רוני פיקסלר מצייר בקטן דגים גדולים

חגית: בוקר טוב רוני, מה שלומך – ברכות על התערוכה ״ימית 2000״ בפירמידה – תערוכת יחיד ראשונה שלך

רוני:  היי חגית בוקר אור! תודה!

חגית: אמרת שהתחלת להתבונן בדייגים מתוך עניין בתרבות הפנאי הזו, ובהמשך נשאבת פנימה וזה הפך להיות החיים עצמם… תסביר?

רוני:  הכול אצלי מתחיל באוספים של דימויים שאני שומר, מצלם, אוסף מהאינטרנט, פורומים, צילומי מסך מטינדר. לפני כמה שנים נתקלתי בתמונות של גברים משוויצים בשלל הדיג שלהם וזה תפס אותי – בעיקר יש בזה משהו גרוטסקי בעיני. אז התחלתי לאסוף ולאסוף, מה שהפך מכמה תמונות לעשרות, ועוד ועוד, כי באמת אין לזה סוף. התחלתי לקטלג את התמונות לפני נושאים ולמצוא להם ביטוי חזותי

חגית: ו… יצאת לחפש דייגים אמיתיים בחופים?

רוני:  האמת שלא יותר מדי, לפעמים כשאני בים אני נהנה להסתכל על דייגים שיושבים לבד בחוף, אבל זה מאד אחר. אני יותר נמשך לדימויים של המקומות שאני לא כל כך רוצה להיות בהם, כשמוצאים דג בגודל סוריאליסטי וכולם מבסוטים מהחיים. סיוט עליז כזה, שאולי יהיה לי קשה להיות בו, מעדיף להשאיר אותו בפנטזיה

חגית: ״ימית 2000״ – איזו כותרת! עם הבטחה כוזבת ליום שמח וכל הסליזיות של שנות ה־80. אבל בחיים לא חיברתי לשם דגים ודייגים – מאיפה האסוציאציה?

רוני:  חחח האמת ש״ימית 2000״ זה שם של אחת העבודות, שרק בשלב של אוצרות התערוכה הבנו שכוללים גם אותה, ולא רק זה – היא הפכה לשם של התערוכה. אז אותי זה הפתיע גם במידה. מדובר בהדפס של צילום מסך שעשיתי – מתיעוד של אירוע מכות בין רוחצים לבין מאבטחים בפארק המים ימית 2000 בחולון מתישהו ב-2019.

משהו בזה העיף לי את המוח, זה מרגיש הכי מציאותי אבל גם חסר פרופורציות. יש שם איזו נפיצות כזו שרק מחכה לרגע שיהיה אפשר לפרוק את כל האגרסיות, והתפאורה של הבריכות והפטריות הגדולות והמתקלפות, מרגיש כמו פרודיה של צ׳ארלי בממלכת השוקולד. הבחירה ב״ימית 2000״ בתור שם לתערוכה נבעה מרצון לחרוג מתערוכה של ״אובססיה לדייגים״ ולנסות לפתוח.

בכל העבודות האלה יש איזה מרחב מיימי כזה שהוא מחוץ למציאות, רטוב וחמקמק. הדימוי של דייגים מאד מפעיל אותי אישית, אבל זה רק אפשרות שלי לגעת בדברים, כמו גבולות מטושטשים, בין כיף לאכזריות, בין אלימות לאירוטיקה, אולי גם בין טבע אנושי לבין חינוך. והשם הזה מצליח גם לקרב את זה לכאן – שזו לא רק סטייה של אמריקאים שנוסעים לאמזונאס. כששומעים את זה כבר מריחים את הכלור ואת הדחיפות בתור והקללות

חגית: וזה עובד לגמרי. אהבתי את הפתיחה של מרחב האסוציאציות בלי להרבות במילים. ובכל זאת – רוב הדימויים מגיעים מעולם קצת יותר פנטסטי – קמפי משהו, של גברים במפגני ניצחון… סוג של. וזה באמת מאוד מתחבר לאתוס של תרבות אמריקאית.

לדיג שם (בדימוי הטלוויזיוני לפחות של ארצות הברית) יש שני קצוות. האחד – כל הדיבור על פנסיה ופנאי, ושקט ושלווה. השני – הישגים, תחרותיות והשתוללות של אגו ושואו אוף. מאיזה צד אתה תופס את זה?

רוני:  נראה לי השילוב ביניהם, פשוט זו ממש תרבות, והוא חלק מהסיפור המשותף. מה זאת חופשה? מה גברים עושים לכיף יחד, איך נראית אחווה גברית? כאילו משהו בשני הקצוות שתיארת מגלה איזה סיפור של תסביך גברי. כאילו גברים יוצאים למסע ציד בטבע, כמו פעם, אבל זה איזה מקום התבודדות שרק בו יכולה להתקיים איזו אינטימיות גברית, במסכה של משהו עתיק.

דג הוא אנדרוגני כזה וסמל לפוריות ושפע, ויש פה איזה קטע. כל זה משתהה למול מצלמה, בהתנצחות על משהו חסר ישע, שהגורל שלו נתון לידיהם. מעל פני המים אמורים להתממש כל הרגשות המודחקים, ההשתוקקות לאינטימיות

ואז אני חושב וואו! איזה רמות של הדחקה מולטי-בין-דורית שאנחנו חיים בה, שצריך ללכת כזה רחוק (פיזית). ומהצד השני, יש אווירה של ספורט, תחרות, גאווה במה שתפסתי, לפעמים גם דגים שאסור לאכול, רק להוציא מהמים, להצטלם ולהחזיר.

ואי אפשר להתעלם מזה שזה שוק שלם שמגלגל מיליונים בשנה רק בארצות הברית, ואטרקציות תיירות ברחבי העולם. כל זה על גב של משהו חי! עכשיו, אני לא מתיימר להיות צמחוני או משהו, אבל כשאני רואה את כל הסיפור המגדרי שנחגג סביב יצור חי־מת, שמגיע לגדלים היסטריים…

דג הוא אנדרוגני כזה וסמל לפוריות ושפע, ויש פה איזה קטע. אני חושב על זה והכל מתחבר לי. כל זה משתהה למול מצלמה, בהתנצחות על משהו חסר ישע, שהגורל שלו נתון לידיהם. מעל פני המים אמורים להתממש כל הרגשות המודחקים, ההשתוקקות לאינטימיות, למגע פיזי, להצלחה. כאילו נקלענו לאיזו פינה שזאת השפה שלנו, וזה נראה לי הזוי.

גם תמונות הבנים שמשתטים יחד ומצטלמים, ברגע הזה מול המצלמה הם מותחים את הגבול של המיניות שלהם עצמם, סקרנות לגוף של החברים שלהם. וזה רק בזכות איזה מפגן שיש בו הרבה כוח וסימון טריטוריה, אפילו אין להם בעיה לפרסם את זה ברשתות, כי זה מקום שהם לוקחים לעצמם

חגית: ספר על עצמך. נפגשנו בשנה שעברה אחרי שסיימת את לימודי האמנות במדרשה ואצרת/יצרת פרויקט מתגלגל, חי ומעניין ביריד צבע טרי, עם חבריך למחזור הבוגרים. מה בא לפני ואחרי? איפה גדלת, מאין החיבור לאמנות, מה עושה איפה ועם מי חי היום?

רוני:  גדלתי בבת חפר, במשפחה שנתנה הרבה מקום לאומנות ויצירה. סבתא שלי הייתה ציירת וגם אמא שלה, ואמא שלי סופר-קראפטית, סורגת, תופרת. גם לכל האחיות והאחים שלי יש זיקה ליצירה, אם בציור או בנגרות. אני חושב שזה קשור לזה שתמיד היה ארון יצירה פתוח וזה תמיד היה חלק מהשגרה, ממה שעושים לכיף. הרבה יציקות גבס וציור. וגם בלי יותר מדי גבולות (ביסודי בניתי שולחן משאריות עץ ואף אחד לא התלבט אם לתת לי מסור או לא).

תמיד הייתי בחוגים ולמדתי אומנות בתיכון ובמדרשה. בשלב הזה זה די מי שאני. מנסה תמיד להיות ביצירה וליצור מרחב ליצירה. אז תמיד מוצא את עצמי מלמד, מדריך, היום אני גם אפילו ממש מורה (הראיון מתקיים בין שיעורים בבית הספר). כמה שנים גרתי בירושלים, בקהילת בוגרים של תנועת תרבות (תנועה של אומנים ומחנכים) והייתי שותף לקבוצת אומנים עצמאית של השכונה.

היום אני חי בחיפה, גר עם החברה הכי טובה שלי זיו, שזה חלום שהתגשם. מאז שהמשכתי מתרבות אני מנסה ליצור לעצמי רשת של שותפים. אני דואג תמיד שיהיה לי מעגל של אנשים שיוצרים או שמוכנים ליצור איתי. לא מנדיבות יתר, אני באמת מרגיש שיש לי הרבה ידע לתת, כמו שאני צריך את המרחב הזה לעצמי. אין תחליף לשותפים.

״מצב אנושי״ שאני מזהה ומנסה לצייר אותו, לגעת בבטן הרכה של משהו אלים ובלתי ניתן לעצירה. לא לכעוס על תופעה אלא לנסות לפרק אותה, לפרש אותה כמסווה של משהו אחר, לראות בה נואשות למגע, את המאבק לקחת מקום

השתתפתי שנה שעברה ברזידנסי של גבעת חביבה לחיים משותפים, אני חבר בקהילה של מרימה בחיפה שזו קבוצה של להט”בים צעירים שנפגשים, לומדים, יוצרים מרחב אלטרנטיבי ואינטימי. עם הקבוצה אני גם עובד על פרוייקט בחממה לאומנות מקום, של מוזיאוני חיפה, שזה עוד מעגל מדהים של אומניות מדהימות, וברשת האומנים של מרכז אדמונד דה רוטשילד. חוץ מלהשוויץ קצת, אני גם באמת רוצה להדגיש כמה זה חשוב לי. המיתוס הזה של אומן לבד מול העולם זה לא אמיתי

חגית: יש משהו מתעתע בכך שהתמונות עוסקות ב״דגים גדולים״ אבל מצויירות בקנה מידה קטן ואינטימי, ש״מהדהד מסך טלפון נייד״ – כך מתאר אוצר התערוכה, רעי רביב. בטקסט התערוכה הוא קושר את עומק העניין התרבותי של דיג וגבריות למיתוסים מודרניים, כמו הזקן והים (המינגוויי) ומובי דיק (מלוויל). ומשם אתה מותח את הקו עד לתחרויות גבריות, מיניות מוחצנת ופרופילים בטינדר.

אני חושבת שאולי המזעור של הפורמט משרת איזה מסר של פגיעות, ביישנות, הסתתרות מפני התופעות המוחצנות הללו. ואולי גם עדות – על כך שהחשיפה המוגזמת של ביטויי הישגים וגבריות מכסה בעצם על חולשות וחוסר ביטחון?

רוני:  אני חושב שהמידות הקטנות התחילו בכלל מהעומס של הדימויים, רציתי להצליח לצייר כמה שיותר, וממש לטבוע בתוך ים דימויים. גם להיות יכול להקדיש רגע כזה לכל דג, משהו בזה נהיה גם קצת טקסי, תשומת לב אישית, אבל גם להיטמטם מהמידות של התופעה התרבותית, וכמה היא מכפילה את עצמה. קצת כמו לעשות חיפוש גוגל-לנס ולגלות שיש עוד מלא ממשהו מוזר. אז ככה עשיתי לעצמי בסטודיו.

עם הזמן האיכות של הציור הקטן המהיר, משהו בזה הרגיש קצת פיסול אפילו. תשומת הלב לכל משיכת מכחול, לעודף צבע שיש עליה, לקומבינציה הקמצנית של צבעים שאפשר להכניס על 10 על 15 ס״מ.

אהבתי את מה שאמרת על הפגיעות כי יש את זה גם בציורי שמן הקטנים וגם בעבודה עם דיו ורשת מדי שיש בהם איזו עדינות ורגישות, זה בעיקר אינטואיטיבי לפני שזה ממש הרעיון, כי אני רגיל לצייר בגדול ולתערוכה הזו קרה שנכנס רק ציור גדול (יחסית) אחד.

אז אני חושב שיש איזה מימד של טיפול ב״מצב אנושי״ שאני מזהה ומנסה לצייר אותו, לגעת בבטן הרכה של משהו אלים ובלתי ניתן לעצירה כביכול. אולי באמת יש איזה צד של לא לכעוס על תופעה אלא לנסות לפרק אותה, לפרש אותה כמסווה של משהו אחר, לראות בה נואשות למגע, את המאבק לקחת מקום, לקבל תוקף, הכוח של הדחקה ואיך שהיא מניעה בנאדם להתנהג

חגית: מה הציפיות שלך מתערוכת יחיד ראשונה? ועכשיו שהתערוכה כבר מוצגת, נראה לך שהוצאת את הדגים מהסיסטם? או שאלה יהיו הכבשים שלך (א־לה קדישמן) לכל החיים?

אני לא בטוח מה הציפיות שלי מהתערוכה, נראה לי קודם כל אני רוצה להנות, לחגוג קציר של פירות, זו עבודה של שנה שאני קבור בניירות וטכניקות ונסיונות וסוף סוף יש לי הזדמנויות לשתף את העולם בהם – קודם באוהבים אומנות שהיה בתל אביב, ועכשיו בפירמידה בחיפה. וגם אני מקווה שזה יפתח עוד הזדמנויות. כי היה צריך לברור הרבה מהעבודות כדי לא להעמיס על החלל ויש עוד המון שהייתי רוצה להציג.

אני ממשיך לעבוד עכשיו על תחריטים מיניאטוריים של צילומי מסך מטינדר. אז בואי נגיד שעוד לא הוצאתי את זה מהסיסטם, כל הזמן מוצא עוד חומרים מדהימים. יש לי רגעים שאני חושב מה, אני אהיה עכשיו הזה עם הדגים? אולי לא לנצח, אבל לבינתיים אני נהנה מזה שחברות יודעות למי לפנות בענייני דגים

---

רוני פיקסלר | ימית 2000
אוצר: רעי רביב
פירמידה, גלריית האורחים, ואדי סליב 30, חיפה
נעילה: 17.1