״פרנקנשטיין״: אולי יהיו פה אוסקרים, אבל הם לא יהיו מוצדקים

בספריית הספרים המאובקים שעלילותיהם נכתשו עד דק בקולנוע, ל״פרנקנשטיין״ של מרי שלי שמור מקום של כבוד בפסגה. מה שהתחיל כבדיחה בין שלי לחבריה בשנת 1818, הפך לסיפור אלמותי על מדען שיצר מפלצת בדמות אדם – וגילה שהוא המפלצת האמיתית. חיפוש קצר בגוגל מגלה שעד היום הופקו לא פחות מ־423 סרטים שהתבססו על הסיפור הזה, בצורה כזו או אחרת. ולכן השאלה המתבקשת היא, כמה עוד אפשר לעבד את ״פרנקנשטיין״ – ולאן, לעזאזל, עוד אפשר לקחת את הסיפור הזה?

ובכן, את הבמאי גיירמו דל טורו השאלה הזו לא הטרידה במיוחד כשעלה במוחו הרעיון המהפכני והכה מקורי לעבד את הסיפור הזה. שוב. מצד שני, דל טורו הוא לא עוד במאי. הוא יוצר בעל חזון ויזואלי על סף הגאוני, שכל פריים אצלו הוא יצירת אמנות מוקפדת, קודרת, עמוסה באדום ותשוקה. החיבה האובססיבית שלו למפלצות מכל סוג רק הגבירה את הסקרנות לראות את האינטרפרטציה שלו לאחת המפלצות האיקוניות ביותר בתולדות התרבות.

אין באמת צורך להרחיב על עלילת ״פרנקנשטיין״ גרסת הסטרימינג. אוסקר אייזק, בתפקיד לא אופייני, מגלם את ויקטור פרנקנשטיין האוסטרי – ילד שגדל בצלו של אב רופא קשוח, ואיבד את אמו בלידת אחיו הצעיר. מאז, הוא נשבע למצוא דרך לאתגר את הטבע והמדע, ולרמות את המוות

טובע בתסביך האלוהות שלו, ויקטור מקבל מימון מסוחר הנשק היינריך היילנדר (כריסטוף וולץ בתפקיד קטן מדי למידותיו), תחת תנאי מסתורי שיתברר בהמשך. בזמן שהוא אוסף גופות ובונה את המעבדה שלו, הוא מוצא נחמה אצל קלייר (מיה גות׳), אחייניתו של היילנדר וארוסתו של אחיו, ויליאם. הניסוי, כצפוי, מצליח – והמפלצת (ג׳ייקוב אלורדי) קמה לתחייה. מכאן, כמו תמיד, מתחילות השאלות הכבדות על מוסר, חמלה ואנושיות.

מדובר בסרט כל כך בינוני, שהוא מוכיח את מה שידוע כבר שנים – הגיע הזמן לתת ל״פרנקנשטיין״ לנוח. מוסר ההשכל שלו כבר התיישן, הכל צפוי, וכל ניסיון להחיות אותו שוב רק מדגיש כמה כלום נשאר להגיד

העלילה, כאמור, מוכרת – אבל דל טורו מנסה לרענן אותה ומחלק את 150 דקותיה לשני קווי עלילה מקבילים, שמתחברים רק בסוף. במחצית הראשונה ויקטור מספר את גרסתו, ובשנייה – המפלצת מדברת בקול כמעט רהוט ומציגה את האירועים מנקודת מבטה.

דל טורו יוצר כאן מעין בוררות קולנועית בין היוצר ליצירה, ומותיר לצופה את השאלה המוסרית הנצחית: מי המפלצת ומי האדם? בפועל, ובגלל שהתשובה כבר ידועה מאות שנים – זה פשוט לא מרגש או מלהיב במיוחד. לא ברעיון ולא בעלילה.

כמו בסרטיו הקודמים, גם כאן דל טורו מגייס את הכישרון האינסופי שלו ומנסה באופן לא מודע לעצמו לכסות על בעיות מעיקות באמצעות עטיפה חזותית מהממת. כל פריים שלו נראה כמו יצירת אמנות – יפהפה, אפל ומושלם, למסגר ולתלות במוזיאון. אבל מתחת לקליפה הדקיקה אין כמעט תוכן או בשר.

כמו גופה נוקשה וקפואה על שולחן הניתוחים של ויקטור פרנקנשטיין – גם לסרט של דל טורו אין נשמה. ובסופו של דבר, צריך לומר את האמת: ״פרנקנשטיין״ הוא שיעמומון ארוך מאוד, שלא מצליח לרתק אפילו לדקה אחת מסכנה.

אוסקר אייזק מגלם אוסטרי שאפתן ומגלומן, במשחק שהוא לא יותר מבסדר גמור ורחוק מלהרשים. כריסטוף וולץ נראה כאילו נכנס במקרה לסט, זרק כמה שורות, עשה כמה מחוות ויצא כמו שנכנס. מיה גות׳, שממשיכה ליהנות מהתואר הלא רשמי של ״המוזרה התורנית של הוליווד״ עם המראה האנדרוגיני שלה – גם היא עושה את העבודה ולא יותר.

אפילו ג׳ייקוב אלורדי, בתפקיד התפלץ האוטודידקט, בסדר. בקיצור, גם בגזרת המשחק קשה לומר ש״פרנקנשטיין״ מצליח לפצות על חוסר העניין שמפציע בו כבר מדקות הפתיחה. בסופו של דבר, זה פשוט עוד סרט של נטפליקס, עם כל התכונות המפוקפקות שהטייטל הזה מביא איתו.

השמות הגדולים שמלפני ומאחורי המצלמה עלולים להטעות, אבל ככל שהביקורת הזו מתקדמת, כך מתבהרת התמונה: מדובר בסרט כל כך בינוני, שהוא מוכיח את מה שידוע כבר שנים – הגיע הזמן לתת ל״פרנקנשטיין״ לנוח. מוסר ההשכל שלו כבר התיישן, הכל צפוי, וכל ניסיון להחיות אותו שוב רק מדגיש כמה כלום נשאר להגיד. ואם אין משהו חדש להביא לשולחן הזה – לעזאזל, הוליווד, תמציאי משהו מקורי.

במילה אחת: אכזבה. בהרחבה: חלאס לטחון סיפורים מהמאה ה־19. מרי שלי כבר הפסיקה מזמן להתהפך בקבר אחרי כל הפעמים שהיצירה שלה נשחטה ונלעסה מחדש. דל טורו אמנם לא שוחט, וגם לא יוצר כאן סרט גרוע בהכרח, אבל עם הקילומטראז׳ והניסיון שלו – הציפיות ממנו הרבה יותר גבוהות מהגוש המדוכדך והמרובע הזה.

אוסקרים אולי יהיו פה, אבל הם לא יהיו מוצדקים. ובקצב הזה? זה לא יהיה מפתיע אם דרקולה יקבל עיבוד נוסף על המיליון שהיו פה לפניו.

---

פרנקנשטיין
במאי: גיירמו דל טורו
ארצות הברית, 2025, 150 דקות
2.5 כוכבים