סיכום 2025 / התקווה נולדת מחדש

מהי תקווה? מעל 2000 שנה העם היהודי והאנושות כולה מתעסקת בשאלה הזו. בעבודתי אני בוחנת תקווה דרך החוויה הגופנית. תקווה היא לא מושג תיאורטי בשבילי. היא לא אמירה כללית או סיסמה. היא משהו שהגוף שלי למד מחדש. לפני למעלה משנתיים הפכתי לאמא, ורגע אחרי – המציאות רעדה. בין לילות ללא שינה ובין חדשות בלתי נתפסות, ניסיתי להבין מהו הדבר הזה שמחזיק אותנו כשהכל סביבנו מתמוסס. 

מהי תקווה כשלא ברור ממה להיאחז, וכיצד אפשר לייצר אותה בתוך עולם שמרגיש מפורק, כואב ומפוחד. השאלות האלו הפכו לבסיס המחקר הדוקטורטי שלי ב־RMIT במלבורן. לא עניין אותי לחקור תקווה כאידאה מופשטת או פנומנולוגיה קוגניטיבית, אלא כמשהו גופני, חושי, שנוצר בלב מפגש בין אנשים. רציתי לדעת איך תקווה נשמעת, איך היא מריחה, איך היא נוצרה פעם – ואיך אפשר לייצר אותה מחדש ולתחזק אותה לאורך זמן.

מתוך החיפוש הזה נולד פרויקט The Rebirth of Hope – מיצב אוכל־למוזיקה, חוויה רב־חושית שמתחילה סביב שולחן ומסתיימת באולם מופע, כשהטעמים, הסיפורים והרגשות של המשתתפים הופכים לנגינה חיה של ״המוזיקה הקולקטיבית של התקווה״. הפרויקט הוזמן והוצג לאחרונה בכנס החדשנות השנתי של ממשלת אוסטריה בארמון Auersperg בוינה, לאחר שנבחרתי כאחת מ־19 יוצרים מרחבי העולם. 

כבר מהרגע הראשון היה ברור לי שהעבודה אינה ״מיצב אוכל״, אלא כלי ליצירת אינטימיות, התבוננות, ובמובנים רבים – ריפוי. החוויה נפתחה בשאלה פשוטה אך כמעט בלתי אפשרית: איך מרגישה התקווה בגוף שלך? המשתתפים מוזמנים לבחור מרכיבים, להרכיב טעמים, להסתמך על אינטואיציות ולדבר בקול רם על מה שהם מבקשים לעצמם ולעולם.

כבר מהרגע הראשון היה ברור לי שהעבודה אינה ״מיצב אוכל״, אלא כלי ליצירת אינטימיות, התבוננות, ובמובנים רבים – ריפוי. החוויה נפתחה בשאלה פשוטה אך כמעט בלתי אפשרית: איך מרגישה התקווה בגוף שלך?

מהר מאוד השיחה סביב השולחן מתרחבת: זיכרונות צפים, פחדים מקבלים שפה, רגעי אור קטנים מוצאים מקום. כל בחירה – מרכיב, צבע, צורה – מתורגמת בזמן אמת לאלמנטים מוזיקליים באמצעות מערכת שפיתחתי יחד עם שותפים מהמוזיקה ומהמדעים. תו אחד הוא תזכורת ללידה, אקורד אחד מספר על התרחבות, מקצב אחד מבטא פעולה. כל משתתף הופך ל״חמש שניות״ של מוזיקה – תמצית החוויה הרגשית שלו.

תחושה של ״אנחנו״

אנשים רבים מופתעים עד כמה הטעם מסוגל לחשוף רגשות. עד כמה אפשר לשמוע תחושת שייכות או געגוע. ברגע שהנתונים נהפכים לצלילים, משהו בפנים מתרכך. נוצרה תחושה של ״אנחנו״ – לא דרך דיבור אלא דרך תהודה.

שיא החוויה התרחש כשכולם התכנסו באולם המרכזי. המוזיקאים עומדים מול מסכי הציורים החזותיים שיצרו הנתונים של כל משתתף, ומנגנים אותם בשידור חי. האנשים שומעים בפעם הראשונה איך התקווה שלהם נשמעת – ואז איך היא נשמעת כשהיא מצטרפת לתקוות של אחרים.

זה רגע שמתרחש בו שינוי כמעט בלתי מורגש אך עמוק. הצליל הופך לכלי של חיבור. פתאום אפשר לחוות תקווה לא כפעולה של יחיד, אלא כמרחב שנוצר רק ביחד. האינטימיות שנבנית סביב שולחן – מקבלת ביטוי מוזיקלי. האנרגיות מתחילות להסתנכרן. המוזיקה הקולקטיבית שנולדת לא ״יפה״ בהכרח במובן הקלאסי. היא אנושית. גולמית. מלאה ניגודים. משקפת את המציאות המורכבת ואת מה שאפשר להבין בשפה שמעבר למילים.

כמעצבת, אמנית ומהנדסת ביוטכנולוגיה – שפות רבות מלוות את חיי. שנים ניסיתי להבין איך אפשר להחזיק אותן יחד: המדע, הגוף, האמנות, החוויה החושית, המערכות החברתיות. הפרויקט הזה לימד אותי שהשילוב אינו רק אפשרי – הוא הכרחי. 

כי תקווה היא תופעה טרנס־דיסציפלינרית. היא מתרחשת בדיוק בין השדות, במפגש בין מטבח לאולם קונצרטים, בין נתונים ואלגוריתמים לבין אנושיות. כך, The Rebirth of Hope אינו תשובה אלא הזמנה להתנסות, להרגיש, לשאול, להעז לדמיין אפשרות אחרת דרך הגוף.