להשליך עליו כמעט כל רגש: העיניים השחורות של ניאו, שנעוצות בפרצוף הבד החלק שלו כמו שני חרוזים שחורים קטנים, הן שתי מצלמות זעירות שלא מסגירות דבר, וממש כמו אצלנו משמשות לראייה.

האלמנט הוויזואלי היחיד שניאו משתמש בו כדי להביע את מה שעובר עליו הוא כזה שאי אפשר למצוא בטבע: פס תאורה אליפטי שממוקם היכן שהאוזן שלו אמורה להיות, שלקוח יותר מעולם כפתורי ההפעלה של מדיחים ומכונות כביסה חדשים מאשר מעולם החי. במילים אחרות, זה לא סופרמן – זאת מכונה שלא מתיימרת להיות יותר ממה שהיא, ונראית בהתאם. 

יש עתיד למשרתים

ההשראה המרכזית לרוב הרובוטים דמויי האדם שראינו ב־100 השנים האחרונות – מהטרמינייטור ועד ויקי ילדת הפלא עם שקע החשמל בבית השחי – היא רובוטית מטילת אימה אחת: מריה, שמככבת ב״מטרופוליס״, סרטו של פריץ לאנג מ־1927. 

כמעט כל רובוט דמוי אדם שתחשבו עליו בתרבות הפופולרית הוא וריאציה של אחת משתי הדמויות שהיא לובשת בסרט: היא מתחילה את דרכה כרובוטית מתכתית שבנויה מחלקים חלקים ומעודנים שהורכבו יחד בעבודת אמן; אבל בהמשך מקבלת גוף אנושי לחלוטין (כשהיא גונבת את זהותה של מנהיגת פועלים בעיר).

זאת כנראה בשורה טובה לבני אדם: בעידן שבו מקצועות רבים מאיימים להיעלם מהעולם – מקצוע חדש נולד. דמיינו לרגע איך ייראה מרכז התפעול של 1X – שורות שורות של משרתים אנושיים ששואבים אבק משטיחים דמיוניים ומקפלים בגדים דמיוניים 

העיצוב של ניאו, לעומת זאת, מייצג תפיסה עכשווית וריאליסטית יותר לרובוטים ביתיים: לא על־אדם, אלא תת־אדם. לניאו אולי יש טווח תנועה אנושי, אבל בניגוד לטבעיות שבה אנחנו נעים, לו אין מספיק מידע רלוונטי כדי לדעת איך להשתמש בגוף שלו – איך לאחוז בנוחות בכוס, באיזה עוצמה להחזיק בה, ואיך לנגב את שלולית הקפה כשמתברר שהפלת אותה. המחסור במידע הוא הבעיה המשמעותית ביותר שעולם הרובוטיקה מנסה להתמודד עמה כיום. 

הפתרון של 1X הוא די תובעני: תפעול מרחוק. כלומר, בכל פעם שמישהו מהלקוחות יטיל על ניאו משימה מסובכת – יהיה עובד אנושי שיבצע אותה במרכז התפעול של החברה, והרובוט בבית יחקה את תנועותיו. 

המטרה היא ליצור ולתעד מספיק מידע כדי שבסופו של דבר הרובוט יוכל לפעול באופן עצמוני. בינתיים, מבחינת המשתמשים, המשמעות היא נוכחות חדשה בבית: לא רק של הרובוט, אלא גם של המפעיל שלו, שרואה ושומע ממרחק את כל מה שהרובוט חשוף לו.

במובן מסוים, זאת כנראה בשורה טובה לבני אדם: בעידן שבו מקצועות רבים מאיימים להיעלם מהעולם – מקצוע חדש נולד. דמיינו לרגע איך ייראה מרכז התפעול של 1X – שורות שורות של משרתים אנושיים ששואבים אבק משטיחים דמיוניים ומקפלים בגדים דמיוניים, בעוד הכפילים הרובוטיים מחקים אותם במגושמות בבתי הלקוחות. 

ומכיוון שיעברו עוד שנים ארוכות עד שהרובוט יהיה עצמאי לחלוטין (אם בכלל), ייתכן שפריצת הדרך האמיתית של 1X היא לא הרובוט – אלא עצם ההקמה של פלטפורמה טכנולוגית עדכנית למקצוע די ישן, שעשירים רבים מאוד התגעגעו אליו: המשרת האנושי הנאמן.

עכשיו אפילו כבר לא צריך לשמוע אותו נושם.