פסטיבל סולידריות לקולנוע וזכויות אדם: לשאול, לאתגר ולפתוח את הלב

פסטיבל סולידריות לקולנוע וזכויות אדם הוא פסטיבל עם לב גדול. זה משונה להתייחס ככה לפסטיבל, אבל גם כשלעצמו, ובעיקר בתוך המציאות שאנחנו חיים ופועלים בה, הלב שלו, הרגישות של המבט, ההתבוננות המפוכחת אל המציאות, בולטים במיוחד. 

הפסטיבל יקר הערך הזה מתקיים כבר לא מעט שנים (מ־2010) , ובתכנית שלו השנה, כמו בשנים קודמות, יש קולנוע ישראלי וקולנוע מהעולם, קולנוע תיעודי ובדיוני, סרטים קצרים וארוכים, ונדמה שכולם נבחרו ביד אוהבת ומתוך דאגה ומחויבות להווה ולעתיד של המקום שבתוכו אנחנו חיים. הנה כמה המלצות מהתכנית העשירה; בחרתי דווקא מהתכנית הבינלאומית כי לפעמים דרך המבט החוצה אפשר להתבונן בעדינות ובבהירות גם פנימה. 

קונטיננטל 25: האם הידיעה מקלה על העול

סרט הפתיחה של הפסטיבל, קונטיננטל 25, הוא סרט עטור פרסים של הבמאי ראדו ג׳ודה. הוא מספר סיפור נוגע ללב, חכם ומלא אנושיות, והדמות במרכזו שובת לב. אורסוליה היא פקידת הוצאה לפועל בקלוז׳, העיר המרכזית בטרנסילבניה. 

התפקיד שלה הוא אמנם רשמי ומשפטי, והיא אכן משתדלת למלא אותו על הצד הטוב ביותר, אבל בו זמנית היא לא בדיוק הדמות שעשויה מ״החומרים הנכונים״ לתפקיד הזה.  אבל המציאות היא מציאות, וצריך להתפרנס, ולשכור דירה, ולהיות אמא ואישה ואפילו בת, וגם אם את אישה רגישה עם מודעות חברתית – כל זה דורש איזו התארגנות ופשרות עם החיים. 

כשהיא מקבלת משימה לפנות חסר בית שמתגורר באיזה מסתור חשוך (זה אפילו לא בדיוק חדר) שאמור להיהרס לטובת בניית מלון יוקרתי וחדש, היא מחפשת (ונדמה שגם מוצאת) דרכים למלא את המשימה בלי לבגוד בצו מצפונה. המציאות (ובעיקר האנשים), לא בדיוק מצייתים או נענים לכל הכוונות הטובות שעומדות לפתחם, וככה היא מוצאת את עצמה באירוע שלא דמיינה לעצמה שתהיה חלק ממנו. איך היא תחיה עם עצמה מעכשיו?

היא כמובן יודעת (ושיחה עם אמא שלה מביאה את זה עד לקצה נפלא) שהסיפור של ״האדם הקטן״ מושפע כל הזמן מעוולות גדולות יותר בין מדינות, מהאופן שבו מונופולים שולטים על העולם, מהבריתות שנכרתות בין בעלי עסקים, משטרות חשאיות, דיקטטורים ממשיים או בהתהוות, וממלחמות קרובות או מעבר לים. האם הידיעה הזו מקלה קצת את העול על כתפיה הפרטיות? האם אפשר בכלל במצב הזה להציל מישהו ממשהו, או שעדיף פשוט לצאת לחופשה, לחיות טוב, ולהתרכז באהבה?

באיזה אופן חכם, אנושי וגם מלא הומור, היא מנסה כמעט כל אופציה שעומדת לכאורה בעולם לטובת המשברים האלה. כל אחת מהן נשמעת הגיונית יותר מהשנייה, ובו זמנית מופרכת, בכל אחת מהן אפשר למצוא הקלה ובו זמנית להרגיש שהכל בעצם משחק.

בסצנה נפלאה היא נפגשת עם חברה טובה שמנסה להקל עליה את רגשי האשמה, ובו זמנית לרתום אותם לטובת מטרות אחרות שנראות לה הדחופות ביותר. בין השאר היא מספרת לה על ״מערכת היחסים״ הסוערת שיש לה עם חסר בית שהחליט להתמקם דווקא מול הקיר שלהם. 

מערכת יחסים נשמע כמו דבר שלפחות רואים בו אחד את השני, ושלשני הצדדים יש מושג שהם חלק ממנה, אבל השיחה הנהדרת ביניהן מבהירה עד כמה האשמה והגועל הן הדמויות שעומדות שם אחת מול השנייה. ברגע נהדר הן חושפות את רשימת מושאי התרומות שלהם, ומתלבטות ביחס לפרקטיקה העדיפה עליהן (בהעברה בנקאית? באפליקציה? מה, את מתכוונת שצריך ממש ללכת לשם ולראות את האנשים הסובלים האלה מול העיניים?) האסטרטגיה שלהן נשמעת ״נכונה״ או מוכרת ובלתי נסבלת בו זמנית.

מה יקרה בסוף? האם היא תתגבר על תחושות האשם? האם היא תמשיך להיות כל כך רגישה ואנושית לפחות בעיני עצמה? ומה תגיד אמא שלה? לא בטוח שאלה השאלות החשובות. זה סרט יפה עם דמות מקסימה, הוא מלא אהבה גם לקולנוע עצמו, אנושי, ומעורר מחשבה

כשהשחר יורד: האם אפשר באמת להציע מרפא

סרט מעניין אחר הוא ״כשהשחר יורד״, סרטו עטור הפרסים של גורקאן קלטק. אקין חוזר הביתה אחרי שהשתחרר ממוסד פסיכיאטרי. הסבל והפחד נכרים על פניו היטב, ואילו הקרובים לו לא ממש יודעים מה מצפה להם במפגש איתו. לא פחות משהם דואגים לו הם גם חרדים לעצמם. הוא הולך ומסתגר, הם נדמים כמי שמחפשים לו (ולעצמם) מרפא. 

לאורך הסרט הוא מחפש מרפא במפגשים אנושיים מכמירי לב. בסצנה נפלאה הוא נפגש עם הרופא הפסיכיאטר שלו, והשיחה ביניהם נוקבת, מלאת חמלה, כאב, אבל גם מעוררת אי נוחות. האם הוא באמת יכול להציע לו מרפא? האם היה מציע לעצמו את מה שהוא מייעד למי שמולו? והאם יכול להיות מרפא בכלל?

אחד הדברים היפים והמעניינים בסרט הזה הוא האופן שבו הוא נפגש עם ״החוץ״. לאט לאט נבנה מתח עדין, אבל גם סוער, בין מה שנדמה כמו מציאות פנימית לבין העולם הממשי. כשהוא הולך ברחובות איסטנבול והכל הומה מסביב, הוא הולך בין כל האנשים ברחובות העמוסים כאילו הוא בן בית אבל גם זר מוחלט. הדיבור שלו נשמע לכאורה קוהרנטי לגמרי, כאילו יש לו נמען, ובו זמנית פרטי וסוער. 

הסרט שעשוי באופן קולנועי מרהיב, מספר את הסיפור לא רק כסיפור פרטי, אלא ככזה שקשור בדרכים רבות גם ״לפוליטיקה של העולם״. אחת הדרכים היפות שבהן כל זה מסופר היא דרך המרחבים שבהם הסרט מתרחש. הבית, המרחב הפרטי, מתגלה כשריד לעבר מפואר, מקום שנאחזים בו, אבל בו זמנית הוא מקום רדוף המאיים על יושביו. האם מי שהועלם ממנו הוא איש משפחה טוב או פושע מלחמה אכזרי? האם יכול להיות שהוא גם וגם?

ויש גם העולם בחוץ. כשאקין יוצא מהבית אל העיר הוא מסתובב בין חורבות, נכנס למסגדים, עובר דרך מקומות מחתרתיים, מתערבב בעיר הסואנת, אבל גם נרדם בשוליה, ובעיקר מחפש מקום גבוה להשקיף ממנו אל הים והחוץ. המעברים בין המרחבים הללו, הדמויות שנוכחות בהם, המקום שהוא מוצא או לא מוצא לעצמו בתוכם, כל אלה מספרים סיפור שהוא פוליטי לא פחות משהוא פרטי. האלימות, הרוע, השליטה, כל אלה נוכחים בכל מקום. אי אפשר להימלט מכל אלה, בוודאי לא לעבר התקווה. 

ולנטינה והמוסטרס: האם אפשר לבחור אחרת

סרט אחר הוא הסרט זוכה הפרסים ״ולנטינה והמוסטרס״ של פרנצ׳סקה סקאליס. זה סרט תיעודי קטן רגיש ועדין, שמספר סיפור על צעירה נוגעת ללב. ולנטינה חיה בסיציליה, בכפר קטן ומרוחק שאף אחד לא ממש מתעניין בו. אבא שלה הוא איש קשה עם כללים ועקרונות, שהחיים שלו לא הולכים בדיוק לפי התכנית.

ולנטינה היא אישה עם רגישות מיוחדת ליופי, והעדינות השברירית שלה, והפחד שלה מהעולם – מכמירי לב. למרות שהיא כבר אישה צעירה שאמורה לעבוד ולהיות ברשות עצמה היא חיה עם הוריה בכפר. לא ברור אם זו בחירה שלה או של הוריה מלכתחילה, או פשוט פחד לבחור אחרת. לאט לאט היא מבינה שהיא נשאבת לתפקיד שלא בהכרח מזמן לה עתיד. 

הסיפור הפרטי שלה, החיים בעולם הסגור המרוחק והקשוח הזה, הצורך הקיומי בחיים משל עצמה, כל אלו נקשרים בסיפור רחב יותר, פוליטי, שנוגע למעמד השברירי של הקהילה כולה. מעל הכפר הוותיק הזה נבנה בסיס צבאי אמריקאי עצום, ומבחינת מי שהקימו אותו ומנהלים אותו החיים של התושבים כפופים אל הסדר שמתווה הבסיס. 

המחסומים שמוקמים בצידי הדרכים, הצורך להזדהות בפני חיילים בשבילים שהם הבית והילדות שלך, הנהיגה הפרועה והמסוכנת של החיילים, הבוז שלהם לתושבים, ובעיקר השליטה הצבאית ההולכת ומתרחבת על המרחב הפתוח לכאורה של הכפר, מספרים סיפור כמעט מקביל על חייה של ולנטינה בתוך מכבש הלחצים של העולם, ושל הקהילה כולה. 

זה סרט יפה ועדין, ולצפות בו בישראל מעורר מחשבות כמובן גם על המקום הזה. המכבש שמופעל על התושבים שם על ידי הצבא האמריקאי, החיים החשופים שלהם, הם כמובן קלים הרבה יותר מהמכבש והאלימות המופעלים על פלסטינים בשטחי הגדה; אבל נדמה שדווקא בגלל זה, ודווקא כי הכל לכאורה שרירותי ולא קשור באידאולוגיות לאומיות או אחרות, דווקא כי השליטה שם היא בשם הכוח עצמו, המחשבות על כאן מחריפות אפילו יותר. 

השתלבות: האם קשה כל כך לעשות את הדבר הנכון

ולסיום סרט על דרום אפריקה. הסרט ״השתלבות״ של פביאן סטיינר, הוא סרט על צעירים באוניברסיטה היוקרתית סטלנבוש שהיתה מוקד משמעותי במשטר האפרטהייד. האפרטהייד אמנם כבר הסתיים מזמן, הקולוניאליזם גם הוא לכאורה נחלת העבר, אבל הסרט מבקש להתבונן בשאלה אם ואיך כל זה נוכח בהווה, בעיקר דרך היחסים בין הצעירים באוניברסיטה היוקרתית הזו.

קשה לחשוב על העתיד של ישראל דרך הסרט הזה, לא רק כי זה דורש דמיון או דווקא פכחון, אלא בשל הבחירה בהתמקדות בצעירים באוניברסיטה. המסורת האקדמית מלאת הטקסים, הנאומים, המדים, נראית מכאן זרה כמעט לגמרי. טקסי קבלת הפנים, המשחקים הגבריים, הנאומים חוצבי הלהבות שנדמים לרגע כאילו נכתבו ב־AI, מזכירים יותר טקסי סיום טירונות או קורסים צבאיים מאשר הליכה במסדרונות גילמן או הר הצופים. 

ובכל זאת, יש משהו דומה בשאלות שעומדות לפתחנו. בסטלנבוש אחוז הסטודנטים הלבנים עדיין גבוה משל אילו שאינם (60%), אבל המתח והאלימות שנוכחים בדרום אפריקה של ההווה לא חוצים לכאורה את חומות האקדמיה. לאורך הסרט היא נדמית כמעט מנותקת ממה שמתרחש במדינה. 

הדברים שהסטודנטים אומרים אל מול המצלמה מעניינים, אם כי חלקם הגדול נראים ״שמורים״ וזהירים. ״אני מחבב אנשים לבנים״, אומר אחד הסטודנטים הלא לבנים בסרט, ומוסיף, ״אבל אני לא מחבב אנשים לבנים שלא מודעים לפריבילגיות שלהם״. או ״גברים לבנים סטרייטים חושבים שהם מיעוט, אבל זה לא ככה. ׳קם און׳, רק התחלנו להתעורר״.

ברגע מעניין בדיון של חברי ועד הסטודנטים החדשים אומר אחד הסטודנטים השחורים: ״כל פעם שאני שומע את המילים גיוון והכלה זה מעורר בי קצת קרינג׳. אנחנו שומעים את זה יותר מדי יום אחרי יום״. למה גיוון והכלה זה יותר מדי? נדמה כי מה שהוא מנסה לומר הוא שמעבר לקלישאתיות של הדימוי החזרה על המילים האלה שוב ושוב יש בה לכל הפחות ממד מחשיד.

״גם למורשת של המקום יש השפעה״ אומר סטודנט אחר, ומכוון כנראה להיותה אחד ממעוזי האפרטהייד במדינה. ״האם קשה כל כך לעשות את הדבר הנכון?״ הוא שואל. 

נדמה שהשאלה הזו היא לב העניין, לא רק בסרט הזה, לא רק בדרום אפריקה. אבל, אם לדייק, נדמה שכאן עוד לא הגענו אפילו לשלב היכולת הממשית לדמיין ״מעשה נכון״ שיאתגר את מה שנתפס כאן כמעשה (ומחשבה) נכון ופטריוטי מקומי. הפסטיבל הזה מתעקש בכל זאת לשאול, לאתגר, להציע ״נכון״ אחר, ובעיקר לפתוח את הלב.

---

פסטיבל סולידריות לקולנוע וזכויות אדם 2025
4-13.12, סינמטק תל אביב
קונטיננטל 25, בימוי: ראדו ג׳ודה, רומניה, שוויץ, ברזיל, לוקסמבורג, בריטניה, 2025, 109 דק׳
כשהשחר יורד, בימוי: נורקן קלטק, רומניה, שוויץ, ברזיל, לוקסמבורג, בריטניה, 2025, 109 דק׳
ולנטינה והמוסטרס, בימוי: פרנצ׳סקה סקאליסי, איטליה, שוויץ, 2024, 80 דק׳
השתלבות, בימוי: פביאן סטיינר, שוויץ, 2025, 84 דק׳