סיכום 2025 / עדי עיני ישר: אנחנו עובדים וחיים בתוך פצע שבתהליך ריפוי

יובל: הי עדי, בוקר טוב, מה שלומך בבוקר זה, בסוף שנה מורכבת במיוחד לכולנו

עדי: שלומי טוב. האמת שזו שנה שבאמת קשה בראש לדעת למה ואיך נתעורר, אבל היה סופ״ש מלא משפחה וחברים שזה אף פעם לא רעיון רע, והיו גם כמה שעות שינה באמצע אז בכלל…

יובל: נייס. בואי נתחיל: אני רוצה רגע להחזיר אותך לחודש יוני, לבוקר שבו התבשרת שטיל מאיראן פגע במגדלי דה וינצ׳י, שזה גם פרויקט שהמשרד שלכם (ישר אדריכלים) תכנן, גם המקום שאליו המשרדים שלכם עברו, גם לב תל אביב, הכל ביחד. מה עובר לך בראש

עדי: האמת שהבנו הכל כבר באותו לילה. אני הייתי עם הקטנים אצל ההורים כדי שישנו בממ״ד, ואבנר עם הגדולים בבית. כשהבנו שנפל טיל ליד הקריה, אבנר אמר לי, המשרד בקריה… לקח כמה רגעים עד שממש הבנו דרך הסרטונים בחדשות, שזה ממש ממש שם. 

ההרגשה הייתה מאד משונה, כאילו נכנסו אליך הביתה. גם ככה זה משהו שמאוד קשה להכיל, אז כשזה עוד הבית שלך ופרויקט בתכנון המשרד… זו הייתה הרגשת חוסר אונים, חוסר שליטה

יובל: זה די לא ייאמן שזה קרה בסך הכל לפני חצי שנה. מצד אחד נראה כאילו זה היה אתמול, מצד שני כאילו עברו איזה 17 שנה. ובכל פעם שאני עובר ליד מקומות שנפגעו ושעדיין רואים בהם את ההרס והפגיעה, זה עוד יותר לא נתפס. כמה זמן לקח עד שהיה אפשר לחזור למשרדים?

עדי: המשרדים חזרו לפעול, אבל המתחם עצמו עדיין פצוע. לא כל המעליות עובדות ובחלק מהמשרדים הותקנו פתרונות זמניים במקום הוויטרינות שנשברו. בלב המתחם, בחצר הפנימית, מורגשת במיוחד החציצה בין אזור המגורים לאזור התעסוקה. אזור המגורים עדיין מגודר, דירות רבות נותרו ריקות, והוא כמעט לא השתנה מאז יום הפגיעה.

אז גם עם החזרה לשגרה חלקית במשרדים, קשה באמת לשכוח את המכה. אנחנו עובדים וחיים בתוך פצע שבתהליך ריפוי

לקחת רעיון וחלום ולגלם אותם בארכיטקטורה 

יובל: אז לפני שנתקדם, בואי נפתח רגע טאב וספרי כמה מילים על עצמך ומה כולל התפקיד שלך במשרד

עדי: אני שותפה במשרד ישר אדריכלים ועומדת בראש הסטודיו האורבני. הסטודיו הוא התחנה הראשונה של פרויקט, המקום שבו לוקחים רעיונות וחלומות, מגלמים אותם בארכיטקטורה ומתווים את הדרך להפוך אותם למציאות. זה התכנון הראשוני לפני שהוא עובר להליך ביצוע.

יחד עם זה אני מובילה צוות שמפתח אפליקציות ואוטומציות לעבודה האדריכלית

יובל: את יכולה לתת דוגמה מפרויקט שכרגע בביצוע, מה זה אומר לקחת רעיון וחלום ולגלם אותו בארכיטקטורה? לספר קצת על תהליך?

אדם נשאר אדם: יש לנו עיניים, רגליים, ידיים. אנחנו מתעייפים כשאנחנו הולכים מרחקים גדולים; אנחנו מרגישים באופן כמעט פרימיטיבי כשאנחנו נכנסים להיכל גדול או לכוך קטן, היום כמו לפני 100 שנה. ארכיטקטורה טובה יודעת לדבר עם החוויה האנושית הזאת, גם כשכל השאר משתנה

עדי: פרויקט יוספטל בחולון הגיע אלינו כפרויקט פינוי־בינוי רגיל, אבל מהר מאוד הבנו שהוא יושב על עתיד עירוני אחר לגמרי, עם שני קווי מטרו עם חמש יציאות, סמיכות לרכבת ישראל ולציר ראשי. זה צומת מטרופוליני שהולך למשוך אלפי אנשים מדי יום.

לכן בחנו לא רק את הבניינים, אלא את החיים שיקרו שם: מה יהיה נפח התנועה, אלו שימושים צריכים להיווצר במקום, והאם נכון לשמור על אותו קנה מידה או לחשוב עליו מחדש. לצד כל זה, חשוב לזכור שיש שם קהילה קיימת; אנשים שגרים במקום וירצו להמשיך לחיות בו גם כשהאזור ישתנה. השאלה המרכזית הייתה איך האזור יהיה גם מרחב מגורים נעים וגם מוקד מטרופוליני חדש עם תעסוקה, מסחר ומרחב ציבורי פעיל?

זו בדיוק המשמעות של להפוך חלום ורעיון, לחשיבה מרחבית שלמה שתגולם בארכיטקטורה. בסופו של דבר תכננו פרויקט מעורב שימושים בקנה מידה משתנה שמחובר לעיר הקיימת. המסקנה היתה שלא נכון לשמור על אותו קנה מידה, ושחייבים לחשוב במונחים של עירוניות חדשה. לכן חלק מהמבנים הפכו למגדלים מעורבי שימושים, תעסוקה, מסחר ומגורים וחלק נותרו מבני מגורים בלבד, בתוספת מבני ציבור וגני ילדים.

כך פרויקט פינוי־בינוי מקומי הפך לתכנון של צומת מטרופולינית חדשה

יובל: נייס. תגידי מילה על אפליקציות ואוטומציות לעבודה האדריכלית? נשמע מסקרן במיוחד, ואז נחבר הכל ביחד

עדי: החלום שלי תמיד היה לקום בבוקר ולחשוב רק תכנון, ארכיטקטורה בצורה הכי נקייה שלה; לא להיתקע בפרטים טכניים שמבזבזים אנרגיה, אלא להיות בתוך מהות האדריכלות: רעיונות, מרחבים, אנשים והאופן שבו הם חיים במבנים שאנחנו יוצרים.

זו בדיוק הסיבה שאני מפתחת במשרד, יחד עם הצוות, אפליקציות יישומיות כדי לפנות את מירב הזמן למחשבה תכנונית, והיא תקבל את המקום המרכזי.

בסוף האדריכלות מתממשת רק כשהמבנה עומד ואנשים משתמשים בו. כל מה שלפני זה מתוקשר באמצעות שפה, מחשבות, ניתוחים עירוניים, שרטוטים, הדמיות, מילים. אנחנו משקיעים שם את רוב הזמן, והכלים שאנחנו מפתחים נועדו לגשר על הפער הזה בלי לפגוע באיכות או בנגישות של התוכן, אולי אפילו לחזק אותו

יובל: תני דוגמה?

עדי: נגיד אפליקציה שיודעת ״לשאוב״ את כל התוכן של התכניות העתידיות בשילוב של ה־GIS בכל הארץ, כדי שהכל יהיה מרוכז במקום אחד. ברגע שאתה בוחן ומנתח את החומרים היא גם יודעת להפיק את החומרים הרלוונטים לפרויקט או לניתוח עירוני ספציפי. היא גם מפיקה מה שרלוונטי לך בצורה גרפית מיידית לשילוב בפרזנטציה.

או אפליקציה שיותר מתעסקת בהדמיות אדריכליות. ברגע שיש תכנון, ניתן להעביר אותו תהליך באפליקציה ולהפיק בדקות הדמיות וסרטונים שיווקיים, בלי לבזבז ימים ושבועות. ועוד הרבה, אבל יש על זה גם מעטה סודיות ; )

חלק מהעיסוק הביא אותי גם ללמד בטכניון, להבין איך אנשים עובדים היום, ומה נכון לפתח כדי לקדם שיטות עבודה חדשות

אדריכל הוא קודם כל איש תרבות

יובל: זה בדיוק מוביל אותי לשאלה הבאה: אתם אחד המשרדים הגדולים בארץ עם פרויקטים שמשנים את הנוף, ויש לכם הרבה אחריות – מלתכנן מגדל שלא יקרוס כשפוגע בו טיל ועד שינוי מרקם עירוני. מה האתגרים הכי גדולים שאת נתקלת בעבודה היומיומית שלך? איך אפשר להבין היום מה נכון בעוד 5 או 15 או 50 שנה בקצב כזה מהיר של שינויים?

שאלה גדולה, אני יודע 🫣

עדי: מה זה גדולה… זו שאלת השאלות.

תראה, ארכיטקטורה היא מקצוע שנוצר במרחק של שנים. אנחנו מתכננים היום משהו שייקבל חיים רק בעוד חמש, עשר ואפילו 15 שנים. זה דורש מצד אחד דיוק וקשב למציאות העכשווית, ומצד שני יכולת לדמיין קדימה, לקרוא תהליכים תרבותיים, חברתיים וטכנולוגיים, ולהבין איך הם יעצבו את המרחב שאנשים יחיו בו בעתיד.

אנחנו תמיד נשענים על תכניות עתידיות ולא מתכננים רק מתוך מצב קיים. לפעמים זה באמת מרגיש כמו לעבוד בתוך ערפל; אתה לא רואה הכל, אבל אתה חייב לזהות כיוון, להבין לאן העולם הולך ולתרגם את זה לאדריכלות שתחזיק לאורך זמן. וזה גם מה שהופך את העבודה לכל כך מרתקת: בתוך אי הוודאות, למצוא את הקו שמוביל למשהו שבסוף ישרת בני אדם.

אדריכל הוא קודם כל איש תרבות, שפועל בחברה שבה הוא חי, מבין את הרגע אבל גם רואה קדימה, ומצליח להפיח חיים במרחבים שאנשים יחוו עוד שנים רבות מעכשיו

ולמרות הכל, אדם נשאר אדם. יש לנו עיניים, רגליים, ידיים. אנחנו מתעייפים כשאנחנו הולכים מרחקים גדולים; אנחנו מרגישים באופן כמעט פרימיטיבי כשאנחנו נכנסים להיכל גדול או לכוך קטן, היום כמו לפני 100 שנה. ארכיטקטורה טובה יודעת לדבר עם החוויה האנושית היציבה הזאת, גם כשכל השאר משתנה.

הסוד הוא המינון: להבין מה יציב ומה משתנה, איפה נכון לחדש ואיפה נכון לשמור. בעיני, אדריכל הוא קודם כל איש תרבות; אדם שפועל בתוך החברה שבה הוא חי, מבין את הרגע אבל גם רואה קדימה, ומצליח להפיח חיים במרחבים שאנשים יחוו עוד שנים רבות מעכשיו

יובל: זה נשמע הרבה יותר פשוט כשאת כותבת את זה מאשר אני מניח במציאות… 

עדי: כן זה מורכב מאוד… תמיד דברים נשמעים פשוטים יותר במילים. אתה צריך לראות את האנרגיות פה במשרד

יובל: אז שאלה אחרונה, נחזור למשרדים הכבר לא כל כך חדשים ולדה וינצ׳י. אני זוכר את המשרדים הקודמים שלכם ברחוב טשרניחובסקי ואין מה להשוות לעומת המשרדים החדשים בפרויקט היפה של דה וינצ׳י (כתבנו בזמנו על המשרדים של AI21 Labs בפרויקט). מה את יכולה להגיד על המחשבה פה מבחינת המינון?

עדי: את טשרניחובסקי היה קשה מאוד לעזוב; לעבוד בלב העיר, בקומת הקרקע, זו חוויה עירונית מחוברת ורוטטת. אבל המשרד כבר הפך קטן, וכל הזמן התרחבנו לצדדים עד שמי שעובד בו כבר לא הכיר את כולם, וזה פגע בתחושת הביתיות.

המעבר לדה וינצ׳י היה מרגש. זה פרויקט בקנה מידה גדול, אבל מרגיש עירוני ואנושי. כשנמצאים בו יש תחושה של סלון אורבני שמחבר בין אנשים, מרחב וירוק. החצר הפנימית, שאליה פונים משרדים ושימושים ציבוריים של העירייה, יוצרת מקום שהוא פתוח, אינטימי וציבורי בו זמנית. יש פרויקטים שהכול בהם מתחבר וזה אחד מהם. הוא מרגיש כמו שכונה קטנה בעיר.

בעיצוב המשרד הקפדנו על דבר אחד: שלא יהיה יותר מדי, רק מה שצריך. אבנר הגדיר אלמנטים פשוטים שנותנים את כל הטון: חצר כניסה קטנה עם צמחייה שמרגישה בית, עץ ובמבוק דומיננטיים שמייתרים כמעט כל רהיט נוסף, מבואה גדולה שמכניסה אוויר ואור, סטודיו בלב המשרד שבו הרעיונות המחקרים והנסיונות קורים, ואופן ספייס רחב שמעודד תחלופה של מחשבות והיכרות בין כולם.

זו היתה שאלה קשה

יובל: אז שאלה אחרונה ותגידי את אם היא יותר קשה או לא… איך זה לעבוד עם כל המשפחה במשרד 😇

עדי: חחח, יש לזה הרבה צדדים, מה שבטוח שזה מביא איתו התמודדויות יומיומיות שבטוח לא היו קורות במקום אחר. מצד אחד על פניו יש מקום לכולם, וכיף לשבת בערב על בקבוק יין (או ארבעה) ולדבר על עתיד הארכיטקטורה והמשרד ולהעלות רעיונות ומחשבות. מצד שני זה מאתגר, זה דורש סבלנות, הבנה ובגרות שלא תמיד בא לך לגייס בתוך יום באיזה שבוע לחוץ.

ובסוף, הרי גם בלי זה יחסים עם משפחה וזוגיות הם כנראה הדברים הכי מורכבים שיש. וכמו שאתה יודע, זו משפחה מאוד מיוחדת בהרכב שלה… אז בכלל. מזל שזה מביא איתו גם אנשים מיוחדים

יובל: מאוד מיוחדת באנדרסטייטמנט… אבל נראה שהצליח לכם. מה עוד? משהו חשוב נוסף להגיד שלא אמרת לפני שניפרד?

עדי: מלא… אבל אפשר גם לשמור לפעם הבאה