סיכום 2025 / ילד מזדקן: בטלוויזיה

01

לעונה הרביעית של ״תוכנית הבוקר״ הגעתי באיחור. למען האמת לא חיכיתי לה: יש מספיק חדשות וסנסציות גם מבלי לצפות בסדרה שכל כולה מהדורת חדשות והאינטריגות שמאחורי האולפנים והמגישים. כצפוי, העונה כללה את כל הטרנדים החמים: כניסת עידן ה־AI בעד ונגד, תפיסת המקום של הפודקאסטים בשיח התקשורתי, שוב תרבות הביטול, עוד על שבירת עידן הפוליטיקלי קורקט עם קריצה למשטר טראמפ, וכמובן המלחמה בעזה – איך לא.

אני לא יודעת אם בגלל שאני כל כך שבעה משיחות סלון על כל הנ״ל או בגלל שהמציאות בישראל כל כך כאוטית שכל יום פה מייצר כותרות ודיונים מרעישים פי כמה – שום דבר מזה לא הסעיר את עולמי. עם זאת במהלך הצפייה נתפסתי לקו עלילה שיש שיראו בו המשני ביותר: מערכת היחסים שבין ילד מבוגר להורה מבוגר. היו לו כבר כמה תקדימים בעונות הקודמות אבל בעונה הזו מישהו בצוות התסריטאים דחף את זה קדימה בכל הכח.

ג׳ניפר אניסטון וג׳רמי איירונס, תכנית הבוקר. צילום: אפל טי.וי

מערכות יחסים בין ילדים להורים הם הלחם והחמאה של כל דרמה טובה, ואפשר להכליל ולהגיד שהנושא הזה טופל בכל מדיום ובכל דור. אבל לכל דור הדגש המיוחד שלו לנושא. אני עוד זוכרת את המהפך של שנות האלפיים שפתאום היה מותר להגיד בציבור שהורות לילדים צעירים זה לא בהכרח קל ונעים, היום זה נראה הדבר הכי טריוויאלי בעולם.

למען האמת הורים מבוגרים כבר הופיעו בעבר על המרקע אבל מה ששבה את ליבי ב״תוכנית הבוקר״ היה הטיפול בנושא מנקודת המבט של הילדים אל הוריהם. הילדים שכבר אינם ילדים, אלא אנשים מבוגרים בעלי עמדות כוח בעולם (במקרה הנ״ל בעולם התקשורת) נאלצים להתמודד עם מהפך במערכת היחסים שבה הם נדרשים להחליף תפקידים עם הוריהם. וזה כצפוי מלווה בקושי.

בעונה הזו אנחנו פוגשים לראשונה את אבא של אלכס לוי (הגיבורה הראשית שמגלמת ג׳ניפר אניסטון). בהדרגה נחשפת מערכת יחסים מורכבת בלשון המעטה. ולמרות הקושי והניכור ביניהם, כשהיא מקבלת טלפון באמצע הלילה לבוא לאסוף את אבא שלה שנתפס עושה מעשה לא הולם ברחובות ניו יורק – היא יוצאת מהמיטה.

הילדים שכבר אינם ילדים, אלא אנשים מבוגרים בעלי עמדות כוח בעולם, נאלצים להתמודד עם מהפך במערכת היחסים שבה הם נדרשים להחליף תפקידים עם הוריהם. וזה כצפוי מלווה בקושי

בבוקר שאחרי אנחנו עדים להיפוך תפקידים מלא, שמי שרואה בו מצב קומי בבירור צעיר מידי, שבו היא נאלצת לקחת את אבא שלה איתה לעבודה והוא יושב ומפריע לה בזמן שהיא מנסה להמשיך בשגרת העבודה שלה באולפנים. מעבר לקושי האובייקטיבי אי אפשר שלא להבחין בקושי של הגיבורה לעכל את היות אביה נצרך לעזרתה.

את אותה חוויה של חילוף תפקידים בקשר אנו פוגשים שוב אצל קורי אליסון, מנכ״ל הרשת לשעבר (שמגלם בילי קרודופ). באמצע יום עבודה לחוץ הוא מקבל טלפון ונאלץ לעזוב. לא בשביל לאסוף ילדים מהגן אלא בשביל אמא שלו.

בעונה זו קורי ואימו מתמודדים עם ההזדקנות שלה. היא מרגישה צורך להיות בשליטה על חייה כל עוד היא יכולה וכיון שהיא רואה שהבריאות המנטלית שלה הולכת ומדרדרת – היא בוחרת לסיים אותם בעצמה. קורי נאלץ להתמודד עם ההשלכות של אימא שאומרת לו בטלפון שהיא רוצה למות. ברגעים המורכבים האלו של הגיבורים, הצופים עדים לקושי שלהם לעבד את המצב – להבין שהוריהם אינם כפי שהיו, ושזה לא הפיך.

02

את הטראגיות שבמציאות הזו אפשר לפגוש גם בסדרה ״מקום שמח״ של נועה קולר ורם נהרי. הסדרה מתארת את משבר גיל ה־40 של הגיבורה שכולל זוגיות מקרטעת, דימוי עצמי לא פשוט ואמא (שמגלמת תיקי הדיין המופלאה) שמבקשת ממנה לסיים את חייה.

כמו ב״תוכנית הבוקר״ יש הרבה קווי עלילה שאפשר להתייחס אליהם – אבל בעיני הנוגע ביותר הוא מערכת היחסים בין ורד הגיבורה הראשית (מגולמת על ידי נועה קולר שגם כתבה את הסדרה) לאימה. לכאורה הקושי מורכב מהלוגיסטיקה המכבידה של ללוות את האם לכל בדיקה רפואית ולהשגיח עליה לצד האישיות המאוד לא נעימה של האם, אבל במהות הקושי הוא באופן שבו הגיבורה נאלצת לראות את אימה – הדמות הסמכותית של ילדותה הופכת לחלשה, לחסרת עצמאות, לתלויה בה.

וזה אולי מקור הקושי: המצב הטבעי הוא שילדים תלויים בהוריהם. ככל שהם מתבגרים הם משתחררים מתלות זו – וזה במובנים רבים תהליך ההתבגרות. ואין ממש הכנה לרגע שבו ההורים הופכים להיות תלויים בילדיהם. זה מצב לא פשוט; לא להורה ולא לילד.

נעה כ״ץ, כמה זה חמור

03

נעה כ״ץ, הוציאה השנה את הרומן הגרפי האוטוביוגרפי ״כמה זה חמור״. בספר היא מתארת במילים ובאיורים את החיים לצידו של אביה מרגע שאובחן בדמנציה. הספר נוגע בקושי של מחלת הדמנציה הארורה, אבל קריאה בו מזמנת גם הצצה לאותו עולם הפוך שבו במקום אבא עם ילדה יש ילדה עם אבא.

כ״ץ מתארת ברגישות ואפילו עם הומור, סיטואציות כואבות שבהן היא נדרשת להיות המבוגר האחראי בקשר ביניהם, ואת הערגה לימים אחרים שבהם האב עדיין היווה דמות להישען ולהיתמך בה. יש רגע מצמית בספר שכ״ץ משתפת כיצד היא נהגה לשחות עם אבא שלה ותוך כדי להשגיח עליו שהוא בסדר עד לרגע שהיא הבינה שזה גדול עליה. היא כותבת: ״יצאנו מהמים ואני הבנתי שאני לא מסוגלת לשמור על אבא שלא יטבע, הוא עלול לקחת אותי איתו למצולות ואז שנינו נמות ומה עשינו בזה?״.

אמנם הציטוט מתייחס לחוויה ספציפית אבל הוא מעלה שאלה עמוקה יותר ביחס להזדהות של הילד עם הקשיים של ההורה המבוגר עם הזיקנה ועם המוות. אולי ורד מ״מקום שמח״ וקורי מ״תוכנית הבוקר״ לא יכולים לאפשר לעצמם להכיל באופן מלא את הפחד של אימותיהם מהזיקנה כי זה יכול להטביע גם אותם?

04

כבר שנים שהאמן ראגנאר קיארטנסון יוצר יחד עם אימו את סדרת עבודות הווידאו Me and My Mother. את העבודה על הסדרה החל ב־2020 כשביקש מאימו לעמוד יחד מול המצלמה וברגע מסוים (שהיא בוחרת) לפנות אליו ולירוק עליו כשהוא לא מגיב לפעולה במעשה או במילה. מאז, בכל חמש שנים הם מצלמים עוד וידאו באותה מתכונת, והצופים יכולים לראות כיצד שניהם מתבגרים למול העדשה.

האם שהיא במקצועה שחקנית מוסיפה נופך תיאטרלי לפעולה, ויש בעבודה הזו הרבה הומור. אבל בדומה להומור אצל נועה קולר ונעה כ״ץ, הוא מלווה במרירות ובכאב. על אף שניכר שהפעולה מבוימת, ועצם זה שהיא חוזרת על עצמה (לרוב הוא מציג את הסרטונים זה לצד זה), יש בה לכאורה בכדי לבטל את העוקץ שבדמות האם יורקת על בנה: הפעולה מתועדת ולא ניתן להכחיש את המציאות שבה היא יורקת עליו. הוא מצידו לא מסתיר את פניו או מוחה את הרוק, אלא סופג בשקט את היריקה.

05

בשנת 1973 אלון אולארצ׳יק כתב את השיר ״ילד מזדקן ולימים סיפר על הפער בין לשיר אותו כצעיר לבין כמבוגר. בשיר מוזכרים הוריו של הילד המזדקן וכמה קשה להם למולו. אולי אם השיר היה נכתב השנה היו מוזכרים שם ילדיו של הילד המזדקן והקושי שלהם למולו.