״אתי״: הסדרה החדשה של חגי לוי יפהפייה ומטלטלת

אישה צעירה רוכבת על אופניים. זה עדיין מוקדם יחסית בבקר, ובחוץ יש אור נקי של תחילת יום גשום. הרחובות היפים של אמסטרדם, התעלות, הירוק מסביב, הכל נראה כאילו נועד לרכיבה הזו. לאט לאט מצטרפים אליה עוד נשים וגברים על אופניים, הם רוכבים יחד איתה או שכל אחד מהם בדרכו אל יומו שמתחיל? זה עדיין לא לגמרי ברור.

הנה הרחובות כבר מתמלאים בשיירה הזו, אבל זה תיאור לא מדויק, זו רכיבה שנראית ממש כמו ריקוד. כשהמצלמה מתבוננת בהם חצי מלמעלה אפשר לראות אותם מתקדמים באיזה תואם כמעט הרמוני. בין הרוכבים אפשר להבחין פתאום ברוכב שמחזיק בידו בזוג שני. למען מי הוא נושא אותם בכזאת נדיבות? למען אישה אהובה שתכף תצטרף אליו? הוא מכין אותם לילדו?

לאט לאט הריקוד הזה שמצטרפים אליו עוד ועוד רוכבים ורוכבות מתכנס למין רחבה או מגרש. בתוך המולה שהיא בו זמנית שקט דרוך קורה עוד דבר. לוקח זמן להבין שכל הרכיבה הזו היא ריקוד מצמרר של הפרדה. איש איש הם מוסרים את האופניים, מציגים תעודות בפני מי שצריך, והכל מסודר ומוקפד. בצד המגרש הזה המנוף המשחית הגדול כבר עובד במלוא כוחו.

התמונה היפהפייה והמצמיתה הזו היא אחת היפות והמסעירות בסדרה ״אתי״ של חגי לוי, המבוססת על יומניה של אתי הילסום. אני כותבת ״סדרה״, אבל נדמה שגם כשצפיתי בה באיזה בינג׳ בלי יכולת להפסיק, זה היה דומה יותר להקרנות של פעם בקולנוע; הקרנות שהמחשבה על ״הפסקה״ היתה זרה להן כמעט כמו חילול של קדושה. זו עבודה קולנועית מסעירה, חכמה, מלאת שכבות, יפהפייה ומטלטלת.

צפיתי בכל ששת הפרקים ברצף ולא יכולתי לעצור. האימה, היופי, החכמה, העולם והדמות שהלכו ונפרשו לנגד עיני, והסבלנות שבה הכל עשוי ומסופר, לא יכולתי להתיק מכל זה את העיניים

אם לומר בכנות, הסתייגתי מההצעה לצפות בסדרה הזו. היומנים של הילסום היו קשים לי לקריאה ועוררו בי גם אי נוחות. אני לא בטוחה אם זה קשור רק ביומנים עצמם, או דווקא בהפיכה שלה עם השנים ל״דמות מופת״. יש מי שמטפחים את הדימוי שלה כמין קדושה שהצליחה דווקא שם, בתוך הזוועות, לגלות את קיומו של האלוהים. יש מי שמתפעלים מהיכולת שלה לקיים כביכול חיים אלטרואיסטיים שבהם היא מניחה את ״האני״ למען הכלל. עם השנים נדמה שבאופן כזה או אחר קשה להפריד את הדמות מ״השימוש״ שנעשה בה לצרכים חינוכיים או אחרים.

גם המחשבה על החזרה לסיפור השואה עוררה בי אי נוחות. האכזריות שבתוכה אנחנו חיים ופועלים בהווה מוכחשת שוב ושוב, ובו זמנית השימוש הלאומי בשואה כמעט כ״מקום של ערגה״, שבו יש קורבנות ומקרבנים ברורים ואפשר לשאוב ממנו הצדקות ל״טוב״ וגם ל״רע״ מוחלטים, רווח יותר ויותר. כל זה הרתיע אותי. ובכל זאת, אמרתי לעצמי, לא רק שאני לא יכולה לסרב לסדרה שעשויה ביד האמן של חגי לוי, אלא שהבחירה שלו דווקא באתי הילסום, שלא לומר ״החזרה אל השואה״, סקרנו אותי.

ואכן, צפיתי בכל ששת הפרקים ברצף ולא יכולתי לעצור. האימה, היופי, החכמה, העולם והדמות שהלכו ונפרשו לנגד עיני, והסבלנות שבה הכל עשוי ומסופר, לא יכולתי להתיק מכל זה את העיניים. ולא פחות מסעיר מכך הוא ההדהוד של ההווה, בצורות חדשות, בתוך מוראות העבר. פחד ויופי, אימה ותבונה.

בועה נרקסיסטית של כתיבה ותשוקה

הילסום (בגילומה של יוליה וינדישבאואר) היא צעירה יהודיה שחיה באמסטרדם, את היומנים היא כתבה בשנים 1941-1943. היא מתארת בהם בכישרון יוצא דופן חיים פנימיים סוערים ומלאי התבוננות, כמעט בועה נרקסיסטית של כתיבה, ותשוקה, בשנים מכוננות של בנייה וחיים. לאט לאט נכנסים לתוך היומן שלה גם ״סימני הזמן״ מבחוץ. החוקים הכרוכים בכיבוש הנאצי (העוצר, ההפרדה, מגבלות על התנועה ועוד ועוד), הנוכחות הגוברת של חיילי הכיבוש ברחובות, ״משתפי הפעולה״ ההולנדים, וגם אנשים קרובים ורחוקים, יהודים ושאינם, שמבקשים לנסות להציל.

קשה לספר אותה, או עליה, מבלי להתפתות ״להשתמש״ בסיפור חייה כדי להציע דרכו איזו אמת מוחלטת: ״הנה ככה צריך לחיות! (או דווקא למות)״, אבל הסדרה הזו טורפת גם את המובן מאליו הזה. לוי לכאורה יוצא מן התבנית של ״היומן״, ולדמיות שהילסום כותבת עליהן יש נוכחות ממשית וכובשת במשחק נפלא ומוקפד (יוליה וינדשבאואר, סבסטיאן קוך, יבגניה דודינה).

אבל בו זמנית התסריט המבריק מאפשר להקשיב לאתי כמעט קוראת את יומניה בקולה שלה. כשהיא קוראת או כותבת אותם אפשר להבחין בגווני הקול שלה משתנים, כמעט להתבונן ב״גוף הכותב״. כל אלה פורשים עולם מורכב ורב ממדי. עולם שאף בחירה שנעשית בו, כך הולך ומתברר יותר ויותר, לא יכולה להיות מוחלטת או ״נכונה״.

אחד הדברים המרתקים לדוגמה גם בהקשר הזה, הוא היחסים המורכבים שבין אתי ליוליוס, פסיכוכירולוג שהיה ״המטפל״ שלה, ועבד בשיטות שגם בימים רגילים וגם בימים מסעירים מערערות על גבולות קשיחים ומגינים של טיפול. הילסום עצמה, ביומנים וגם בסדרה, מודעת לפתיינות או לסוגיות האתיות שהטיפול שלו מעורר. אבל לא רק בגלל המודעות הזו אי אפשר לומר שהיא רק ״מתפתה לו״.

הדמות שלה מורכבת ורבת רבדים, וכך גם שלו, ובקרבה הזו ביניהם מתגלה איזה דבר שהוא גם חד פעמי. השאלה של יחסי הכוח, בין מטפל שהוא גבר מבוגר ובו זמנית מהגר נטול אזרחות שעם הזמן גם חולה, לבין אישה צעירה שמחפשת את דרכה, שהיא גם אזרחית, בעלת קשרים, ומלאת תשוקת חיים, הולכת ומתבררת כשאלה מורכבת.

באיזה אופן מרתק לוי שואל גם דרך היחסים הללו שאלות רחבות ומורכבות יותר על כניעה (האם יש יותר מדרך אחת לפרש את הבחירה הזו?), על השפלה (שתמיד, כך טוען יוליוס בצדק, אפשר לראות דרכה גם את מי שמשפיל), ועל אתיקה (האם למשל יש רק תשובה אחת לשאלה מה עושים מול התור הזה שבו מסדרים את כולם לקראת המוות. בורחים ממנו? מנסים להחליף מקומות בדרך כזו או אחרת עם מישהו אחר? או דווקא בוחרים להיכנס אליו?).

השאלות האלה, למרות שהן חלק מיומן כתוב מלא לבטים מילוליים, נוכחות בה גם באיזה אופן ויזואלי לגמרי. ברגעים מרטיטי לב הן מגולמות לעיתים גם בגוף עצמו, במבט ובמה שנשקף דרכו

אבל מה שנפלא בין השאר בעבודה הקולנועית הזו, שהשאלות האלה, למרות שהן חלק מיומן כתוב מלא לבטים מילוליים, נוכחות בה גם באיזה אופן ויזואלי לגמרי. ברגעים מרטיטי לב הן מגולמות לעיתים גם בגוף עצמו, במבט ובמה שנשקף דרכו.

רגע מצמית כזה מתרחש כשיוליוס נקרא בין מהגרים אחרים, כאלה שאינם אזרחי הולנד, ל״חידוש מסמכים״. הוא ואחרים קיוו למצוא בה מקלט בשנות הכיבוש הנאצי, אבל, כמו באסון מתוכנן ומוקפד בידי אדם, החוקים משתנים כל הזמן. בתהליך הזה ״ההיררכיה״ היא חלק מהאסטרטגיה.

כשיהודים מהגרים בהולנד מאוימים בגירוש, אזרחיה היהודים לכאורה מוגנים ממנו. כשאלו כבר מגורשים, האזרחים כבר נמצאים במחנה מעבר. הסדר הזה (כמו מסירת האופניים), ההיררכיה, מאפשרים לנהל את כל זה באופן יותר מסודר ״ואסתטי״. כשכל אחד מנסה להיאחז ב״מעמד העודף״ שלו כדי להינצל. ההיררכיה, במילים אחרות, מונעת מראש את הברית האפשרית בין כל מי שעומדים להישמד.

בסצנה הזו, כשיוליוס עומד וממתין בתוך המון של מהגרים שמחכים בתור לפגוש את הפקיד שבו תלויה תקוותם, הוא אחד מרבים שמסומנים כהמון. אבל אז ברגע שהוא לכאורה נס, אחד מהחיילים הגרמנים מזהה אותו. לכאורה בתוך כל המיועדים לגירוש יש לו איזו ״עדיפות״; משהו מהמוניטין שלו, ממי שהוא לפני כל הדה הומניזציה הזו, עדיין ניכר בו. החייל הגרמני, כך מסתבר, שמע על המטפל הייחודי הזה שיודע לאבחן באמצעות כפות הידיים, ורואה בצירוף המקרים הזה שהוא שם הזדמנות לקבל אבחון פרטי כאן ועכשיו.

הכל כמעט אפשרי ברגע המצמית הזה. האם יוליוס יקרא בידיו עתיד מזהיר שאפשר להישען עליו? האם הוא ישתדל להתחבב עליו, להציע לו את עצמו כמטפל אישי לאורך הדרך? האם הוא יאמר לו את ״האמת״ על מה שיקרא בכפות ידיו? האם יש בכלל אמת כזו? האם היא קשורה ב״אתיקה מקצועית״ או באתיקה מסדר אחר? האם, במילים אחרות, ״ההכרה״ הזו של החיל הגרמני היא פתח להצלה או דווקא לאסון? האם אפשר לשלוט בזה?

אבל מה שעוד מסעיר ומצמית בסצנה הקולנועית המפעימה הזו, שבאיזו דרך לא צפויה (היא הרי אזרחית) גם אתי נמצאת שם בתוך ההמון. המבט שלה עליו, השאלה אם הוא מבחין בה, כל זה הופך כמעט לעיקר הסיפור. הדבר הסמוי מן העין שהיא מציעה לו דרך המבט הזה, הוא כמעט הצלה. אל מול המבט של החיל משתקף דווקא המבט שלה, רואה, וחומל, ומכיר באמת.

השאלה מהי הצלה (או הינצלות) היא שאלה מורכבת ביומנים של הילסום, והסדרה מצליחה לפרום עוד יותר את המוחלטות של התשובות עליה. האם בחירה בחיים היא בהכרח הרואית? האם ״החיים״ הם דבר שנמצא ״שם בחוץ״, או שהם קשורים דווקא בדברים יקרי ערך שבין אדם לזולתו? לא בטוח שיש תשובה לכל השאלות האלה.

ברגעים שאתי עומדת בחדות מול השאלות האלה, כשהיא מתרגלת את מה שיוליוס פתח בפניה, מדמיינת כניעה או אולי דווקא הצלה הכרוכה בה, כמעט תמיד יש תנועת מצלמה מרהיבה שהיא המבט שלה. כל מה שהיא רואה ברגעים האלה זה את מה שמונח לפניה; צבעוניות נהדרת וחיה של טקסטיל; מבט ריק ממחשבות, נקי ומכונס פנימה, מחזיק את השמיים שבתוכה.

---

אתי
יוצר: חגי לוי
ישראל, 2025, 6 פרקים; מוקרנת בבתי קולנוע לב
5 כוכבים