עידן הדלי על פי ליהי תורג׳מן: בין מיתולוגיות עתיקות ללידת חיים חדשים

חגית: שלום ליהי, ברכות על התערוכה במוזיאון בת ים – ״עידן הדלי״, כותרת אופטימית באופן מפתיע! ספרי על הרקע לתערוכה

ליהי: תודה. ״עידן הדלי״ מושג שמגיע מאסטרולוגיה וקוסמולוגיה, מסמן עידן של שלום ועשיית צדק, פשטות, איחוד ואהבת הטבע. הדבר המכליל הזה ריחף מעל העבודה שלי בשלוש שנים האחרונות וכך גם מעל התערוכה. ככותרת היא מסקרנת ומפתה, אך לא מסבירה דבר בתערוכה

חגית: גוף העבודות הזה נעשה במיוחד לחלל הלא שגרתי של מבנה מוזיאון בת ים?

ליהי: התערוכה התחילה ממפגש שלי עם האוצרת הילה כהן שניידרמן, סביב גוף עבודות שיצרתי לפני כשלוש שנים – כלומר לפני התהליך שמוצג בבת ים. עבודות של כדים כמרחבים חלולים, מיכלים וחורים שחורים, וכל זה בהקשר של הציור השטוח והגופניות הכרוכה בפרקטיקה הציורית שלי.

היה לי גם רצון להראות גוף עבודות חדש בשנתי ה־40, הייתי בהריון עם בני הבכור – ובדיעבד אני יודעת שהילה הרגישה את הזמן המדויק עבורי (כאמנית וכאמא לעתיד) לאפשר לי את האופק הזה של תערוכה מוזיאלית. וכך נרקם חזון התערוכה.

אז אפשר לתחום את התערוכה הזו בין שתי תקופות משמעותיות בחיי כיוצרת – אחרי לידה ראשונה ולפני לידה אחרונה – מהלך של כמעט שלוש שנים. הציורים נוצרו במחזורים, לא בעבודה רציפה. כשהחלל ההיקפי של המוזיאון הוא נתון אצלי, אבל לקח זמן עד שהעבודות הפכו להיות תלויות מקום באמת

חגית: מאז שהיכרנו לראשונה, כבר יותר מעשור, אני חושבת שתמיד העבודות שלך הן ״מראה מקום״ שקשורות ממש פיזית למקום. נדמה לי שהפעם יש כאן זליגה החוצה משני כיוונים: האחד – עבודה שמתלבשת על חלל ולא נולדת מתוכו; השני – עצם העובדה שאת יושבת במרחק רב, בטורינו, ועובדת במעין מבט על?

ליהי: במחזור האחרון של היצירה נוצרו רוב העבודות התפורות במיוחד לחלל – הסולם, קו תוהו, עבודות הרצפה למשל. מה שעוד עשינו – במהלך עיצובי ואוצרותי, הוא להתאים את חלל המוזיאון לעבודות שנוצרו שלא ביחס ישיר למקום. כך שיש בתערוכה קירות שנבנו עבור חלק מהעבודות.

ה׳ישיבה ממרחק׳ זה עניין כן. נכנסתי לתהליך הזה של לעבוד על תערוכה ממרחק באיזו תמימות. פגשתי בדרך לא מעט אתגרים לוגיסטיים ומנטליים ונקודת המבט מרחוק הפכה לעוד עניין מהותי בתערוכה.

עצם העובדה שאני חיה מחוץ לארץ לא מקנה לי מבט על, אבל כן מקנה לי מרחק. מנגד, אולי למרחק הזה יש השפעה על אופי העבודה שלי. מבט העל, שציינת – זה כבר עניין שאני מתעסקת בו בתוך הציור, במיוחד בעבודות הרצפה, שלרוב יש בהן את המבט הזה ממעוף הציפור, שמאפשר לראות דברים אחרת. לי כציירת הוא מאפשר השטחה מוחלטת של מה שבעולם הממשי הוא אתר או מבנה או מקום – והטרנספורמציה הזו דרך החומר היא משהו שמעניין אותי

חגית: ממתי את בטורינו? למה דווקא שם?

ליהי: אני חיה בטורינו כשבע שנים. במהלך השנים האלה חזרתי הרבה לארץ לתקופות ארוכות (ללמד, לשהות אמן במכון ויצמן, ללדת). הגעתי לאיטליה לראשונה בקיץ 2017 לתקופת רזידנסי, והכרתי את ג׳וזפה בן זוגי, והתאהבתי. זזנו הרבה מאז, ניסינו כל מיני מקומות וחזרנו

חגית: ועכשיו אתם גם מצפים לילד שני, וזה נושא שעולה גם הוא בתערוכה. יש איזה דיאלוג פנימי עם העתיד, עם התום

ליהי: הנוכחות של לידה בעבודה שלי מושכת לכיוון של החיים, היצירה, ההתחיות. התינוק שחולם נופים מיתולוגיים – כנראה שיש בזה איזה דיבור עם התום. עידן לנדאו כתב לי מדויק ויפה ש״אצלי יש את הציפורים והעיניים של התינוק, שנראות כמו סדקי הצצה דרך הבד לעולם שמעבר, והחורים השחורים כמובן, והסולם בין הקומה העליונה לתחתונה. וזמן הלידה העגול, שכאילו רומז שאין ראשית ואין אחרית, יש רק התגלגלות צורה בלתי פוסקת״

יש כאן חיבור בין עבודה מאוד פיזית עם חומר לעבודה מטאפיזית, שכוללת עוורון מסוים. עבדתי על העבודות האלה ״הפוך״ כלומר, עם פני הבד כלפי הרצפה. רק אחרי עבודה ממושכת, כשהרמתי אותם, הגיע רגע של התבוננות והקשבה לדימוי

חגית: ואכן, מעגליות עולה גם מהנוכחות של כתם־עיגול חוזר בעבודות, גם מהבניין העגול של המוזיאון, המעגל הפנימי שעוטף את המיצב בקומה התחתונה, וההחלטה להציג על הרצפה, שמאפשרת למבט ״לצלול״ מטה. איך התגבש ה״נוף״ הזה של מדבריות קדומות, כמעט סצנה תנ״כית – עם סולם (יעקב?) בור המים, והדלי שמהדהד מהכותרת. איך התגבש ה״נוף״ הזה של מדבריות קדומות, כמעט סצנה תנ״כית – עם סולם (יעקב?) בור המים, והדלי שמהדהד מהכותרת

ליהי: הנוף הזה התגבש מאוד לאט, ויש כאן הרבה שכבות של מידע, שהתגלו עם הפרקטיקה של הציור וגם דרך השיחות שלי עם האוצרות, הילה כהן שניידרמן ועדי דהן,שהצטרפה לתהליך העבודה על התערוכה (כשהחליפה את הילה בתפקיד האוצרת הראשית של המוזיאון). עדי הביאה את המבט ה״מקראי״, שמיד השתלב לי בעולם הפנימי וכנראה עורר את המדבריות הזו והביא את זה לרמת מודעות גבוהה יותר.

הנופים במדבריים בשלישיית הציורים – שמש דום, חמור על הגבול והנחשים, הם נופים שנבעו מעבודה עם חומר ומציאות פנימית, ולאו דווקא מדימויים קונקרטיים של מדבר. אבל בהמשך מערכת היחסים עם הבדים האלה, הגיחו הדימויים המזוהים של הנחשים והחמור והאוהלים, והדגישו את נקודת הכובד של הנופים האלה

חגית: באופן טבעי הריון מתחבר לפלא הבריאה. זה לא מדובר הרבה, אבל הנס הזה של אדם חדש שמגיע לעולם הוא הכי ראשוני, ולא משנה כמה אנחנו למודי קידמה ובינה… אז אולי התערוכה הזו הגיעה לך בדיוק בזמן? למרות העולם הנורא קשה שבער מסביב, הצלחת להתכדרר פנימה?

ליהי: התערוכה הגיעה לי בדיוק בזמן זה ברור לי. ועל כך תודתי לאוצרות שלי, שהניעו את הכל וגרמו לזה לקרות. זו הרי תערוכה שנוצרה בזמן מלחמה. כן, המרחק עזר לאפשרות שלי לעבד ולעבוד תוך כדי. נוכחות החורבן והכאב בתערוכה היא אחת עם המציאות ששררה במהלך השנתיים האלו. העיסוק הוא הרי בפני השטח של ההווה, שכל הזמן מבעבעים מתחתיהם עומקים ארכיאולוגיים. והעומק הזה נהיה מהותי יותר בזמנים חשוכים וחורבניים

חגית: זה באמת מעין תהליך כמעט מנוגד, של יצירה בתוך כאוס, אבל ואובדן. אני מרגישה כאילו יצרת איזו הצעה, אפשרות של התחלה מחדש

ליהי: יש כאן חיבור בין עבודה מאוד פיזית עם חומר לעבודה מטאפיזית, שכוללת עוורון מסוים. עבדתי על העבודות האלה ״הפוך״ כלומר, עם פני הבד כלפי הרצפה או כלפי המצע שתחתם, ורק אחרי עבודה ממושכת של פעולות עם חומר וכימיית החומרים שממנה עשוי כל בד – כשהרמתי אותם על קירות – הגיע רגע של התבוננות והקשבה לדימוי שחותם את העבודה

חגית: את גם מעלה את נושא הכתם העיוור – פיזי ומטפורי. האוצרות כותבות על כך יפה: ״נקודות שחורות בשדה הראייה הן תופעה אופטית המכונה floaters – רחפנים. שם זה לוכד שני עקרונות חזותיים בציורים של תורג׳מן: מבט העל ממעוף הרחפן, וחסימה של הראייה באמצעות הרחפן, שלא מאפשר לראות את התמונה בשלמותה. הציור מנכיח שכל מבט כולל בתוכו, מראש, נקודת עיוורון״

ליהי: הטקסט הזה באמת יפה, והוא שכלול מבחינתי של העיסוק שלי במסה שחורה בכמות מוגזמת על פני מישור התמונה. מעניין אותי המרחב השחור והתפקיד שלו בתהליך קליטת הדימויים. והפעם הוא נוכח בתערוכה בכמה עבודות – הציפור השחורה (ציפור מדבר) המגילה ותיאוריית החלונות השבורים.

במגילה, תשומת הלב של העבודה מופנה לרקע השחור ״תחת״ המגילה הסרוקה, שמגדיר קו רקיע מובהק של עיר חרבה על בנייניה ומבניה המושחרים מפוחמים, מלנכוליים.

הציפור השחורה, היא גוש שחור שממלא הרבה ממהקומפוזיציה של הציור, ולמעשה מכיל המון מסה של שחור, שבכל בד מגלה ומכסה משהו אחר – בתוכה וביחס לאופק בו היא ניצבת.

ובתיאוריית החלונות השבורים, הסילואטות של השבר הן למעשה דימויי רפאים של פיגורות אבודות – מזוהות יותר או פחות

חגית: אז באופן מעגלי 🙃 אני שואלת על הכותרת ״עידן הדלי״ – שמגיעה מעולם תוכן אחר לגמרי. איך היא התחברה לכן? אצטט שוב מדבר האוצרות: ״עידן הדלי: עידן בו יחסי הכוח הישנים – הפוליטיקה הדת והכלכלה מתפרקים ובמקומם צומחת תרבות וחברה של שוויון ושיתוף. דרך נופים מדבריים וסמלים קוסמיים, נוגעת האמנית בנבואות שונות ובהן חזון אחרית הימים: תקווה אוטופית לאחר שנים של חורבן״

ליהי: העבודות בתערוכה פורשות לקסיקון ארכיטיפי־צורני שנע מהתמקדות בדימויים עגולים, כדיים, מכילים ומכליים – כמו רביעיית העבודות ״הגוף הקוסמי״, אישה ינשוף בית אוהל (שצוירו לפני המלחמה); לעבר דימויים שטוחים, של גבול, אופק, נוף וחלל נגטיבי. במובן הזה, העבודות מהדהדות את החלל המיוחד במוזיאון בת ים, שיש בו מעין סליל שמאפשר הליכה מעגלית סביב ציר, או אופק שכופף.

אולי השאלה היא מה אני מציבה, מה אנחנו מציבות, אל מול התנודה שבין העידנים… נגיד שעידן הדלי זו ההנעה החיצונית, אבל נקודת הכובד היא המציאות הפנימית, התודעה של הצופה, ומה מתעורר בה בזמן התבונות בעבודות…

נקודת המוצא של כותרת התערוכה רואה באסטרולוגיה ז׳אנר מחשבה אלטרנטיבי, פסבדו־מדעי, שעל אף ואולי בגלל חוסר הוודאות והמסתוריות שבו, הוא נוגע לתחומים רבים – ארכיאולוגיה, אמנות ופילוסופיה. חוסר הידיעה לגבי מה באמת עתיד להתממש מהחזונות, מעלה שאלות הקשורות להיותנו בני הזמן הנוכחי.

החלק השני של הכותרת, והתעקשתי עליו בפני עצמי, הוא המרחב הממשי: ״זירות גופניות של ציור״. הדואליות הזו בכותרת, עצם זה שהיא מכילה את שני הממדים – הקונקרטי והפנטסטי אולי, זה מה שמעניין לדעתי. הרי האמנות מבוססת על הדואליות הזו, שבין משהו שמגיע מבחוץ למה שנשאב מהעולם. בזירת הציור – הגוף הוא זה שנדרש לפענח את העולם

חגית: חזרת לטורינו אחרי הפתיחה. תספיקי לבקר שוב בתערוכה, שננעלת בסוף ינואר?

ליהי: אני לא אראה את התערוכה שוב. קצת מוזר, אבל השלמתי עם זה ואני מוצאת בזה גם טוב

חגית: מה תאחלי לעצמך או לכולנו לשנה החדשה?

ליהי: מאחלת שינוי, שלום, ושנראה שוב את האופק והייעוד בבהירות

---

ליהי תורג׳מן | עידן הדלי
אוצרות: הילה כהן־שניידרמן ועדי דהן
מוזיאון בת ים לאמנות, רחוב סטרומה 6
נעילה: 31.1.2026