״בלה״: סרט מסע קומי עם יונת השלום

יונתן: היי זהר וג׳מאל, אנחנו הולכים לדבר על הסרט המשותף שלכם ״בלה״ שיוצא בימים אלה. זהו סרט מסע קומי, שעוקב אחר חבורה שבה שני זוגות – האחד יהודי, השני ערבי – יוצאת להשיב יונה יקרת ערך, ונסחפת בדרך למפגש טעון, מצחיק ולא צפוי עם המציאות המקומית. מה שלומכם?

ג׳מאל: בסדר, מתרגשים (:

יונתן: מתרגשים זה טוב!

זהר: מאוד. זה רגע שחיכינו לו הרבה שנים

יונתן: גם אני מתרגש. עדיין לא ראיינתי צמד במאים (: נתחיל בקצת רקע: אתם עובדים ביחד כבר עשור(!) ויצרתם בין היתר שני סרטים קצרים. מה גרם לכם להבין שיש כאן שותפות יצירתיות פורה, לטווח ארוך, ולא שיתוף פעולה נקודתי או חד פעמי?

זהר: שאלה טובה… זה היה תהליך, היכרנו דרך חבר משותף. אני חיפשתי שותף, גבר פלסטיני לכתוב איתו יחד. כבר ידעתי שזה סרט על זוג יהודי וזוג פלסטיני, ויונה שהיא מלכת יופי. רציתי שזה יהיה מסע קומי משותף. היות ובשלב זה כבר היה לי ברור שאני אישה יהודיה בסך הכל, היה לי חשוב מאוד למצוא שותף שרוצה להביא את מורכבות היחסים מנקודת המבט שלו. רציתי סרט מצחיק אבל היה לי חשוב שעמוד השדרה הדרמתי של הסרט יהיה כמה שיותר מדוייק ושיכיל בתוכו זהות מורכבת. רציתי סרט שיהיה דיאלוג אמיתי.

המפגש הראשון שלנו היה בתחנת דלק על כביש 65. אולי הנקודה הכי נכונה לפתוח יחסים שכאלה, עם הרעש של המכוניות וריח הדלק. אני חושבת שמה שקנה אותי היה האופן שבו שנינו הרגשנו מאוד בנוח לדבר על חיים שלנו. שנינו באים מחיים על התפר בין שתי החברות. זה היה חיבור מעניין וטבעי.

נקודות העניין והשאלות שלנו – על מה שאפשר לדבר ועל מה שקשה לדבר – העסיקו את שנינו. ושנינו האמנו שיש חשיבות ליצירה שתוכל לגעת בקהלים משני הצדדים. רצינו לשקף את הרצון והקושי, ולהציע חוויה של מפגש. להציע תקווה

ג׳מאל: בבסיס השותפות שלנו – מאז שהתחברנו, הבנו שיש לנו הרבה נקודות מבט דומות, וזה איפשר את היציאה לדרך. בהתחלה קבענו להיפגש פעם בשבוע, אפילו אם לא נעבוד, ומשם הכול תחיל להאיץ. בנינו יחסים של אמון וחברות ואפילו משפחתיות

יונתן: יצירה בשותפות של אישה יהודייה וגבר פלסטיני – עד כמה זה נוכח בעבודה המשותפת שלכם? מה עם הדברים שאתם לא מסכימים עליהם?

זהר: יש הרבה כאלה. מלבד ההבדלים בזהות הלאומית שלנו, יש פה גם מבט שונה מאוד ברמה המגדרית, והיה לנו חשוב לדבר גם על זה. היה פה פירוק של חשדנות, פירוק של יחסי כוחות, גם לאומיים וגם מגדריים. זה היה מסע של חיפוש, איפשהו הבנו שרק אם ניתן לתפישות השונות ולמבע התרבותי של שנינו מקום, זה יוכל להיות סרט שפונה לשני הקהלים.

בדרך היו ויכוחים ושיחות עומק. הרבה התעקשות. אבל זה בא באמת עם חברות עמוקה. זו יצירה שמחפשת את הדרך לגעת בכאב, ומציעה תפישות שונות דרך הומור. וכמובן שלא כל מה שמצחיק אותי מצחיק את ג׳מאל. דווקא במקומות של חוסר ההסכמה התעכבנו וחיפשנו, ראינו מה מצחיק ומה כואב לנו בוויכוח

ג׳מאל: היה חיבור יצירתי ופשוט קיבלנו אחד את השניה. בסוף הרבה מחוסר ההסכמות שלנו מצאו את דרכן אל המסך, נכנסו לסצנות לאורך הסרט – גם ביחסי הגברים והנשים וגם ביחסים שבין יקי ולימור לבין בלאל ונרג׳יס (אלישע בנאי, ג’ייד דייכס ויקס, אסיל פרחאת, חנא ביראך). אפשר לראות את נקודות מבט השונות שלנו. זה מה שרצינו וחשבנו עליו תוך כדי התהליך

יונתן: אז רפלקסיה היא חלק בלתי נפרד מהתהליך, ואני לגמרי יכול להבין איך זה נראה בכתיבה. אבל האם זה שונה בדינמיקה בזמן משותף?

ג׳מאל: בזמן הכתיבה הרגשנו שפיצחנו את הכול ברמת התסריט. כשגענו לתכנון הצילומים הבנו שבמקרים מסויימים יש לנו נקודת מבט שונה זה מזו, גם במקומות לא צפויים. אתה עובד על תסריט שנים, מסכים על כל מילה ואז יושב מול הצלם ומגלה שכל אחד מאתנו דמיין משהו אחר. זה דרש פירוק וניסוח מחדש של כל סצנה.

במקרה שלנו, הצלם היה צרפתי שחי בבלגיה, ככה שכל השיחה והעבודה התרחשה באנגלית, שהיא לא שפת האם של אף אחד מאתנו. דווקא המקומות שבהם לא הצלחנו לדייק, דרשו מאתנו לצייר פלור פלאן. שם הפערים היו מאוד ברורים.

הבנו שיש סצנות שבהן יש עדיפות למבט שלי ויש סצנות שבהן יש עדיפות למבט של זהר, בהתאמה להיכרות התרבותית ולאופן שבו העולם שלנו עובד. היו סצנות שלמות שציירנו אחד לשנייה. לא הייתה לנו ברירה, אלא להגיע לצילומים כשאנחנו יודעים טוב מאוד מה אנחנו הולכים לצלם. אי אפשר לעשות סרט בכל כך מעט ימי צילום אם לא מתכוננים כמו שצריך. כמובן ההכנה חייבת להיות עוד יותר מדויקת כשמביימים בשניים

זהר: אין ספק שהרבה יותר קל לנסח מילים מלנסח ויז׳ואל. אבל לצילומים כבר הגענו מאוד מגובשים. מזל שצילמנו יחד שני סרטים קצרים לפני שיצאנו לצילומים של ״בלה״ – שם תירגלנו את האופן שבו אנחנו עובדים.

חשוב לנו לציין שהיה לנו צוות נהדר והצלחנו ליצור מרחב שבו אפשר לעצור רגע, כשאנחנו מזהים שאנחנו לא בסינק. הזמן הוא לא הדבר הכי קריטי, אלא ההובלה המשותפת. מתלבטים. פותרים. ממשיכים הלאה. בעיקר סומכים על השחקנים, על הצוות ועל השותפות שלנו

זהר שחר: בכל רגע בסרט, אחד הזוגות מוצא את עצמו מחוץ לאזור הנוחות, מחוץ למקום הבטוח ובתנאים שבהם הם צריכים רגע לבדוק עם עצמם ועצמן מה חשוב, מה אפשרי

יונתן: הסרטים הקצרים שלכם עוסקים ביומיום אינטימי יחסית, וב״בלה״ יצאתם למרחב הציבורי יותר, שהוא גם סוער וטעון. בחרתם לספר את זה כמסע קומי (סוג של ״רואד טריפ״) חוצה גבולות. מה מאפשר המבנה הזה שלא היה מתאפשר בדרך אחרת?

זהר: טוב פתחת פה שיחה באמת מעניינת, שאנחנו אוהבים לבלות בה. הרעיון המרכזי של הוצאת שני הזוגות אל מסע חוצה גבולות, הוא ערעור ובחינה מתמדת של יחסי הכוחות והמרכיבים שלהם. בכל רגע בסרט, אחד הזוגות מוצא את עצמו מחוץ לאזור הנוחות, מחוץ למקום הבטוח ובתנאים שבהם הם צריכים רגע לבדוק עם עצמם ועצמן מה חשוב, מה אפשרי.

בכל פעם שאנחנו זורקים אותם אל מקום שכזה צפה אמת שלא הייתה עולה באופן טבעי בדרך אחרת. כמובן שעלילות היונה האומללה והדמויות שהם פוגשים בדרך הן משעשעות, לעיתים מאיימות מנקודת מבט אחת ומאוד ביתיות מנקודת מבט אחרת. בסרט־מסע יש מקום לחוות הרפתקה משמעותית גם עבור הצופה. גם את זה חיפשנו. אנשים באוטו זו הזדמנות לכל מה שאנושי לצאת החוצה

ג׳מאל: הבחירה שלנו לכתוב שני זוגות עם זהויות שונות ויונה סיפקה לנו את נקודות המבט השונות של הדמויות והצרכים שלהן. ההחלטה להוציא אותם למסע ולדחוק אותם אל אזורי האי־נוחות שלהם, אפשרה לנו לגעת בנושאים מורכבים ולגעת באמת העמוקה של הדמויות.

הסרט שלנו לא עוסק בהתקרבנות, אנחנו לא רוצים להיתקע שם. רצינו לחשוף עולם עשיר וצבעוני, לאפשר את מפגשי התרבויות ולגעת בפערים ביניהם וביחסי הכוחות שקשה לדבר עליהם.

בחרנו לעשות את זה דרך קשרי המשפחה המורכבים, דרך התנאים שבהם מתאפשרת החברות, והמקומות שבהם החברות נתקעת. בעצם המסע לאורך הקו המפריד והמשותף אפשר לנו לייצר מבנה שלא עוסק בתמה המוכרת של קורבן ותליין. רצינו להציע מרחב של תנועה, שבו מתקיימת מציאות מקבילה למציאות שאנחנו חיים בה. המבנה הזה מנסה לפתוח חללים חדשים של מחשבה ודיאלוג, מתוך הבנה, אהבה ואנושיות

ג׳מאל ח׳לאילה: השביעי באוקטובר פגש אותנו בדיוק כשהיינו אמורים להתחיל לערוך. הרגשנו אבודים לגמרי. איבדנו את מנהל ההפקה שלנו, שנרצח במסיבת הנובה – יניב סרודי ז״ל, שהצליח להציל שבעה אנשים, ביניהם אהובתו, סיון כהן, שנפצעה. גם סיון עבדה איתנו על הסט

יונתן: איך המצב פה בשנתיים האחרונות פגש אתכם בתהליך?

ג׳מאל: בעריכה. השביעי באוקטובר פגש אותנו בדיוק יום לפני שהיינו אמורים להתחיל לערוך. זה היה הלם חזק מאד, הרגשנו שאנחנו אבודים לגמרי. במיוחד שגם איבדנו את מנהל ההפקה שלנו, שנרצח במסיבת הנובה – יניב סרודי ז״ל, שהצליח להציל שבעה אנשים, ביניהם הייתה אהובתו, סיון כהן, שנפצעה. גם סיון עבדה איתנו על הסט

יונתן: וואו. אני לא יודע מה להגיד. זה בלתי נתפס. ועוד בסרט כזה עם מסר של תקווה לקיום אחר ודיאלוג. איך מתמודדים עם זה?

ג׳מאל: בעצם העריכה הייתה האי, או המרחב, שנתן רגע נשימה מהמציאות. זו הייתה נקודת האור שלנו

זהר: לעיתים היינו צריכים להזכיר לעצמנו שיש ערך בעשיה שלנו גם בימים שבהם כל מה שאנחנו מאמינים בו קורס. זו הייתה משימה, לזכור בכל רגע שאנחנו מקדשים את החיים. שאנחנו מבקשים מרחב שבו האנושיות והחיים הם ערך עליון ויפה. מרחב שבו החיים של ילדים ושל אנשים בכל השפות והלאומים שווים הצלה, ושווים שנעשה כל שביכולתנו לדרוש להגן עליהם.

לצערנו אין לנו בשורות גדולות, מלבד האמונה שלנו בתרבות וביצירה ככוח מרפא ומעורר תקווה. הסרט שלנו מוקדש לזכרו של יניב סרודי. המילים היפות שלו ביום סיום הצילומים הולכות אתנו וילכו אתנו תמיד

יונתן: יש לי עוד שאלה, אבל זה יראה מעבר כל כך חד וחסר טקט מהכאב הזה

זהר: זה בסדר. תשאל. הכול נהיה כואב כל כך וזה סרט מצחיק

יונתן: ממש. נתקלתי בטריילר בשורה שהצחיקה אותי במיוחד

זהר: איזו?

יונתן: אני בטח אשבש אותה לגמרי 😅 כשהחייל אומר לאחת הנשים לא לסבך או משהו, והיא עונה לו

זהר: ״אני רק צריכה להתעורר בבוקר כדי שיהיה מסובך״

יונתן: כן חח

ג׳מאל: כולם צוחקים מהמשפט הזה 😊

זהר: הרבה מהמשפטים בסרט הם משפטים מהחיים שלנו, שחברות וחברים אמרו לנו לאורך הדרך

יונתן: ממש מסקרן אותי – איך מלהקים יונה? במיוחד כזו שאמורה לשאת עליה תפקיד עלילתי וסמלי כל כך?

זהר: יווו היונה. זה באמת היה תהליך ליהוק! לאורך השנים שנינו נכנסנו כמעט לכל קבוצות מגדלי היונים בפייסבוק. מערכות היחסים של המגדלים עם היונים זה באמת עולם שלם. לקראת הצילומים הלכנו לתערוכה של איגוד מטפחי היונים הישראלי (יש דבר כזה) ובאמת יש שם מגדלים יהודים וערבים, שמעבירים ידע ומנהלים חברויות.

הגענו לאולם ענק, עם יונים מכל הסוגים, מגדלים במתח של תחרות ושופטים מאירופה, עם חלוקים לבנים ורשימות וניקוד. זהו. צילמנו מלא יונים, דיברנו עם מגדלים, קיבלנו טלפונים… היינו בביקורי בית. גילינו שיש כל כך הרבה סוגים של יונים מצחיקות ומוזרות. בסוף בסוף התלתלים קנו אותנו. היא הייתה שיא הסטייל.

מצאנו מגדל יונים מכאבול, אחמד ראיין, שהוא איש נדיר וטוב לב. הבנו שמעבר למראה שלה, היא גם יונה רגועה ונינוחה יחסית. לא רצינו עסק עם דיווה. אחמד ממש לימד וליווה אותנו, הראה לנו איך לטפל בה, איך להרגיע. והיא הייתה מהממת בצילומים!

זו שאלה שאנחנו מאוד אוהבים כי היונה הזו היתה אוצר. היא כמובן חזרה הביתה בשלום. מוסרת ד״ש 😊

יונתן: הזכרתם את ההקבלה בין הדיאלוג ביניכם לבין החוויה שאתם מבקשים לתת לצופים שלכם

זהר: מהצופים אנחנו רק מבקשים שיבואו לצפות בסרט. שייקחו ערב ליהנות ולפנק את הנפש. שמנו בסרט את כל הלב שלנו. יש בו תפילה לקיום אחר ואמונה שאנחנו מסוגלים לחיות פה טוב ביחד. זה סרט כיף, שנוגע בכאב באהבה ועדינות. אנחנו רוצים להציע תקווה. בלעדיה לא נוכל לדמיין חיים אחרים כאן

יונתן: על מה אתם עובדים היום?

זהר: אנחנו עובדים על פיתוח של ״אבו פילם״, אחד הסרטים הקצרים שלנו, לסרט באורך מלא. גם הוא דרמה קומית, על במאי בן עכו העתיקה, שלא מצליח לסגור את הסרט הראשון שלו במשך 15 שנה, כי הוא פצע את השחקנית על הסט. דרך האובססיה שלו והכמיהה האנושית שלו לאהבה אנחנו רוצים לטפל בנושאים של התמודדות עם עולם הפשע וחוסר היכולת לעצור, גם כשכל העולם מתהפך עליך. הלוואי והוא יצליח בסוף

יונתן: נהדר. תודה רבה לכם, תשמרו לי מקום לסרט הבא

ג׳מאל: נשמור. תודה

---

בלה
תסריט ובימוי: זהר שחר וג׳מאל ח׳לאילה
75 דקות, ישראל, 2025