מה נשמע בבית: להשלים עם הזמניות של הקיום

המציאות הישראלית המורכבת בשנתיים האחרונות הביאה לסדר יום פנימי חדש לאמנים ולמרחבים אמנותיים בארץ, והביאה לשגרה שבה אמנים מתמודדים, מתעדים ומגיבים לשטח בשטח עצמו. התערוכה ״מה נשמע בבית״ מציגה חמישה מקרים שכאלה, שנולדו מתוך שגרה של הווה מתמשך, של חדלון ושל תנאי דוחק קיצוניים. האמניות והאמנים ביקשו לבסס תהליכי יצירה חדשים, לגעת במתהווה לא בתנאי סטודיו כי אם מתוך נוכחות בעיר הנטושה והמופגזת, בבתי מפונים, בהפגנות ועוד. 

״האמנים קיימו פעולות מעורבות במציאות מטלטלת, תוך יצירת קשר אנושי וחילוץ של אמת אמנותית וחברתית מתוך כאוס״, אומר עוז זלוף, אוצר התערוכה. ״פעולות אמנותיות כאלה שופכות אור על תפקידם של אמנים בזמנים קשים ובכלל. האמנים פעלו בטכניקות שונות אבל עשו כולם שימוש באמפתיה, בחשיבה ביקורתית ומהווים חלק מחברה אזרחית חיונית״.

---

יונתן עומר מזרחי

עבודת הווידאו ״טירה באדום״, ששמה הושאל מהעבודה האנטי־מלחמתית של קבוצת המשותף קיבוץ כנגד מלחמת לבנון, צולמה בדצמבר 2023 בגבול עזה־ישראל. העבודה בוחנת את החממה כמרחב של ריבונות, גידור ושליטה. בסרט, שצולם בחממה נטושה, חיילים משתעשעים ומשחקים במלחמת עגבניות. 

בפרוץ המלחמה החקלאות בגבול הייתה במשבר. היבול נותר להירקב והחממות יצאו משליטה. לעיתים, הצבא שלח כמה מחייליו לבצע משימות חקלאיות. למעשה זהו סיפור ישן: אזור עוטף עזה נוסד באמצעות בניית היאחזויות נח״ל, יישובים היברידיים חקלאיים־צבאיים, שהוצבו אסטרטגית על הקו הירוק כדי לשלוט בגבול דרך שטחים חקלאיים רחבים. החיילים ביצעו את עבודות החקלאות תוך שהם מונעים מהפליטים בעזה לשוב לאדמותיהם.

---

תמר שליט־אבני

במהלך המלחמה יצאתי למסע צילומי בנתיבי הנדודים של מפונים מהצפון, כשאני נעה בין אנשים, חפצים ונופים. פגשתי הרכבים משפחתיים שונים בזמן של נדודים ואי ודאות, בעת שהותם במשכנם הזמני. בשמות העבודות סימנתי את שם ישוב המקור ושם היישוב המארח. שנה אחרי הצילומים ועדיין לא כולם שבו לביתם. 

בסרט ״חפץ מעבר״ מספרים המפונים על חפצים ייחודיים שבחרו לקחת איתם ברגע האמת כשנאלצו לעזוב ולבחור מתוך השפע שהשאירו בבית. הסרט ״אניצ׳ה״ נודד איתי בנסיעות בין המפונים, בתוך היופי והנופים הריקים מאדם; מסע שהתקיים בעקבות ניסיון להתיידד עם האניצ׳ה – ביטוי בודהיסטי המתייחס לארעיות החיים, ומציע לנו את האפשרות להשלים עם הזמניות של הקיום. הכל חולף – בית, חפץ, מקום ואפילו אנשים.

---

רותם פליטמן וקולקטיב בית היוצרות

בית היוצרות, או בשמו המלא והארוך ״קולקטיב בית היוצרות חיפה של תנועת הנוער תרבות״, הוא קולקטיב בני ובנות נוער שאיתו אני (רותם פליטמן) יוצרת ואותו אני מדריכה במסגרת תנועת הנוער של תנועת תרבות בארבע השנים האחרונות. 

החממה לאמנות מקום היא הבית שלנו שבו אנחנו פועלות, מדברות, נפגשות ויוצרות, וכעת אנחנו גם זוכות להציג במסגרת התערוכה החדשה ארבעה תוצרים שונים שנאספו מתהליכי היצירה הקבוצתיים שהדרכתי בשנתיים האחרונות, לצד האמניות־המחנכות אליסה קולסניקוב, לטיציה סבקין (בעצמה בוגרת בית היוצרות) ונעה פרידמן. 

הבסיס של כל הפעולות האמנותיות שלנו הוא השתתפותי, קהילתי, ויש בו הרבה אלמנטים של DIY ואמנות זולה. ״תשפ״ה אשפה״ ו״עגלת הפנזינים״ התחילו מרצון להרים אירוע נוער עצמאי ורב־תחומי שעלה מבני הנוער ב־2024, וכדי להוציא אותו לפועל עיצבו חברי בית היוצרים את הפוסטר, הגו את השם, והפיצו ברחבי העיר ובתי הספר פנזין שמזמין להשתתף. העגלה תהיה פתוחה לאורך התערוכה ותאפשר ליצור, לשכפל, להציג ולקחת פנזינים מקוריים שיצרו באי התערוכה. 

״גלובצ׳יק״ (Голубчик) הוא צילום שמייצג פעולה במרחב הציבורי מ־2024, שבה יצרנו יונה ענקית למצעד הגאווה החיפאי וצעדנו איתה במורד הכרמל. ״פירוק מנשק״ היא היצירה החדשה ביותר של הקולקטיב יחד עם האמנית נעה פרידמן, שנעשתה לראשונה ממש אל תוך המתקפה של חיזבאללה על הצפון, ועדיין מרגישה רלוונטית. הכנו מקרטון ועיסת נייר טילים שהם פיניאטות, והם מלאים בממתקים. כדי לאכול מהם תצטרכו להגיע לאירוע פירוק מנשק שנערוך במסגרת התערוכה. חוויה מולטי־חושית מובטחת!

---

שרית קרופקה

לאחר ה־7 באוקטובר יזמתי את פרויקט המסך הירוק, פעילות אמנותית־חברתית שנועדה להציע רגע של אסקפיזם למפונים ולשורדי הנובה. מתוך צורך עמוק לעשות מעשה, יצרתי עמדת צילום מסך ירוק ניידת המאפשרת לכל משתתף לבחור לעצמו עולם חלופי ולהצטלם בתוכו. 

הרקעים נבנו בבינה מלאכותית, על פי בקשת המצולמים, מה שאפשר פתח למרחב של דימיון, לחיזוק ולשכחה רגעית של המציאות. עד היום צילמתי למעלה מ־2,000 תמונות ברחבי הארץ. המפגשים היוו חיבור בין טראומה לתקווה ותיעדו את החלומות, רצונות, בקשות באותם הרגעים של המצולמים.

הסרט ״מסך אישי״ הוא תיעוד אמנותי של התהליך הזה, וגם יומן אישי. בסרט מופיעות התמונות המקוריות שצולמו ברחבי הארץ. על מנת לכבד את פרטיותם של המצולמים המרתי את הדמויות לצלליות לבנות, כמו כן הוספתי הנפשות שמתארות את החוויה הרגשית שלי, אז והיום. יצרתי שכבה חדשה של AI על תיעוד מצולם שנוצר בחלקו בעזרת AI. היצירה היא ביטוי חזותי לתהליך הרגשי והתעודי שעברתי במפגש עם האנשים והמקומות בפרויקט של המסך הירוק.

---

רועי כהן ושחר סיוון

״כיכר מספר אחת״ הוא מיצב של פירות מפוחמים. היצירה נולדה מתוך הזמנת עבודה שלא רצינו בה. בעקבות התערוכה המשותפת שלנו, ״ארוחת זרים״ במוזיאון חיפה לאמנות, שהתמקדה בשריפת אוכל כסמל לחוויית חיים, הוזמנו להמשיך באותו כיוון – אך משהו בכך הרגיש כפוי. 

בזמן ששחר התקשה לסרב, רועי כבר שהה בשלומי, לצד תושבים שבחרו להישאר לאחר הפינוי. בין שיטוטיו הבחין בפירות הדר שנרקבים על הקרקע, ופגש את אבי רביבו, שאסף לימונים מהכיכר כדי לחלקם למפונים ולחיילים. המחווה לאבי ולמעשה האיסוף הפשוט הפכה לגרעין העבודה. בתערוכת היחיד של רועי, ״רוצה להיות שם״, הלימונים שולבו במיצב שהדגים את המעבר החד שבין נטישה לבנייה מואצת – עדות לתנופת ההתחדשות המטשטשת את עקבות ההרס.

לקראת ההצבה השלישית של העבודה, בחממה לאמנות מקום, ביקשנו להעמיק את המחווה הזו למהלך ביקורתי רחב יותר. גוף פירות ההדר הפך למעין כלי זיכרון – גוש מוצק של פרי מת, המסמן את קידוש השכול והמוות בחברה הישראלית. כך נולד הבסיס האנדרטאי של המיצב, שמבקש לשאול על מנגנון ההנצחה עצמו, על הדרך שבה הכאב הציבורי מקובע עד כדי שיתוק, ועל האפשרות לשבור את מעגל ההאדרה והאובדן.

בזמן העבודה שבים ועולים דימויים של קיפאון: סוכר שהתאדה, זיכרונות שעליהם עובש, פירות מונוכרומטיים, יבשים, חסרי חיות. זהו ניסוי בתוך מעבדה של שכול – דרך להביט במציאות דרך עדשה כהה שמכתיבה את גבולות האפשר. כיכר מספר אחת היא אנדרטה לאנדרטות, שלב זמני בתהליך מתמשך שבודק את מצב המלחמה התמידי. מתוך עייפות ותקווה, אנחנו מנסים להתעורר מהחלום המכני של מערכת רוויה ומשומנת – ומגלים שאנחנו עדיין בתוכה.

---

רועי כהן

לאחר פינוי יישובי הצפון בעקבות המלחמה, הרגשתי צורך לצאת מחיפה אל שלומי – יישוב שפונה כמעט כולו והפך למרחב דומם. הדחף להיות שם הוביל אותי למסע אישי של חיפוש אחר בית, שייכות ומשמעות בתוך מקום ריק מאדם אך מלא בזיכרונות, חפצים וסימנים של חיים. 

שם, בין הרחובות השקטים, פגשתי את מי שבחרו להישאר – אנשים שהתעקשו להשקות את הגינות, להאכיל את החתולים ולשמור על שגרת חיים בתוך מציאות חרבה. מתוך המפגשים האלה נולדה מערכת יחסים ארוכה של שיחות, הקלטות ושיתופי פעולה, שהפכה את העבודה ממסמך תיעודי לדיוקן אנושי חי.

כמו הצלם רוג׳ר פנטון שתיעד מלחמה בלי להראות את הקרב עצמו, גם אני בוחר להביט במלחמה דרך ההדים שלה – דרך הפעולות הקטנות של המשכיות, דאגה ועקשנות. יחד עם שחר סיון ותושבים כמו אבי רביבו ויובל זיו דנינו, יצרנו מרחב שבו הלימונים הרקובים, האדמה החרוכה וכלי המדידה העתיק הופכים לסמלים של זמן, עמידות ואכפתיות. הפרויקט, שקיבל את השם ״רוצה להיות שם״, נולד מתוך רצון אנושי פשוט – להיות נוכח, להבין, לגעת – אך עם הזמן התפתח לעבודה שחוקרת איך אנשים ומקומות מתעקשים להמשיך להתקיים גם כשנראה שהכול נעצר.

---

מה נשמע בבית (בית אדום)
אוצר: עוז זלוף
החממה לאמנות מקום, מוזיאוני חיפה
בהשתתפות: יונתן עומר מזרחי, רותם פליטמן וקולקטיב בית היוצרות, רועי כהן ושחר סיוון, שרית קרופקה, תמר שליט־אבני
נעילה: 26.2