״אלינור הגדולה״: המשחק וחומרי הגלם משובחים, אבל התוצאה לא אפויה

גם בגיל 95, השחקנית זוכת האוסקר ג׳ון סקוויב לא נחה לרגע. הפעם היא משתפת פעולה עם סקרלט ג׳והנסון, לראשונה בכובע הבמאית, בסרט ״אלינור הגדולה״. מחוזקת בקאסט נהדר ובסיפור עם שורשים יהודיים, הסרט מקיף קשת רחבה של נושאים – חברות, זהות, גיל מתקדם, חיפוש שייכות, משפחה, מערכות יחסים, אבל ואובדן. מדובר בסרט אנושי ומתוק, לעיתים מתוק מדי. אולם עם כל הפוטנציאל וחומרי הגלם המשובחים, התמות וכישרונות המשחק – ״אלינור הגדולה״ מסתפק בבטוח ובנוח, ומותיר בעיקר תחושת פספוס. ״אלינור הבינונית״ אולי היה מתאים יותר.

״אני בת תשעים וארבע, ולראשונה עוברת לגור בניו יורק״, אומרת אלינור לנהג המונית בדרכה לבית בתה ונכדה, איתם היא עומדת להתגורר. הסיבה למעבר עצובה: חברתה הטובה ושותפתה לדירה, נפטרה. החברה הייתה ניצולת שואה מפולין והקשר הקרוב ביניהן הפגיש את אלינור עם הטראומות שחברתה נשאה עמה כל חייה.

אלינור, שהתרגלה לשגרה רגועה בפלורידה, נזרקת אל תוך עיר רועשת וזרה. מקום שבו נדמה שאיש אינו מבחין בה באמת, וגם משפחתה לא ממהרת לקרב אותה. יום אחד היא נכנסת בטעות לקבוצת תמיכה של ניצולי שואה. היא רק רצתה לפגוש מישהו שמזכיר לה את חברתה. שלא בכוונת זדון, במבוכתה כשהיא מתבקשת לשתף את סיפורה, ואז, כמעט אינסטינקטיבית, בוחרת לספר את הסיפור שהיא מכירה כה טוב – של חברתה המנוחה.

העדות השקרית הזו משנה את חייה. היא מעוררת סביבה תשומת לב, אהדה ואפילו הערצה. אלינור הופכת לדמות השראה בעיני הקהילה המקומית, ובמיוחד בעיני נינה – עיתונאית צעירה שחוותה בעצמה אובדן טרי של אמה היהודיה, ומבקשת לכתוב עליה כתבה. בין השתיים נרקם קשר מורכב ועדין, המחבר בין דור הכמה לתשומת לב לדור שמחפש שורשים.

עם הזמן, אלינור נאלצת להתמודד עם השאלה כמה רחוק אפשר ללכת כדי לזכות בשייכות, ומה המחיר של ניכוס – גם אם הוא נובע מצורך אנושי עמוק; מה שזו הדרך היחידה שבה היא מצליחה לשמור על קשר עם חברתה היקרה, שעליה היא עוד מתאבלת.

הרבה מהסרט כרוך בקשרים ובחשיבותם: בין דורות, בין עבר להווה, בין סיפורים אמיתיים למומצאים, בין אלינור לבתה ונכדה, בין נינה לאביה, ובין השתיים זו לזו. במובן זה, הסרט מוצא את כוחו דווקא באזורים האינטימיים והשקטים.

למרות שהמעשה של אלינור פסול, הנסיבות מעוררות אמפתיה. שכן אלינור, כמו רבים בגילה, חווה את היעלמותה מן העולם בטרם זמנה: לא המוות הפיזי אלא ההדרה השקטה שמתרחשת כשהחברה מפסיקה לראות אותך

ג׳ון סקוויב נהדרת כתמיד – בהופעה מדויקת, רגישה ונוגעת ללב. היא נעה בין הומור יבש לעצב מוחלט באופן שמזכיר את גדולתה בתפקידיה הקודמים, כמו ״תלמה״ משנה שעברה. שאר הקאסט מצוין גם הוא – במיוחד ארין קלימן (נינה) וצ׳יווטל אג׳יופור (אביה, רוג׳ר) – והכימיה ביניהם ניכרת כמעט בכל סצנה.

למרות שהמעשה של אלינור פסול, הנסיבות מעוררות אמפתיה. שכן אלינור, כמו רבים בגילה, חווה את היעלמותה מן העולם בטרם זמנה: לא המוות הפיזי אלא ההדרה השקטה שמתרחשת כשהחברה מפסיקה לראות אותך.

יש בסרט רגעים יפים, משחק נהדר ופס קול נעים. ובזכות המארג התמטי שלו – כנראה גם בזכות סקוויב וג׳והנסון כפרסונות – רבים ירצו לאהוב אותו, אך יתקשו בכך. בעיקר בגלל התסריט החלש וחוסר הנכונות להתמודד באמת עם נושאים כבדים וחשובים, גם אם במסגרת קומית.

הכתיבה תבניתית, קלישאתית וצפויה, ולעיתים גם לא ממש אמינה. למשל, העובדה שהעיתונאית לא טורחת לבדוק את סיפור חייה של אלינור אפילו בגוגל. לא מדובר במסגרת זמן שמצדיקה זאת – אלא ברשלנות תסריטאית פשוטה.

אולם הבעיה העמוקה יותר היא שבתוך כל זה מסתתרת רק אמירה לא אפויה – על מרחבי זיכרון, הצטלבות זהויות וטראומת השואה בזיקה ליהדות. אמנם הסרט שואל שאלות נכונות, אך בורח מלתת תשובה.

לב הסיפור – העובדה שאלינור מנכסת סיפור שאינו שלה – פותח שורה של שאלות מרתקות. הרי הגיבורה מנצלת, ממש גונבת, את סיפור חברתה כדי להשתלב, דבר שיש לו משמעות מוסרית ורגשית. הבעיה? בכל פעם שהסרט צריך להתעמת עם זה, הוא מתכווץ.

במקום להתכנס למשהו בעל משמעות – ג׳והנסון בורחת אל הומור קלישאתי ורגשנות יתר, מתקתקה וחסרת שיניים. כאילו עצם העיסוק בנושאים כבדים דורש התנצלות וליטוף על הראש. אם הקולנוע, או האמנות בכלל, נועדו ללטף בעדינות את צופיהם כמו תינוקות – אני לא קיבלתי את המזכר.

תוכן בצד – גם הצורה לא בדיוק מנצנצת. הבימוי זהיר מדי. אין כמעט דבר ייחודי בסגנון של ג׳והנסון; להפך, יש בו משהו שטוח, נטול חותם אישי. הכול פרווה. אין חדות, אין תעוזה, אין רגע אחד בלתי צפוי. כמו שהיא פוחדת לקחת סיכונים או לחתור פנימה, כך היא נשארת באזורים הבטוחים ביותר של האסתטיקה. התוצאה היא קולנוע גנרי, חסר חתימה.

בסיכומו של דבר, מה שמציל את הסרט הוא רגישותו האנושית (והמשחק, כאמור). בנוסף, הוא נוגע – גם אם לא מספיק – בנושאים ששווה לדבר עליהם ולעסוק בהם. לוּ רק היה מתעכב עליהם עוד קצת – היה יוצא מורווח. למרבה הצער, הוא מותיר תחושה של החמצה. פספוס מתוק, אנושי ועדיין – פספוס.

---

אלינור הגדולה (Elinor the Great)
בימוי: סקרלט ג׳והנסון
ארצות הברית, 2025, 98 דקות
2.5 כוכבים