הדר ברק: מוזיקה היא אולי הדבר הכי משמעותי בעולם שלי אחרי עיצוב

יובל: הי הדר, מה קורה. מה שלומך בימים אלו?

הדר: מעולה, עובדת הרבה. עוד מעט טסה לטייל קצת, לנקות את הראש ולהטעין מצברים

יובל: להטעין מצברים זה חשוב. נראה שאת מאוד עסוקה בזמן האחרון, נכון?

הדר: נכון מאוד, מג׳נגלת בין כל מיני תחומים שונים. ממיתוג, לעיצוב מרצ׳ ביחד עם חברים קרובים (ALTA MERCHANDISE של איתי אלטרץ ואייל אליהו), עיצוב קאברים למוזיקאים ועוד ועוד

יובל: נייס, ומעניין אותי בתוך כל זה איך התגלגלת למוזיקה, מה מושך אותך בעולם הזה, איך זה קרה, עם רשימה מכובדת כזו של אמניות ואמנים מאינדי מקומי לסופרסטארז בינלאומיים

הדר: מוזיקה היא אולי הדבר הכי משמעותי בעולם שלי אחרי עיצוב. היא מלווה אותי מהרגע שאני קמה ועד הרגע שאני הולכת לישון. החיבור בין ויז׳ואל למוזיקה תמיד משך ועניין אותי: קאברים לתקליטים, לייבלים ישנים, איך לכל ז׳אנר מוזיקלי יש את הסגנון הוויזואלי שלו. וזה התחום שהלכתי אליו באופן די טבעי, תמיד הרגיש לי מיוחד לתת ביטוי למה שאני שומעת

הדר: לגבי איך התגלגלתי – החלטתי שאחרי הלימודים בבצלאל, אני פשוט מנסה לשלוח מייל לכל המעצבים שאני אוהבת, ועבדו עם מוזיקאים שאני אוהבת, בתקווה שאחד מהם יענה ויאפשר לי לעבוד איתו.

וזה קרה, כשהמעצב האמריקאי טראביס בראדרס ענה למייל שלי, והתחיל לבקש ממני עבודות קטנות. אחת מהן הייתה לעצב שלטים די בסיסיים לטור של פוסט מלון. ואז מהר מאוד כשהוא התרצה, הוא פנה אליי עם המרצ׳ של אריאנה גרנדה. ומשם זה די התגלגל

יובל: אריאנה גרנדה! לא פחות. מתי זה היה?

הדר: כן 🙂 הייתי דיי בשוק כשהוא פנה אליי עם זה, ועוד יותר כשהם אישרו את העיצובים ששלחתי ואהבו אותם. זה היה לטור שלה Sweetener ב־2018

יובל: מגניב. ואיך התנועה הזו בין לקוחות כאלו לאמנים מקומיים? כמה חופש אמנותי יש לך?

הדר: אריאנה גרנדה, ליידי גאגא, אורבוויל פק – היו פרויקטים שעשיתי יחסית בתחילת הדרך כשהכיוון והסגנון היו מוגדרים מראש. היום כשלקוחות חדשים פונים אליי, הם יודעים ומכירים את הקו והסגנון שלי ככה שמראש יש לי די הרבה חופש אמנותי

הדר: כמובן שאני עושה הכל בהתאמה ובתיאום עם הלקוח, אבל היום יש לי הרבה יותר ניסיון, הבנה וידע ואני יכולה להגיד מה אני חושבת שמתאים ועובד יותר. אני לא מתביישת להגיד ׳׳לא׳׳ או לכוון לקוח לכיוון שאני מרגישה שיתאים לו יותר

יובל: בואי נדבר על כמה פרויקטים מהאחרונים שלך, אולי נתחיל מ־Footprints on Water, האלבום החדש של אלון אבוטבול, שלמרבה הצער לא איתנו. מה את יכולה לספר עליו

הדר: החיבור עם אלון נוצר בצורה אורגנית דרך יובי חבקין (rejoicer), שהוא ואלון הפכו לחברים מאוד טובים בזמן שעבדו על האלבום ביחד, ואני ויובי בדיוק התחלנו לצאת. הייתה לי את הזכות לשבת איתם באולפן ולראות את האלבום המדהים והמרגש הזה קורם עור וגידים. זאת אולי החוויה הכי אינטימית וקרובה שהייתה לי בעבודה מול מוזיקאי: אלון בנאדם מדהים ורגיש שנכנס לי ללב והפך לחבר. 

תמיד היה להם חשוב לשמוע מה דעתי על האלבום, איזה שיר אני הכי אוהבת, ואיך אני מדמיינת ורואה את הקאבר לאלבום, אז באופן טבעי היה ברור שאעצב את הקאבר. יצרתי להם מודבורד של רעיונות ומחשבות לשפה וסגנון לשפה הצילומית של האלבום – דמיינתי את הכל מאוד סינמטי ובשחור לבן, זה התקשר לי לקול ולטקסטים העמוקים של אלון. 

אלון ממש נכנס לי ללב. אני מרגישה שזכיתי גם להכיר וגם לעבוד איתו, ובאיזשהו קטע סימבולי – ״הספקתי״ להראות לו את הקאבר ממש יום לפני שקרה מה שקרה

בהתחלה שם האלבום היה צריך להיות Potion of Love (שזה הקאבר לסינגל שעיצבתי לאלון). כמה ימים לפני שאלון נפטר יובי עידכן אותי שאלון החליט לשנות את שם האלבום לFootprints on Water, ושלחתי להם את הקאבר לאישור. 

האמת שהנושא ממש מציף אותי, אלון ממש נכנס לי ללב. אני מרגישה שזכיתי גם להכיר וגם לעבוד איתו, ובאיזשהו קטע סימבולי – ״הספקתי״ להראות לו את הקאבר ממש יום לפני שקרה מה שקרה

יובל: וואו. והמשחקים של השתקפויות ועיוותי הדמות במים? מאיפה זה הגיע?

הדר: יש הרבה עומק ואמת בטקסטים ובשירים, ותחושה של מעמקים בקול של אלון. הוא מאוד אהב את הכיוון של עיוותים ומשחקים ויזואליים, והוא רצה ללכת למקום של להראות את השבור והלא מושלם. 

דיברנו הרבה על ההשתקפות של הזמן בפנים, כלומר על זה שעם הזמן הפנים שלו קיבלו עוד ועוד פרטים, וזה היה משהו שרצינו לקחת בחשבון ולהביא לפרונט. אליוט לי הייזל התבסס על הקריאייטיב שיצרנו יחד אני ואלון וצילם (בכישרון רב) את הקאבר

יובל: נייס. נדמה לי שאין דבר רחוק יותר מזה מאשר honeycomb hifi, בר התקליטים הכי גדול בדובאי, שאת עובדת איתו שלוש שנים. איך זה קרה ומה את יכולה לספר על העיצובים שאת עושה להם?

הדר: רחוק ולא רחוק כי זה עדיין בעולמות המוזיקה 🙂 

על Honeycomb hifi אני עובדת קרוב לשלוש שנים (מאז הפתיחה שלהם) מול קווין דוויין, מעצב מצוין שהכרתי בסטודיו שבו עבדתי בניו יורק (farewell). כשהתחילה הקורונה ועזבתי את ניו יורק, שמרתי על קשר קרוב עם קווין ובריאן מקין, שהקימו את פיירוול (עבדנו בעיקר על ברנדינג למסעדות וברים מכל העולם, והמשכתי לעבוד איתם כפרילאנסרית). 

כשהם עשו את המיתוג ל־HONEYCOMB הם שאלו אותי אם ארצה להמשיך לעבוד איתם בשוטף, וככה יצא שכל שבוע, ריין אור שיין, אני מעצבת תוכנייה. אני מתבססת ולוקחת השראה מאלבומים ישנים מעולמות הג׳אז, הפאנק והדאב, מלייבלים ישנים של חברות תקליטים ומעולמות ה־VHS. הבריפים תמיד מאוד פתוחים ומשחקיים. ועכשיו, קרוב לשלוש שנים אחרי שעיצבנו וייצרנו כמות משוגעת של קאברים, התחלנו לדבר על להוציא פנזין אניברסרי שיכיל את כל העיצובים שיצאו עד עכשיו

יובל: הו, נייס. תגידי, העיצוב היה נראה אחרת אם הבר היה בתל אביב או ניו יורק?

הדר: בגדול התשובה היא קצת כן וקצת לא. בסוף כשאני באה למתג מקום אני מנסה לשלב בין הוויז׳ן של הלקוח, לשלי, לסביבה של המקום החדש, כלומר יש מלא משתנים שמשפיעים על הדיזיין. 

מן הסתם בר יפני בניו יורק ייראה וירגיש שונה מבר יפני בנחלת בנימין, אבל בגדול, תמיד כשאעצב אני אתן 100 אחוז מעצמי, ויש פה עוד עניין – כמה הלקוח מוכן ללכת איתי רחוק ולסמוך עליי

יובל: זה כל כך נכון, שבשביל תוצר טוב צריך לקוח טוב. אפילו לפני מעצב טוב… אז אם דיברנו על מוזיקה ומועדונים ועולמות המוזיקה – נראה לי נסיים בתדר. גם פה קורים דברים

הדר: קורים דברים זה בלשון המעטה! 

את מערכת היחסים עם התדר התחלתי לפני משהו כמו שש שנים, כשעשיתי את המיתוג והלוגו הקודמים לרפי, המשכתי עם העיצוב לאתר, עם פוסטרים ועם אי אלו פרויקטים וגרפיקות למסעדות, ברים ומרצ׳ לאירועים של הקבוצה.

לא מזמן הם פנו אליי בבקשה למתג את TEDER STUDIO, המקום החדש שייפתח במקום הרפי (סוג של סגירת מעגל נחמדה), וייתן קורת גג וביטוי ממשי למתחם הזה שנקרא תדר – אולפן הרדיו, הופעות ומסיבות – מה שהיה מפוזר עד עכשיו במתחם עצמו וברחבה.

ויש עוד סגירת מעגל נחמדה, שאחד האנשים שמולם אני עובדת בתדר זה עמית לוזון (מאדיש, עם אייל אליהו שהזכרתי בתחילת הראיון), ושניהם היו חלק ממש אינטגרלי מהבוסט לקריירה שלי והיכולת שלי לעצב גרפית במיוחד לבגדים, נבנתה והתפתחה בטירוף כשעיצבתי גרפית למותג אדיש מאז 2021. 

וואו איך הזמן טס…