להיט בראש // צעצוע של סיפור

אין טעם ללכת סחור סחור או לפתוח בהקדמות מיותרות למה שמובן מאליו: אני אוהב בכל נימי נפשי את ״צעצוע של סיפור״. וסליחה קוונטין טרנטינו אהוב ליבי – את כל ארבעת הסרטים. עכשיו, אחרי שהוצאתי את השורה התחתונה מהסיסטם, אפשר לחזור לרצינות ולדבר באופן מקצועי יותר על הסרט ששינה לפני 30 שנה את פני עולם האנימציה לנצח.

כדי להבין את המשמעות ההיסטורית והחשובה שלו לקולנוע בכלל ולאנימציה בפרט, צריך לחזור לשנת 1984 המכוננת. אז, אנימטור צעיר בשם ג׳ון לאסיטר, ניגש בביטחון לדירקטוריון של דיסני והציע מהפכה: להניח את העפרונות והצבעים בצד ולייצר סרטי אנימציה תלת־ממדיים ממוחשבים. אבל זה לא התיישב עם האג׳נדה המיושנת והפחדנית של התאגיד, ולאסיטר פוטר.

את הנחמה הוא מצא בחטיבת האנימציה של ״לוקאס פילם״, לשם גויס על ידי ג׳ורג׳ לוקאס. שם, יחד עם אנימטורים נוספים, לאסיטר חידד ושיפר את יצירי המחשב שלו, שתפסו את עינו של טיפוס תמהוני ויחף בשם סטיב ג׳ובס. הגאון הטכנולוגי הממושקף רכש את המחלקה בעבור עשרה מיליון דולר, תלה מעליה שלט עם הכיתוב Pixar, והשאר היסטוריה.

בשנת 1991 דיסני, אותה חברה שצחקה בפניו של לאסיטר על עצם העלאת הרעיון המוזר שבו צורות גיאומטריות שמנמנות יתאחדו לכדי דמויות מונפשות, חברה לפיקסאר בהסכם מיוחד, שבסיומו יופק סרט האנימציה הממוחשב הראשון בבימויו של לאסיטר עצמו. כך נולדו וודי, באז, בו ביפ, סלינקי, רקס ועוד דמויות אהובות.

עד שנות ה־90 השימוש באנימציה תלת־ממדית בקולנוע היה מינימלי, ובשל המגבלות הטכנולוגיות לא נעשה עד אז אף ניסיון שאפתני באמת. אבל טוב שהוא הגיע: ״צעצוע של סיפור״ היה להיט ענק ומעבר להיותו סרט נפלא, הוא מסמל קפיצת מדרגה טכנולוגית חסרת תקדים והוכחה ליכולת האנושית להמציא ולחדש בלי סוף.

לרגע אחד, הקוסמטיקה הממוחשבת הפכה לקסם אמיתי שיצא מהמסך ואפף אותנו בתחושה נפלאה. רצינו להיות החברים הכי טובים של וודי ובאז; להיות שם עם סלינקי, מר תפוח אדמה ורקס; או לאכול סלייס של פיצה ב״פיצה פלאנט״

קשה להאמין שעד לנקודה הזו, במיליוני השנים שהיקום קיים, יש אדם שלא ראה או לפחות מכיר את עלילת הסרט. אבל אני טיפוס נחמד, אז הנה: ״צעצוע של סיפור״ מפגיש אותנו עם וודי, בובת קאובוי מיושנת אך מלאת קסם וחשיבות עצמית (בדיבובו של טום הנקס), שמנהיג ביד רמה את חבורת הצעצועים בחדר של אנדי – הילד שאליו הם שייכים. אנדי אוהב את וודי, והוא לגמרי הצעצוע המועדף עליו. זו עובדה שידועה גם לשאר הצעצועים, שמקבלים את המעמד שלו כמובן מאליו.

אבל הביטחון של וודי מתערער כשאנדי מקבל ליום הולדתו את באז שנות אור – צעצוע אלקטרוני וחדיש של אסטרונאוט בין־גלקטי (בדיבובו של טים אלן). הנוכחות של באז, שבטוח שהוא אסטרונאוט אמיתי, מפרה את האיזון בחדר ומכניסה את וודי לבלבלות ולסיוטים בהקיץ על סיום חייו בפח האשפה. בלית ברירה, שני הצעצועים מלאי האגו נאלצים ללמוד להסתדר, ולבסוף הופכים לחברים הכי טובים (ותודה לסיד).

לגעת בלב של כולנו

פיקסאר יצרה מאז ומתמיד סרטים שפנו לילדים, אבל לא חסכה קריצות ומסרים גם למבוגרים. ״צעצוע של סיפור״ היה הסנונית הראשונה לצורת הסטורי־טלינג הזו: מצד אחד סיפור מרתק וכיפי, ומצד שני מסר חברתי וסאחי, אבל לא טרחני או דידקטי יתר על המידה.

ואולי זה סוד הקסם של הסרט: לצד חידוש טכנולוגי אדיר, הוא הצליח לגעת בלב של כולנו. לרגע אחד, הקוסמטיקה הממוחשבת הפכה לקסם אמיתי שיצא מהמסך ואפף אותנו בתחושה נפלאה. רצינו להיות החברים הכי טובים של וודי ובאז; להיות שם עם סלינקי, מר תפוח אדמה ורקס; לפחד יחד איתם כשהבריון סיד שרף צעצועים; או לאכול סלייס של פיצה ב״פיצה פלאנט״.

קל להישאב לסופרלטיבים מוצדקים ולפיוטיות רגשנית עם הסרט הזה, אבל כדאי לדבר גם פרקטיקה. מבחינה קולנועית, ״צעצוע של סיפור״ הוא סרט מושלם של חמישה כוכבים, קל. זה מתחיל בדמויות המעולות שכתבו ג׳וס וידון (כן, כן), אנדרו סטנטון, ג׳ון לאסיטר, ג׳ואל כהן ואלק סוקולוב. מעבר לוודי ובאז ולדיבוב הנפלא של טום הנקס וטים אלן, שאר הצעצועים משלימים גלריה נהדרת של דמויות, שלא נראתה כמוה עד אז בסרט אנימציה. זו אמירה אבסולוטית שאני לגמרי עומד מאחוריה.

התסריט מצוין, הבדיחות והציניות המכוונת של וודי און פוינט (במקור הוא היה הרבה יותר מרושע), ומה שיש כאן בארגזים – הוא לב. המון המון לב, רגש ומחשבה עמוקה הושקעו ב״צעצוע של סיפור״. הוא לא נוצר כקאש־גראב שמטרתו רק להציג טכנולוגיה חדשה, אלא להפך: למרות שהדמויות לא צוירו בטכניקה הקלאסית אלא נבראו בהינף קליק שמאלי של עכבר ושורות קוד, הוכנסו בהן כמויות אדירות של לב וסנטימנט אנושי. וזו הגדולה שלו – קל להזדהות איתו.

ברמה הסאחית, ״צעצוע של סיפור״ מקדש ערכים גבוהים של אחווה ונאמנות. למרות הקשיים, השוני וההתנגשויות, החברות היא ערך עליון. זה בא לידי ביטוי גם בלהיט ״אני חבר שלך״ שמלווה את הסרט ואת דור המיליניאלז עד היום. שלושה עשורים אחרי, יש מצב שערך החברות בחברה הגלובלית קצת הלך לאיבוד, ושכחנו מה זה באמת להיות שם בשביל מישהו. מצחיק שדווקא יצירים ממוחשבים הם אלה שלימדו אותנו מה זה אומר להיות בסטיז – מה זה להרגיש מיושן, מה זה אגו ומה זה אומר לוותר או להתפשר.

אבל מעבר לסיפור הפשוט על יריבות בין שני צעצועים, ״צעצוע של סיפור״ הניח את היסודות לעתיד של פיקסאר: בית חרושת ללהיטי אנימציה בעלי משמעות. קשה להגזים בהשפעה של הסרט על תרבות הפופ – מתחילת הניינטיז ועד עצם היום הזה. הוא לא רק שבר כל קופה אפשרית, אלא הפך לקאנון תרבותי אדיר ממדים, מפעל לייצור מימז ומפלצת מאיימת של מרצ׳נדייז. וזו לא סתם נוסטלגיה תמימה של גבר נרגן – זו פאקינג עובדה.

ההצלחה הכבירה של הסרט הייתה יריית הפתיחה שהובילה את הקולנוע לתקופה חדשה של סרטי CGI והעלתה את הרף ואת הסטנדרט שיש לשאוף אליו ביצירת סרטי אנימציה. בלי ״צעצוע של סיפור״ לא היינו מקבלים את ״שרק״, ״המיניונים״, ״משפחת סופר על״ ועוד המון סרטים נוספים.

אבל עם כל החדשנות המוערכת והתרומה האדירה שלו לז׳אנר, בסופו של דבר הסרט הזה היה שיעור חד פעמי באיך להיות אנשים טובים יותר, סלחניים יותר – לזולת ובעיקר לעצמנו. כל אחד מאיתנו הוא קצת מריר כמו וודי וטיפה׳לה תמים כמו באז. ציני ומתקתק, חכם וקצת מטופש.

זה כל הקסם של החיים. זה כל הקסם של ״צעצוע של סיפור״. וזה הקסם של פיקסאר – אותה חברה כושלת שמכרה פרסומות מצוירות לכל דורש כדי להמשיך להתקיים, וברגע של גאונות עשתה מהפכה גדולה. אני לא בוכה, זו הכנף של באז שנכנסה לי לעין.

---

צעצוע של סיפור
בימוי: ג׳ון לאסיטר
82 דקות; ארצות הברית, 1995