״המוזיקאים״: הקונצרט הולך לאיבוד בין הכוונות הטובות

יש משהו אירוני ב״המוזיקאים״. הסרט מבטיח הרבה: במרכזו קונצרט לרביעיית מיתרים עם כלים יקרי ערך. לצורך העניין מתכנסים ארבעה אמנים שונים בגיל, ברוח ובגישה – דבר המייצר מעמסה דרמטית טבעית וסיבה לכל קונפליקט אפשרי. אולם במסע לעבר הביצוע ההרמוני המיוחל, הסרט מתקשה לעמוד בעצמו במשימה.

היוצר הוא גרגורי מני, במאי צרפתי שמעדיף סיפורים אינטימיים וקאמריים. סרטו הקודם, ״הבשמים״, מתרחש בעולם מקצועי ייחודי של מומחית להרחה, ומתבסס על מפגש בין דמויות שעצם החיכוך ביניהן מניע את הדרמה. אם ב״הבשמים״ נקודת המוצא הייתה חוש הריח, הרי שב״המוזיקאים״ זוהי השמיעה. בשני הסרטים מורגש הרצון של מני לחקור את המפגש האנושי ואת האופן שבו החושים הופכים לכלי ביטוי ולפריזמה רגשית.

העלילה עוקבת אחרי אסטריד (ולרי דונזלי), יורשת של פילנתרופ עשיר, שמחליטה להגשים את חלומו של אביה המנוח אוהב המוזיקה, שרצה לקיים קונצרט מיוחד במינו. זוהי הפקה חד פעמית והזמן לקראתה קצר ומדוד. נחושה בדעתה, היא אוספת כלי נגינה עתיקים ויקרי ערך של סטרדיוואריוס, מכנסת ארבעה נגנים מחוננים לשבוע חזרות מרוכז, במטרה לנגן יצירה מיוחדת של מלחין שעמו עבד אביה לפני שנים רבות. היא אמנם מצליחה לגייס את הכלים ואת כוח האדם, מרכזת את כולם באחוזה על מנת לערוך חזרות, אך הסדקים מתחילים לבקוע מיד.

עם הכלים יש פחות בעיה; עם האנשים, ובכן, קצת יותר. ראשית, הם לא ניגנו יחד כולם בעבר. שניים מהם נושאים היסטוריה אישית מורכבת שלא נסגרה, ואחת מהנגניות היא כוכבת רשת שלא באה עם השכלה פורמלית מרשימה ככל השאר – מה שמוסיף הבדל דורי והשקפתי על עולם המוזיקה. כצפוי, יש ריבים, מאבקי אגו גלויים וסמויים, ולמרות שכל נגן בנפרד אשף בתחומו, ביחד הם יוצרים דיסוננס מתמשך. בשלב מסוים אף עולה החשש שהקונצרט יבוטל.

בניסיון נואש של אסטריד להציל את המצב נכנס המלחין, צ׳רלי (פרדריק פיירו): אדם מתבודד שלא שש לעבוד עם אחרים. למרות זאת, הוא משתכנע ומנסה ללכד, לסדר ולארגן את הבלגן שבין המוזיקאים. מעמדו כמי שמבין את היצירה לעומק מעניק לו כוח מסוים, אך הכוח הזה נחלש כשהוא נתקל במציאות: עוד לא נכתבה הפרטיטורה שתיישב מלחמות אגו, טינה ופערים דוריים. האם אפשר ללכד מוזיקאים שאפילו לא בטוחים אם הם רוצים להיות שם, או שפשוט מרוכזים בעצמם להחריד?

ביסודו, ״המוזיקאים״ מבקש להצביע על הקונפליקט בין היחיד לקבוצה, בין אינדיבידואליות לקולקטיב, בין מלודיה להרמוניה. זהו ציר מרכזי – תפיסה מוזיקלית ואמנותית. אך לא פחות חשוב, עולה גם המתח הדרמטי סביב מפגש אנושי שלא מצליח להתלכד. לכך נלווה הניסיון לומר משהו על המפגש בין דורות וגישות אמנותיות: יש שם נגן ותיק שמחזיק בתפיסה כמעט טקסית של מוזיקה, מול נגנית צעירה שחיה בעולם שבו חשיפה ומספר עוקבים שווים יותר.

הכול טוב ויפה. נושאים ראויים וחשובים. וקשה לטעון שהם לא זוכים לעיבוד רציני – לעיתים אף מדויק. אבל כאן ניצבת הבעיה המרכזית של הסרט: הוא לוכד את התמות הנכונות, אבל לא יודע לגבש אותם לסיפור קולנועי שלם.

כך, בהדרגה, המתח והקונפליקט מתפזרים, והסרט הופך איטי, יבש ומלא רגעים מיותרים. מנגד להרמוניה ששואפים לארגן בתוך הסרט – בצורה מוזיקלית ויפה מאוד – ולמרות שהוא עשוי היטב ברוב חטיבות המבע, הוא עובד עם לחן שחוזר על עצמו ומקהה את עוצמתו. כל דבר שמיוצג מקבל גם הסבר, וכל רגע רגשי עובר דרך פילטר שכלתני.

וברובד נוסף, המשמעות שבדמותה של אסטריד – שמנסה לכפות סדר הגיוני על עולם רגשי – נותרת מעניינת אך חסרת מימוש. היא אמורה להיות העוגן הסיפורי, זו שמחברת בין המוזיקה, הלוגיסטיקה, המניע והכאב המחולל, אך הדמות כמעט שאינה מקבלת מרחב להתפתח או להתגלות באמת.

גם ברגעים שבהם נדמה שהמוזיקה סוף סוף נשברת פנימה ומבקשת לפרוץ, הבימוי מחזיר הכול למקום הצר שלו, כאילו מפחד מהתרגשות אמיתית. כך הנושאים הגדולים נשארים בגדר רעיון, והסרט נותר עם מבנה שמסביר את עצמו במקום פשוט להתרחש.

לזכותו ייאמר, שהוא יודע להעניק משקל וכבוד למוזיקה עצמה. בחלקים שבהם הבימוי מפסיק להסביר ופשוט מאפשר לכלים לנגן או לשתיקה להתקיים, נחשף רגע של אמת – קצר, נקי ומדויק. המשחק של הנגנים, שהם מוזיקאים מקצועיים, מוסיף אמינות, והצילום מיטיב ללכוד את המרקם ואת הקרבה הפיזית שנדרשת כדי לייצר צליל משותף. יש כאן יופי שקיים בבסיס, רק שהוא מופיע מעט מדי ונבלע בתוך סחבת עלילתית שאינה מפתחת את המתח ואת הרעיונות שפזורים מההתחלה.

סביר להניח שחובבי קולנוע צרפתי ומוזיקה קלאסית ימצאו בו ערך וטעם. עבור כותב שורות אלו, מדובר בסרט קשה לצפייה, עם עלילה מנומנמת, דיאלוגים דידקטיים וליקוי מתסכל בפיתוח דמויות ומערכות יחסים.

בסופו של דבר, ״המוזיקאים״ מרגיש כמו יצירה שנכתבה מתוך כוונות טובות אך מתורגמת למסך באופן שאינו מגשים אותן. התוצאה שטוחה למדי. במקום מפגש חי, מבעבע ומורכב, מתקבלת יצירה מהודקת מדי, מחושבת מדי, איטית מדי. כזו שלא מאפשרת לרגעים האנושיים לפרוץ קדימה. סרט על הרמוניה מוזיקלית, שכושל במשימה ליצור הרמוניה קולנועית משל עצמו.

---

המוזיקאים
בימוי: גרגורי מני
צרפת, 2025, 92 דקות
2.5 כוכבים