״תנועת הבינה״ תערוכת הסיום של גלריה זוזו היא סמן של תקופה

חגית: בוקר טוב תמי, בוקר טוב רותם. מה שלומכן? איפה אני תופסת אתכן?

רותם: אני בבית, בפרידריכסהיין, ברלין. בדיוק סיימתי להכין את שיעורי הבית לשיעור לקורס גרמנית

תמי: אני במטבח בבית ינאי, עושה עוגות לגלריה. זה חלק מהאירוח בגלריה זוזו…

חגית: תמי את יצרת סטנדרטים בלתי אפשריים וזו אולי הסיבה שגלריות לא שורדות 🙂 חחח

תמי: 😊 האמת, אני גאה בכל מה שעשינו בשמונה וחצי שנים. חיבוק לקהילה מכל הסוגים

חגית: התכנסנו לשיחה לכבוד התערוכה החדשה בגלריה זוזו, ״תנועת הבינה״, שהיא גם תערוכת הסיום של הגלריה – רגע מאוד דרמטי

רותם: בהחלט רגע משמעותי עבור רבים

תמי: אכן דרמטי, אבל מתוכנן ואחרי המון מחשבה והתלבטות. הסיבה העיקרית היא שהתעייפתי. אני מסיימת את הדרך שעשינו בשיא, ובמקום מכובד שהגלריה תפסה בשדה האמנות בארץ. במקביל לתערוכה יוצא אלבום, שכולל את כל התערוכות – 51 במספר

חגית: כמי שעוד זוכרת את ההתחלה המפתיעה של ״זוזו – גלריה להנעה תרבותית״, ועוקבת אחרי הפעילות המגוונת – וגם מפתיעה לא פעם – הנה גם הסוף הגיע לי בפתאומיות

תמי: את לא היחידה. יש תגובות רבות ובעיקר עצב וצער על שהיא תיסגר

רותם: אני רוצה לומר משהו חשוב על תמי: האהבה שלה לאמנות מגיעה ממקום מאוד עמוק, מאוד אותנטי. כך גם האהבה והאכפתיות לאנשים

חגית: בהודעה לקראת התערוכה הנוכחית כתבתן: ״בתום שמונה שנות פעילות ענפה, גלריה זוזו ננעלת עם התערוכה הקבוצתית ׳תנועת הבינה׳. התערוכה האחרונה נושאת משקל אחר. כמו אחרית דבר או מכתב פרידה, מוטלת עליה איזו אחריות סמויה לחתום את הדברים. זהו משקל הסיכום, שבו טמונים מסרים ותובנות בעלי משמעות ותקווה כלפי מה שהיה, כלפי העתיד ובעיקר כלפי הריק שיוותר״.

בואו נחזור להתחלה – 8.5 שנים, מי הייתה מאמינה מה שעבר עלינו בזמן שחלף מאז. איך הכול התחיל?

תמי: עברתי לגור לפני 10 שנים בבית ינאי וגיליתי אוכלוסייה מדהימה בעמק חפר, שהחלטתי לעשות עבורה מחוות אמנותיות ללא תשלום. רותם אצרה בעבר תערוכות שלי כצלמת, ככה הכרנו והבנתי את האיכויות שלה. בשיתוף עם יוסי וסיד – גם הוא, כמו רותם, אדריכל, אמן ואוצר – בנינו במשך כשנה את הקונספט של הגלריה. השם. הרעיון ותוכנית תערוכות מסודרת. לאחר שנה היה אתר פייסבוק וכל מה שצריך להתחיל במקצועיות

תמי סואץ: בבסיס היו קושי תחבורתי להגיע לתל אביב; חיבור בין כסף לאמנות (אני כאמנית נדרשתי לשלם על הצגה בתערוכות); הבאת אמנות טובה לעמק. אני רואה אנשים לפני האמנות. האמנים. האוצרים. הקהל

חגית: אז כשהגלריה נפתחה הייתה כבר תוכנית פעולה ואפיון ופשוט קפצתם למים?

רותם: יום אחד, מתישהו ב־2016, תמי מתקשרת אליי ומזמינה אותי בהתרגשות לבקר בחלל שהיא שיפצה ומתכננת להקים בו גלריה. באותה השיחה היא גם מציעה לי להיות שותפה לדרך(!) הגעתי ונשמטה לי הלסת. שמחתי מאוד לעלות אל הספינה ולצאת למסע.

הדבר הראשון שתמי אמרה היה: אני רוצה לעשות גלריה עבור אנשים, ואני רוצה להביא אמנות ותרבות איכותיים למקום הזה, לאזור הזה, שבו יש אוכלוסיה שמאוד אוהבת אמנות. עבדנו במשך שנה – עשינו תכנית מסודרת, חלוקת תפקידים, הצבת יעדים, גיבוש קונספט ופתחנו ב־2017 מאוד מוכנות

תמי: הסיבות שאני מונה להקמה בבסיס היו קושי תחבורתי להגיע לתל אביב; חיבור בין כסף לאמנות (אני כאמנית נדרשתי לשלם על הצגה בתערוכות בכל מיני מקומות); הבאת אמנות טובה לעמק. אני רואה אנשים לפני האמנות. האמנים. האוצרים. הקהל בכל גווניו. הכי משמח עבורי, שמי שמגיע לסופר בפארק תעשיות בעמק חפר עובר ורואה אמנות

רותם: במשך כל השנים בזוזו, הציגו אמניות ואמנים מאוד מגוונים. היה לנו חשוב לשים את האמנות כערך עליון, על פני קורות החיים, התארים והמעמד של היוצרים. כך, הציגו זה לצד זה גם אמנים ותיקים ומובילים של ישראל, אמנים צעירים, אמנים אאוטסיידרים

רותם ריטוב: היה לי חשש כשרק עברתי לברלין, איך מרגישים ומבינים עבודות אמנות רק דרך דימוי. הדבר הזה של ההדמיות והווידאו גרם לי לתופעה מאוד מעניינת של היתוך בין הפיזי לבין הווירטואלי. בחוויה האישית, הייתי בכל אחת מהתערוכות, גם באלה שלא

חגית: יש בזה משהו נוגד היגיון – להציג אמנות בפריפריה, להעניק חלל מאוד נדיב לאמניות ואמנים ללא תשלום – חשבתן שזה יתמלא בקהל ופעילות או שהיה חשש שלא יהיה?

רותם: מה שהנחה את האוצרות היא החוויה של המבקרים והערך המוסף שמרחב של גלריה יכול לתת. חשבנו שיבואו בעיקר אנשי העמק והסביבה. אבל די מהר גילינו, שלמרות המיקום המרוחק (אפילו מתחבורה ציבורית), מגיעים אלינו מכל הארץ. מה שקורה בזוזו הוא יוצא דופן. כמויות המבקרים בימים שבשגרה מטורפות. לא ראיתי דבר כזה, לא בגלריות, לא במוזיאונים, לא בארץ ולא בעולם. פשוט מדהים

תמי: המושך העיקרי הוא היחס, החיוך, ההסבר. האמנים שפוגשים את הקהל. האמנים שמציגים לא מאמינים על כמות המבקרים – מאות אנשים ביום. שיחי־גלריה עם מעל ל־100 איש

רותם: יכול להיות שזה קשור לעוגות של תמי… 😅  אבל הנה סיפור אמיתי: יש ילד אחד שמ־2017, כשהיה בגיל 6 או 7, אבא שלו הביא אותו לכל תערוכה. והילד הזה היה לפעמים מצייר ולפעמים נותן ביקורת. וכל חודשיים הם חיכו שתפתח כבר התערוכה החדשה. אנשים כאלו הם מי שנותנים את המוטיבציה להמשיך לעשות

חגית: אני חושבת שזוזו הוא קצת ״דסטיניישן״ – כמו מוזיאונים או אוספי אמנות בעולם שיושבים בדד, מחוץ למרכז – Mass MOCA בניו אינגלנד או לואיזיאנה בדנמרק, לדוגמה. אבל בארץ כל הקנה־מידה שונה מאוד, וגם הפעילות ללא חסות מערכתית כלשהי. כאילו עשיתן מוסד קצת מחתרתי

תמי: הבחירה שלנו באוצרות ובאמניות.ים הייתה לפי אישיותם ואמנותם. בזה הסדר. לדוגמה פניתי לרותי חינסקי אמיתי ז״ל והזמנתי אותה לאצור תערוכה. היא שאלה איך הגעת אלי?! אמרתי לה ששמעתי שהיא נחמדה. היו אוצרות נוספות שאיתן עבדנו, כמו ענת גטניו, כרמל גופר, נטע גל עצמון.

לא ביקשתי עזרה משום גורם, כי רצינו לבחור לבד את הנושאים ושלא יחסמו אותנו משום כיוון. לא חושבת שזה מחתרתי, כמו שזה מזמין ברמה איכותית

חגית: נתעכב רגע על הקשיים – קודם כל הקושי האוביקטיבי במימון והפעלה של מקום כזה, שאני עדיין לא מבינה איך עשית את זה, תמי. שנית – רותם עברה עם המשפחה הצעירה שלה לחיות בברלין ממש בסמוך לפתיחה, ולמעשה עושה את עבודת האוצרות מרחוק. קושי שלישי (רביעי וחמישי) – קורונה, מלחמה, מלחמה, מלחמה… ושוב – המיקום

תמי: הגלריה נמצאת בחלל שהוא חלק מהעסק המשפחתי לציוד הנדסי, ובני המשפחה שלי תמכו בי מלכתחילה. מכל הבחינות. כששואלים אותי איך את מממנת, אני עונה תקנו מכבש, אז יהיה מאיפה. הגלריה הפכה לחלק מהעסק. הם החומר ואנחנו הרוח. העובדים בעסק היו המבקרים הראשונים בכל תערוכה.

מאחר ולי כמבקרת בגלריות היה קשה שהיחס מגיע רק אם את רוכשת אמנות, החלטתי שאני עושה את זה אחרת. 180 מעלות. גם בקבלת המבקרים בחיוך והסבר נגיש. וגם ללא עלויות כלל, לא מהאמנים ולא מהקהל

רותם: לפני המעבר לברלין אמרתי לתמי שאני חושבת שאני מסוגלת לאצור אונליין, וקבענו שנעשה שנה ניסיון. באותה תקופה (2019), עלות כרטיסי הטיסה לישראל נע בין 30 ל־100 יורו לכל כיוון. כך שזה היה נראה מאוד הגיוני ואפשרי לעבוד בברלין ולהגיע לישראל מאוד בקלות. ואז פתאום: קורונה! שנתיים לא יכולתי להגיע. מלחמות! שנתיים. ביטולים. פחד נוראי בכל ביקור מה הולך לקרות ואיזה טיל חותי, חיזבאללה, עזה, פיגוע, מהומות עלולים לקרות.

אבל לאורך כל התקופה – שיתוף הפעולה ביני לבין תמי, ועם הצוות, ועם מקימי התערוכות, הוא מופלא. יכולתי לשבת בבית בברלין ולנהל הקמה כאילו אני נמצאת בגלריה

חגית: מעניין שתמי, אמנית צילום, הפקדת את הניהול האמנותי בידיהם של שני אדריכלים – רותם ריטוב ובפרק הזמן הראשון גם יוסי וסיד

תמי: היכולת של רותם לתפיסת החלל היא פנומנלית. מרחוק ראתה הכול בדיוק

רותם: הדבר המוזר שקרה לי הוא שכל תערוכה מתוכננת בתוכנת תלת־ממד, שממנה אני גוזרת הדמיות. ולקראת כל תערוכה אני מקיימת סדרה של פגישות וידאו עם המציגים כשהם נמצאים בסטודיו. היה לי חשש כשרק עברתי לברלין, איך מרגישים ומבינים עבודות אמנות רק דרך דימוי. והאם אצליח להבין טוב את הטכניקה ואת הדקויות החומריות של העבודות. לשמחתי, למדתי מהר מאוד לזהות היטב גם רבדים עדינים ללא ביקור פיזי בסטודיו.

אני לא בטוחה בכמה תערוכות לא נכחתי בכלל, אבל הדבר הזה של ההדמיות והווידאו גרם לי לתופעה מאוד מעניינת של היתוך בין הפיזי לבין הווירטואלי. בחוויה האישית, הייתי בכל אחת מהתערוכות, למרות שאני יודעת שלא. זו תחושה מאוד מוזרה

חגית: זה כמעט פלאי, את צריכה ללמד את זה בקורסים לאוצרות. אגב – משהו דומה עשתה צ׳צ׳יליה אלמני, שאצרה את הבינאלה בוונציה 2022, לאחר הקורונה. במקום לצמצם – ההדמיה והביקור הווירטואלי דווקא הרחיבו את המנעד וההיכרות שלה עם אמנים במקומות רחוקים, שקיבלו לבסוף ביטוי פיזי בחלל התערוכה

רותם: לגמרי! אני מקווה שתהיה לי הזדמנות כזו. זה באמת מופלא

תמי: יש באתר הגלריה גם סיורים וירטואלים בחלק מהתערוכות

חגית: בואו נדבר על התוכן של תערוכת הסיום. מה מיוחד בה ומה (אם בכלל) היה שונה בעבודה לקראתה הפעם?

רותם: הידיעה שזו התערוכה האחרונה הייתה מאתגרת. לקח לי המון זמן למצוא מה יהיה הרעיון שלה. כתבתי על זה גם בטקסט האוצרות: זו לא סתם תערוכה. זו התערוכה האחרונה (הסעודה האחרונה). יש לה אחריות ומשמעות שונים לחלוטין מכל תערוכה אחרת. באיזשהו שלב, די מאוחר האמת, קמתי בבוקר אחד עם בהירות מוחלטת על מה התערוכה 🙂 ואז כמו סכר שנפתח, העבודה על התערוכה נכנסה למהלך גבוה.

בינתיים נכנסנו לעשייה והפקה של הספר של זוזו, שמסכם את פעילות הגלריה מאז הקמתה. עריכת ספר זה המון עבודה, המון פרטים, ריכוז מאוד גבוהה. ברקע, בצד אחר של המוח, התבשלה התערוכה: אנחנו נמצאות בתקופה היסטורית. גם בארץ וגם בעולם. זו תקופה של מהפכות חברתיות, פוליטיות, חוקתיות. וגם בפתחה של מהפכה טכנולוגית משוגעת עם השלכות פסיכולוגיות רחבות. ובתוך זה, אנחנו, כמו שמכונים ״עם הספר״, יש לאובייקט הזה משמעות מיוחדת – כך התלכדו העבודה על הספר ונושא התערוכה

תמי: התגובות לתערוכה הזו הן מרגשות. בתערוכה האחרונה מבחינתי מעורב הרבה רגש של פרידה, ושחרור פרויקט שדרש ממני המון זמן ועשייה. בסוף התקופה של התערוכה 3.1.26 נעשה מסיבת סיום והשקת הספר

חגית: תנו כמה דוגמאות של עבודות בתערוכה – ואיך הן ממצות את התחושות והזרמים התת קרקעיים שרותם מתארת?

רותם: מציגים בתערוכה 17 אמניות ואמנים, קצרה היריעה מלתת דוגמאות. זו התערוכה הקבוצתית עם הכי הרבה משתתפים שהייתה בגלריה, ואם היה עוד מקום, יש רשימה מכובדת של אמניות ואמנים שאובייקט הספר נמצא באמנות שלהם שהייתי מאוד שמחה להציג.

דוגמה קטנה בכל זאת: עמרי הרמלין עוסק בנזילות של ״האמת״, עם העבודה ״נשימתה האחרונה של האמת״. העבודות של נעה רז מלמד ושל ליאור שור, שונות מאוד זו מזו ומדברות ישירות על השבר של השנתיים האחרונות ועל הקושי להבחין בין אמת לשקר.

במיוחד בעומס המלל שמציף אותנו – לכל אחד יש מה להגיד והרבה מדברים באיזה טון, כאילו העמדה שלהם היא אמת צרופה. רצף הכזבים מצד הממשלה, המנהיגים, הפוליטיקאים, אנשים בכירים במשק, גרם לערעור של תפיסת המציאות והיכולת לשמור על עמדה ביקורתית. גם בקרב קהילות בינלאומיות, ובפרט במעגלים אינטלקטואליים, המילים שנכתבו ונאמרו, שומטות את יסודות הערכים האנושיים המשותפים.

גם נעה וגם ליאור חוזרות לספרים מסוגת האנציקלופדיה, המגדירים, המילונים, וכמו מחפשות בנייה מחודשת של עוגן המבוסס על מה שפעם היה נחשב לאמת חד משמעית

חגית: האמנות מספקת מבט אופטימי, מנחם?

רותם: אני לא יודעת אם הייתי קוראת לזה אופטימי. אבל זה כן להתנתק – יש לאמנות את החופש לבדוק את המציאות, להגיב אליה, לפרק אותה לגורמים. לצאת ממנה כדי רגע למצוא דרך להתמודד איתה. אם בכלל. מבקרים רבים בגלריה אמרו שהם באים כדי להתנקות, להירגע, לחשוב על דברים אחרים, לפגוש אנשים, לנשום

תמי: אני רואה באמנות גם סוג של אסקפיזם, אבל תמיד עם חיבור למציאות, בטח בתקופת הקורונה והמלחמה. שהצלחנו להיות (בגלריה) מקום מפלט חם ומיוחד למבקרים, מקום לשוחח על כוס קפה ועוגה גם על נושאים אחרים. גם כשנושא התערוכה היה רחוק מהיומיומי, אנשים יצרו חיבור למציאות

רותם: כשאני אוצרת או עובדת בסטודיו, אני יכולה לנשום. אני באמת כמו נכנסת לאיזה מרחב שהוא גם אינטלקטואלי וגם רגשי, שנותן לי המון הנאה וסיפוק. יש כמובן גם רגעים מתסכלים – זה חלק מהתהליך – אבל גם אז השיט של העולם החיצוני נהיה קטן יותר

חגית: אז מה עכשיו? אתן כבר עם תוכניות לאחרי?

תמי: אני אחזור לאמנות שלי. לחדר חושך. לשגרה. ונראה מה יביא היקום בהמשך

רותם: יש כל מיני תכניות והתחלות של פרוייקטים מפתיעים. בזמן הקרוב אני עובדת על הגרמנית שלי, כדי שיום אחד אולי אוכל לנהל ראיון כמו כאן, אבל בגרמנית 🙂

תמי: רותם תודה על מי ומה שהיית עבור גלריה זוזו. בהצלחה לכולנו בהמשך

רותם: וואי וואי, תודה לך, תמי, על ההזדמנות והחופש האמנותי לעשות. בלי המנוע שלך, הכל היה נשאר ברמת המחשבות התיאורטיות. רק אומרת שבזמן הריאיון הזה יש ביקור של עוד קבוצה בגלריה. באמת זה מדהים

חגית: אישית, מתוך היכרות עם הנפשות הפועלות, אני רוצה לומר שגם אם הפרידה קשה אני סומכת ידיי על היכולת שלכן לעשות: לעשות התחלה, וגם לעשות סוף. זו יכולת נדירה, לדעת לשנות. בהצלחה!

---