״נירנברג״: האם ניסיון להבין את הרשע הוא התחלה של הצדקתו?

זו לא הפעם הראשונה שמשפטי נירנברג ונאשמיהם הידועים לשמצה זוכים לטיפול הוליוודי. בפילמוגרפיה של האירוע המכונן אפשר למנות בין היתר את ״משפטי נירנברג״ מ־1961 ואת המיני־סדרה ״נירנברג״ משנת 2000. אולם היצירה החדשה של ג׳יימס ונדרבילט מגיעה בעיתוי טעון במיוחד – בזמנים של אנטישמיות דוהרת וגועשת, ולצד כותרות המציגות את ישראל כפושעת מלחמה.

בעוד שהסרט החדש עשוי היה להתמקם כסרט בעל אמירה חברתית, יש בו לא מעט גורמים שמושכים את תשומת הלב למקומות הלא נכונים. ונדרבילט עיבד את הסרט למסך על פי ספרו של ג׳ק אל־האי ״הנאצי והפסיכיאטר״. במרכזו, מערכת היחסים המורכבת בין הפסיכיאטר דאגלס קלי (רמי מאלק) להרמן גרינג (ראסל קרואו), יד ימינו של היטלר ואחד מראשי הצמרת הנאצית. קלי נקרא ללוות את המשפט ולמלא תפקיד כפול: לבחון את מאפייני האישיות של הנאשמים, ולהבטיח שלא יתאבדו – כדי שניתן יהיה להוציאם להורג לאחר מכן, כמהלך סמלי של ניצחון סופי על האידיאולוגיה הנאצית.

יש כאן היתוך ז׳אנרי מעניין – משהו בין דרמת בית־משפט למותחן פסיכולוגי. חלקים מסוימים מתמקדים באופן אינטימי בקשר המתוח והסמוי הנרקם בין קלי לגרינג, ואחרים במשפט עצמו, שבראשו עמד התובע רוברט ג׳קסון (מייקל שאנון) – הנחוש למצות את הדין במשפטים הללו, הראשונים מסוגם בעולם.

גרינג, נרקיסיסט שהוא גם אדם מבריק, נאבק לא רק על חייו אלא על הנרטיב של חייו. הוא סירב להיות סמל של תבוסה, והמשפט הפך עבורו לבמה האחרונה. מן הצד השני, ללא הרשעה חדה ובלתי מתפשרת, כל המהלך המשפטי היה נתפס ככישלון ועלול היה לפגוע בהרשעתם של שאר הנאשמים.

מה שמניע את ״נירנברג״ והופך אותו לחוויית צפייה ראויה (למרות לא מעט מגרעות) הוא המשחק. בראש ובראשונה זה של ראסל קרואו – בתפקידו הטוב מזה שנים רבות – כהרמן גרינג. יש שיאמרו אף שמועמדות לאוסקר לא תהיה מופרכת.

קרואו מצליח להעניק לדמות המרושעת ממד של אנושיות, אלגנטיות ואפילו קסם אישי, לצד המניפולטיביות והרוע הגלויים. לרגעים כמעט ניתן לשכוח שמדובר באדם שאחראי לטרגדיות בקנה מידה שאינו נתפס. גם מאלק מצוין, אם כי קצת מחוויר בסצנות מול קרואו, בעוד שאנון מגלם באמינות את הצורך למצות את הצדק, גם כשהוא כבר מאוחר מדי.

חרף חומריו הטראגיים, הסרט מצליח להעניק גם הפוגות קומיות שמסייעות לצופה לנשום בתוך הצפיפות המוסרית של הסיפור. הניסיון להציג את המשפטים לא רק בהיבט המשפטי אלא גם כמאבק פסיכולוגי מותח, מעניק לו גוון ייחודי

למרות אורכו, הסרט דווקא לא מרגיש ארוך. הוא שומר על קצב נכון, נע בין חללי התא הצפופים – שבהם מתנהל משחק החתול והעכבר של הפסיכיאטר והרייכסמרשל – לבין הבומבסטיות של דרמת בית־משפט קלאסית, צפויה אך עשויה היטב. לכך תורמת עבודה טכנית הולמת, גם אם אינה פורצת דרך. הצילום מוקפד, העריכה יעילה, והפסקול מחזק את תחושת הלחץ המתמשך, גם ברגעים שבהם הסיפור מאט. ולמרות שמדובר בהיבטים פואטיים קונבנציונליים למדי, הם מאפשרים לסרט לזרום ולשמור על מתח מתמשך.

חרף חומריו הטראגיים, הסרט מצליח להעניק גם הפוגות קומיות לא מובנות מאליהן – אתנחתות שבסרט כזה, הן בשל אורכו והן בשל עוצמת הנושאים שבהם הוא מטפל, מסייעות לצופה לנשום בתוך הצפיפות המוסרית של הסיפור. ובעיקר – הניסיון להציג את המשפטים לא רק בהיבט המשפטי אלא גם כמאבק פסיכולוגי מותח, מעניק לו גוון ייחודי.

כאמור, הסרט נוגע בהלך הרוח העכשווי, ובסצנות רבות הוא מציף במפורש את האיום שההיסטוריה אינה סגורה – ועשויה, אולי אפילו צפויה, לחזור על עצמה. זה יוצר תחושה שהסרט אינו רק מייצג את העבר, אלא מזהיר מהווה מתמשך, שבו גבולות מוסריים מיטשטשים שוב, ומעמיס על הצופה כובד רגשי ומוסרי, שמזכיר עד כמה דק הקו בין שיפוט להבנה.

בתוך כך עולה שאלה נוספת, בעייתית יותר: האם ניסיון להבין את הרשע אינו כבר התחלה של הצדקתו? האופן שבו הסרט מתמקד בצורך להבין את הרשע, להגדירו ולתייגו, משקף היטב את הדחף האנושי למצוא היגיון במה שלא ניתן להבנה – ולפעמים לדעת מתי אין בכך עוד טעם.

מנגד, מדובר בסרט בעייתי מאוד. הוא מעניק טיפול הוליוודי יסודי ורווי־קלישאות, ולעיתים מזלזל ממש בקהל הצופים. החל משילוב מונטאז׳ים לאקספוזיציות, דרך מונולוגים מנופחים ומלאי פאתוס, ועד סצנות וסיטואציות שכבר נראו באינספור סרטים קודמים.

כך למשל, הסרט נפתח כשהפסיכיאטר מפגין תכסיס קסם כדי להרשים בחורה – מוטיב חוזר, מייגע וחסר הצדקה; או ברגע שבו אסיר מצדיע במועל יד בסגנון ״הייל היטלר״, ומנהל הכלא מצמיד אותו לקיר ומסנן בין שיניו: ״בחיים שלך אל תעשה את זה בבית הסוהר שלי״.

הסרט כולו צפוי למדי – לא רק משום שההיסטוריה ידועה, אלא מפני שפזורים בו רמזים מטרימים, שהקשר בינם לבין עדינות מקרי לחלוטין. קשה שלא לחשוב כמה טוב יותר הוא היה יכול להיות אילו השקיע מעט בייחודיות, או העז לחדור אל מתחת לשכבות הנוחות של הדרמה ההוליוודית.

על רקע עליית האנטישמיות והקלות שבה מושגים כמו ״פשעי מלחמה״ מוטחים כלפי ישראל, קשה שלא לראות בנירנברג סרט שבא בזמן טעון. עם זאת, השאלה היא אם הוא באמת אומר משהו על ההווה – או רק נהנה מהצליל המוסרי של עצמו. ונדרבילט נוגע באקטואליה אך לא שוקע בה; נראה שהסרט רוצה להזהיר, אך יותר מכך הוא רוצה לשאת חן וחלילה לא להרגיז. לא בטוח אם זה מטעמי פוליטיקלי קורקט, או סתם מעצלנות וחוסר חזון.

ואולי הכלב קבור במקום אחר: ונדרבילט, שעד כה נודע כתסריטאי מנוסה (״זודיאק״, ״ספיידרמן המדהים״), מתגלה כאן כיוצר זהיר מדי וסגור מדי. הוא יודע לספר סיפור, אבל לא תמיד יודע לביים אותו.

בסופו של דבר נירנברג הוא סרט מעניין, אפילו מוצלח בחלקו, אבל לא נועז. הוא לא מלמד משהו חדש ולא מערער על דבר וחצי דבר – לא קולנועית ולא היסטורית. יש בו רגעים מצויינים של משחק, מתח ורגש, אך גם תחושת החמצה עיקשת, כאילו ההיסטוריה גדולה מדי והקולנוע קטן מכדי להכיל אותה. זה סרט שמבקש להבין את הרשע, אך נבהל מלהתבונן בו באמת; שרוצה למתוח קו בין העבר להווה, אך מזגזג בדיוק כשהוא מתקרב לנקודה.

---

נירנברג (Nuremberg)
בימוי: ג׳יימס ונדרבילט
ארצות הברית, 2025, 148 דקות
3 כוכבים