התכלות דיגיטלית: ״כשמשהו קורה, ההיעלמות מיידית, מפתיעה ולא צפויה״

יובל: הי ארז, הי יותם, בוקר טוב. מה שלומכם ואיפה בעולם אני תופס אתכם?

ארז: בוקר טוב! אנחנו באמסטרדם, שנינו גרים כאן בכמה שנים האחרונות

יובל: נייס, ספרו כמה מילים על עצמכם ואיך התגלגלתם לשם, ואז נדבר על התכלות דיגיטלית

ארז: אני בוגר של התכנית המשולבת בבצלאל והעברית במדעי המחשב ועיצוב תעשייתי (שם גם הכרתי ושיתפתי פעולה פעם ראשונה עם יותם שהיה כמה שנים מעליי). לפני שלוש שנים בת הזוג שלי חמוטל חיון החליטה ללמוד תואר שני באקדמיה לעיצוב באיינדהובן, עברנו שנינו להולנד ונשארנו כאן

יותם: אני מעצב תעשייתי. אחרי התואר הראשון בבצלאל וכמה שנים של עבודה בסטודיואים לעיצוב, הרגשתי את הצורך למצוא מסגרת שתאפשר לי לחזור ולהעמיק בנשואים מחוץ לשדה המקצועי היום יומי שלי. ככה מצאתי את התואר השני בעיצוב תעשייתי באקדמיה המלכותית בהאג שם סיימתי ללמוד ב2023. מאז אני פה יחד עם בת הזוג שלי

יובל: יפה. ויותם, אם אני מבין נכון, פרויקט הגמר שלך בתואר השני בהאג הוא זה שהיווה בסיס לפרויקט שהצגתם בחודש שעבר בשבוע העיצוב באיינדהובן?

יותם: כן, נכון. האמת שהנושא מלווה אותי עוד מחילופי הסטודנטים שעשיתי בדיזיינלאב בריטפלד ב־2016, שם התחלתי להעסק עם זמניות ודינמיות של אוביקטים, מה שהוביל גם לפרויקט הגמר שלי בתואר הראשון בבצלאל שהציג סדרה של אגרטלים חלודים שמושפעים מהסביבה ומתשתנים ומתכלים עם הזמן.

המחקר שלי בתואר השני הוא מעין המשך לעיסוק הזה, שמתמקד באספקט הדיגיטלי, שם עסקתי בבעיה שקבצים דיגיטלים אינם מתכלים ובהשלכות האקולוגיות של עובדה זו

יובל: כן, אני זוכר את פרויקט הגמר שלך בבצלאל, מ־2017. נכון?

יותם: כן 🙂

יובל: ארז, מתי אתה נכנסת לתמונה? מה משך/עניין אותך בזה?

ארז: שיתוף הפעולה הנוכחי התחיל בפרויקט הגמר של יותם בהאג. אני הצטרפתי לעזור לייצר מערכת שמודדת תנאים פיזיים בסביבה, ומתרגמת אותם להתכלות של אוביקט תלת־ממדי שהיה בלב הפרויקט. 

ארז לבנון: קבצים דיגיטליים הם חלק כל כך גדול מהחוויה האנושית היום. הטקסטים והתמונות האינטימיות שלנו חיים בעיקר בענן, והרעיון לתת להם להתכלות ולהבין איך זה משפיע על החוויה האנושית הזו משך אותי

ארז: אחרי התואר ד״ר רמון אמארו פנה ליותם בהזמנה להשתתף ברזידנסי חדש במוזיאון het nieuwe instituut, ברוטרדם והוא הציע לי ולהם שנעשה את זה במשותף. אני מאוד נמשכתי לנושא גם בגלל האתגר הטכני: מאז הלימודים אני נהנה מאוד לייצר חוויות אסתטיות באמצעות קוד וזו הייתה הזדמנות מצויינת. 

בנוסף, בחילופים שעשיתי באיינדהובן ב־2016, השתתפתי בסטודיו שעסק בעיצוב ספקולטיבי עם דגש על טכנולוגיה ואינטרקציה, וזה התניע אצלי תהליך ששינה את כל הפרויקטים שלי מאז לכאלו שיש בהם לפחות אלמנט אחד מהשניים, עם כוונה להעביר את הצופים חוויה רגשית שנובעת מהאינטרקציה עם הפרויקט. 

הנושא של התכלות של קבצים דיגיטליים מאוד דיבר אליי מהזווית הזו, מכיוון שהקבצים האלה הם חלק כל כך גדול מהחוויה האנושית היום. הטקסטים והתמונות האינטימיות שלנו חיים בעיקר בענן, והרעיון של לתת להם להתכלות ולהבין איך זה משפיע על החוויה האנושית הזו מאוד משך אותי. 

פרויקט הגמר שלי עסק במוות וטקסי זכרון ספקולטיביים, וקצת לפני סיום הלימודים דודה שלי שהייתי מאוד קרוב אליה נפטרה. כמה חודשים אחרי נמחקה לי כל היסטוריית הווטסאפ ומצאתי את עצמי עובר סוג של אבל שני על האובדן של השיחות איתה והחוויה הזו נשארה איתי ממש

יובל: זה מעניין היחס בין מוות פיזי לאובדן דיגיטלי. כמו הדוגמה שנתת, היסטוריית הווטסאפ – קרה לי גם, לפני שנה החלפתי טלפון ולמרות שגיביתי, כל היסטוריית הווטסאפ נמחקה לי. אני מצאתי בזה משהו משחרר, דף חדש. 

או אם חס וחלילה מישהו מת והוא/היא ברשימת אנשי הקשר בטלפון שלכם – מוחקים או משאירים? ועוד ועוד. אני מניח שיש לכם מה להגיד בנושא לפני שנמשיך לעבודה בשבוע העיצוב

ארז: כן, זה מעניין לגמרי. יש לי עדיין את המספר של סבתא שלי שנפטרה לפני איזה עשור בטלפון. זה גם משהו שמאוד קשור לזמן, ככל שהוא עובר אתה אוסף יותר אנשים באנשי קשר שכבר אינם. 

אני חושב שבסך הכל זו חוויה אנושית מוכרת שככל שמתבגרים ומזדקנים מכירים יותר אנשים שמתו, אבל זה מעניין שאנחנו יכולים לשאת איתנו בכיס משהו שמתעד את זה בצורה כל כך ישירה

יותם: כן, לתחושתי זו הנקודה שהניעה אותי לעסוק באספקט הדיגיטלי. מצד אחד העובדה שהחיים שלנו נחווים דרך הדיגיטלי יותר ויותר, ומצד שני יש איזו תחושת ניתוק או חוסר ערך יום יומי שמושרשת בתפיסה שהקבצים האלו אינם פיזיים. כשמשהו קורה, ההיעלמות שלהם מיידית, מפתיעה ולא צפויה

3,000 תמונות של החתולה שלי

יובל: אז מה הצגתם באיינדהובן בחודש שעבר? מי רוצה להתחיל לספר?

יותם: באיינדהבון הצגנו את התוצר של הרזידנסי ב־het nieuwe instituut. במהלך השהות שלנו שם בחרנו להתמקד בהתכלות של קבצי טקסט. יצרנו מערכת אינטראקביטית שחשה את מידת תשומת הלב שקובץ טקסט מקבל מהצופה ובהתאם לכך מגיבה בתהליך התכלות.

ארז: בעצם עברנו מלקשור את הסביבה הפיזית להתכלות של קובץ דיגיטלי, כמו בפרויקט הגמר שלי יותם, ללקשור את איכות האינטראקציה האנושית עם הקובץ לתהליך ההתכלות שלו

יובל מה זה אומר בתכל׳ס? מה קרה שם?

ארז: מה שמעניין במעבר בין פורמטים של קבצים (תלת־ממד, טקסט, ואחר כך תמונה), זה שסוג הקובץ עצמו הכתיב איך ההתכלות תתבצע ומה יהיו התכונות האסתטיות שלה בעקבות זה. ניסחנו לעצמנו כלל יסוד שככל שהקובץ מתכלה הוא אמור לשקול פחות, אבל עדיין לשמור על כמה שיותר משמעות.

בפועל, בתרגום של המחקר לאוביקט בתערוכה, הצבנו בחלל מסך שמציג טקסט ומצויד בחיישן שיודע להבחין מתי יש אנשים בסביבה. ברגע שהוא מזהה אדם, המילים של הטקסט מתחילות להיעלם. השתמשנו באלגוריתם ניתוח טקסט שמבין בצורה אוטומטית מה המילים ה״חשובות״ יותר בטקסט מסויים, ואלו מילים ישארו אחרונות. 

אנחנו לא מוחקים את המילה אלה משאירים רווחים איפה שהיא הייתה עד שאנחנו מקבלים בסוף רק איזשהו שלד עם חלל נגטיבי, ככה שתהליך ההתכלות משאיר עקיבה של מה שהיה שם קודם, בצורה שמדברת גם על התכלות בעולם הפיזי.

העובדה נגיד שלהחליף מילה ברווחים מקטינה את הקובץ נובעת מזה שהיא מורידה את כמות האנטרופיה בקובץ. המידע נהיה יותר חזרתי, וזה מאפשר לקובץ להיות קטן יותר למרות שהוא עם אותה כמות תווים

יותם: אפשר לציין שהטקסט שבחרנו להציג על המסך הוא תיאור הפרויקט עצמו, כך שהחוויה של הצופה בזמן אמת כרוכה בנסיון להבין את הטקסט תוך כדי תהליך ההתכלות שלו

יותם ציון: בדקתי כמה תמונות של החתולה שלי אני מחזיק על הטלפון, התוצאה היתה בערך 3,000, הרבה מהן מאד דומות אחת לשניה. משהו בחוסר המחשבה הזה של צילום דיגיטלי לוקח בסופו של דבר גם מהערך שכל תמונה מקבלת, ועם התחושה הזו אנחנו מנסים לעבוד בעיסוק הנוכחי שלנו עם תמונות דיגיטליות

יובל: אני מנסה לחשוב על שני אספקטים לדבר הזה. אחד ברמה הפיזית, של מסך וחוות שרתים או אפילו כונן פיזי שמחובר לי למחשב ומגבה אותו כל הזמן. השני ברמה הדיגיטלית, מה זה אומר על כל מה ששמור לי, בענן של דרופבוקס וגוגל דרייב ואפל קלאוד. 

מה חשוב יותר ומה פחות. מה לא חשוב בכלל. מתי אני מבין שמשהו היה לי חשוב, רק כשהוא נעלם? יש פה מיליון שאלות שאפשר לדון בהן בלי סוף, אז תגיבו למה שתופס אתכם

ארז: כן, חלק מהפרויקט היה לדבר על המתח הזה שבין כמה שהקבצים האלו מרגישים ״באוויר״, חסרי משקל ומקום, לכמה שבמציאות זה ההפך. הקבצים האלו תופסים מקום פיזי והם כל הזמן בתנועה. כדי שקובץ שנמצא בענן ישאר תקין ולא יהרס הוא כל נשמר בכמה עותקים בכל הזמן מועתק ומוזז ממקום למקום מאחורי הקלעים. התחושה לעומת זאת היא שאלפי התמונות שלי מגובות בענן והן נשמרות שם באופן יציב ופסיבי. 

מערכת היחסים הכמעט רוחנית עם התמונות שבענן הייתה המרכז של מאמר שכתבנו למגזין VOLUME של archis בנושא רוחניות worshipping, שתיאר מודלים אלטרנטיביים לגיבוי תמונות שבהם האינטראקציה שלנו עם התמונות משפיעה על קצב ההתכלות שלהן. עם המודלים האלו ניסינו להעלות בין היתר את השאלה מהן בפועל התמונות החשובות.

לדוגמה, אם אנחנו רוצים שהגיבוי בענן לא ימשיך לגדול ולגדול, ואנחנו רוצים לייצר התכלות אצל חלק מהתמונות, האם אנחנו רוצים שהתמונות שאנחנו רואים הרבה יתכלו הכי מהר, כמו כלי בסדנה שמשתמשים בו הרבה? או שאנחנו רוצים שהתמונות שאנחנו לא פותחים אף פעם יתכלו מהר, כמו זכרון שלא חוזרים אליו

יותם: אני חושב ששני האסקפטים האלה שזורים אחד בשני וזו אחת הנקודות שאנחנו מנסים להדגיש באמצעות העבודות שלנו. מספיק שתעשה זום אאוט על סרט הצילום בטלפון שלך כדי לשים לב כמה תמונות זהות אתה כנראה מצלם בכל פעם. 

במהלך התזה שלי, בדקתי בשביל הספורט כמה תמונות של החתולה שלי אני מחזיק כרגע על הטלפון. התוצאה היתה בערך 3,000, הרבה מהן היו מאד דומות אחת לשניה. משהו בחוסר המחשבה הזה של צילום דיגיטלי לוקח בסופו של דבר גם מהערך שכל תמונה מקבלת, ועם התחושה הזו אנחנו מנסים לעבוד בעיסוק הנוכחי שלנו עם תמונות דיגיטליות

יובל: הו. אני מאלו שמוחקים תמונות. קבצים. מיילים. התראות. אבל אני לא דוגמה. תגידו, בני כמה אתם?

ארז: על מיילים שמעתי אבל אף פעם לא הכרתי מישהו שמסנן תמונות, כל הכבוד. אני בן 35

יותם: אני בן 36

יובל: נראה לי שלא סתם אתם עוסקים בשאלות האלו, אתם גם בגיל הנכון (אמצע שנות ה־30) וגם במקום הנכון (הולנד) שמאפשר את זה. מה עוד? מה הלאה? משהו חשוב נוסף להגיד לפני שניפרד?

יותם: כרגע אנחנו מתרכזים בפורמט התמונה הדיגיטלית, ומתכננים לפתח אותו לכיוון של מצלמה פיזית, שתעזור לנו להמשיך ולהתנסות עם דרכים לייצר אינטראקציה שכוללת בתוכה את תהליך ההתכלות. מהבחינה הזו הולנד היא באמת מקום טוב לעסוק בזה, כי אנחנו באמת מרגישים שיש מקום ועניין להציג ולדבר על הנושאים האלו

ארז: אני חושב שהמקום כרגע באמת מאוד מאפשר את זה, גם הרזידנסי בניו אינסטיטוט, גם הוזמנו להציג דרכם את אותה עבודה בשבוע העיצוב באקרה, בירת גאנה, ממש לפני כמה ימים, ואנחנו רואים יותר קולות קוראים והזדמנויות שממש עוסקים בצורה ישירה בנושאים שמעניינים אותנו. זה ממש נחמד לראות את המרחב הזה גדל ומקווה שזה ימשיך ככה