תדר פנימי: רודי (ראובן) שצן בבית האמנים ראשון לציון

איך מתקבע קצב על פני הקנבס, ואיך הופך צבע למִנעד צלילי? בציוריו של רוּדִי (ראובן) שָׁצֶן נוכח דחף כמעט ראשוני להניח עקבות חומריות גלויות לב: קווים, שכבות, כתמים, דימויים וצורות, הנבנים לארכיטקטורה קצבית המהדהדת את עולמו. מהלך זה, פראי אבל מובנה, עומד בלב התערוכה ״תדר פנימי״ (אוצרת: ורה פלפול), המפגישה בין שתי השפות המרכזיות ביצירתו – הג׳סטואלית־מופשטת והפיגורטיבית – לכדי מערכת תהודה אחת.

יצירתו של שצן נטועה בדחף לארגן חוויה חושית סוערת אל תוך מערך חזותי קצבי, צבעוני וסימבולי. באמצעות מחוות חוזרות, שכבות פיגמנט עשירות ומערכים צבעוניים קונצנטריים, הוא מנסח שפה ציורית שבה הקו מתווה תנועה ליניארית והכתם יוצר תהודה חומרית. המתח בין אינטואיציה לסדר, בין אימפולס לבניית קומפוזיציה, מייצר פוליפוניה של שכבות – שדה ויזואלי וכתב יד אידיוסינקרטי שמאזן בין עוצמה פנימית לארגון אישי.

התערוכה מתמקדת בציור המופשט, שהפך בעשור האחרון לציר מרכזי ביצירתו. המעבר אל המופשט, לאחר שנים רבות של ציור פיגורטיבי, נותר אניגמטי גם עבור שצן עצמו. אחת האסוציאציות החזקות ביותר לשינוי נעוצה באהבתו רבת השנים למוזיקה – כמאזין וכמנגן – מוזיקליות המוטמעת במחוות, בתנועה ובקצב של הציור.

שצן מצייר בעיקר בלילות. מבט מקרוב מגלה חומריות סמיכה של צבע, המותז אל הבד; כל פרט הוא עדות לפעולה בזמן, תיעוד חי של תנועת הגוף והיד. הקנבס הופך לעדות של תהליך מתמשך, שבו נבנים מרחבים פנימיים הפועלים לפי היגיון רגשי־מוזיקלי, ולעיתים גם מיסטי.

העבודות הפיגורטיביות המוצגות בתערוכה שייכות לסדרת כלי נגינה – פסנתרים, כלי נשיפה וגיטרות – מוטיבים חוזרים ביצירתו. גם כאן אין מדובר בהעתקה נאמנה של מציאות, אלא בהתגשמות של תודעה מוזיקלית במדיום חזותי. הקלידים, לעיתים מדויקים ברמת הטון והקונטרסט ולעיתים מתפרקים לצורות סכמטיות צבעוניות, הופכים לזירה של משחק מתמשך בין הרמוניה לפירוק.

הציורים אינם נענים לחוקי הפרספקטיבה המסורתיים; המרחב מתארגן לפי תחושה פנימית, שהופכת את הדימוי לאובייקט טעון רגש, זיכרון ואסוציאציה. הציור נע בין דו־ממד לתלת־ממד, בין ממשות לדמיון – כשם שמוזיקה נעה בין מבנה לביצוע.

אפשר לקרוא את עבודותיו כמהדהדות את משנתו של קנדינסקי, שראה בציור אמצעי ליצירת קומפוזיציה מוזיקלית המושתתת על קצב, טון והרמוניה של צבעים. כשם שקנדינסקי חיפש את ״הצליל שבצבע״, כך גם שצן מציע חוויה שבה העין מאזינה: לקונטרסטים החדים, למעברים הרכים ולחזרתיות היוצרת קצב. תנועת היד החוזרת ו״המתופפת״ על פני המשטח גורמת לקנבס כולו להתחיל לפעום בתדר פנימי.

שצן לא ״מסביר״ את עבודותיו; הן נקלטות ופועלות תחילה בגוף, ורק אחר כך נפתחות לפרשנות. כאן נעוצה עוצמתן: הן מזמינות האטה, קשב והיענות לתנודות כתב־היד הפנימי של אמן, שמצא במגע הצבע מנגנון לארגון עולמו העשיר והסוער.

התערוכה אינה מפרידה בין הסוגות אלא מערבבת ביניהן, ומציעה לצופה לחוות את השדה כולו כמקשה אחת – מערבולת של צבע, צורה ודימוי, שבה הדהוד מוזיקלי חוצה את הציורים ומרכיב תדר פנימי ייחודי. זו טריטוריה שבה הגבולות בין דיסציפלינות מתמוססים לטובת חוויה טוטלית, הנשענת על לוגיקה פנימית־אישית יותר מעל קונבנציות חברתיות ותרבותיות.

---

רודי (ראובן) שצן | תדר פנימי
אוצרת: ורה פלפול
בית האמנים ראשון לציון, גבעתי 17, ראשון לציון
נעילה: 27.12