״לוויתן״: הזיהום לא נגמר בים

לאורך השנים, המאבק נגד אסדות הגז נדחק לא פעם לשוליים של השיח החדשותי עד שהפך לכותרת מרוחקת. בסרטה התיעודי ״לוויתן״, אליה שוורץ מקלפת את הכותרות והופכת את המאבק הסביבתי הגדול בישראל לדרמה אינטימית שחודרת אל מתחת לעור.

במרכז היצירה עומד חגי קמחי, פעיל בולט בארגון ״שומרי הבית״. שוורץ מלווה אותו בזירות המאבק השונות – מהפגנות ועד עמידה חזיתית מול ענקיות האנרגיה – מאבק מתמשך, שגובה ממנו מחיר אישי הכולל מעצרים וחיכוך מתמיד עם החוק. לצד זאת, המצלמה מסיטה את המבט מהזירה הציבורית אל המרחב הביתי, שם האידיאולוגיה פוגשת את היומיום השוחק ואינה חדלה לחדור אליו. האישי פולש לפוליטי, הפוליטי לאישי עד שקשה לדעת איפה האחד נגמר והשני מתחיל.

בתו של חגי, עדי, בת ה-12, חולמת על לוויתן ענק שמרחף בשמי הארץ, עד שהוא מגיע לאסדה בים – והעולם מתהפך. שוורץ, שעקבה אחרי המחאה במשך שנים, אורגת שתי וערב של נקודות מבט מתחלפות, וחושפת כיצד האסדה השוכנת בלב ים מחלחלת אל תוך המרחב הקהילתי והתא המשפחתי. התוצאה היא יצירה ששואלת מהו המחיר האמיתי שמשלם מי שמנסה לעצור מפלצת תעשייתית, ואיך נראה המאבק הזה, כשהוא הופך לחלק מהחלומות של ילדה אחת?

חגי קמחי מוצג כמי שחלוקת הקשב שלו בין ה״שליחות״ לבין הפרנסה והזמן המשפחתי מייצרת מתחים פנימיים ומשקעים עמוקים: שיחת טלפון שמפריעה, ויכוחים עם בת הזוג, ויתור על עבודה ופרנסה, היעדרות מאירועים משפחתיים. לצדו ניצבת בתו, עדי; היא מייצגת את ״הדור הבא״ שעבורו מתנהלת המלחמה, ובה בעת היא מציגה נקודת תצפית חשופה על המתרחש. שוורץ משכילה לשלב בין שכבות של מידע יבש לבין המארג האנושי, ובכך מנטרלת את הדידקטיות לטובת דיוקן סביבתי ורגשי מורכב.

המתח בין המבט ה״בוגר״ של חגי לבין המבט ה״תמים״ של בתו, מבהיר כי האסון הסביבתי חורג מהזיהום הפיזי גרידא. דרך החלומות של עדי והנוכחות המקוטעת של חגי בבית, מנותח המנגנון התאגידי ככוח הפולש אל האינטימי ביותר ומערער את היכולת לדמיין עתיד

המתח בין המבט ה״בוגר״, המעוגן בפרקטיקה של מחאה, לבין המבט ה״תמים״ של עדי, מבהיר כי האסון הסביבתי חורג מהזיהום הפיזי גרידא. דרך החלומות של עדי והנוכחות המקוטעת של חגי בבית, מנותח המנגנון התאגידי ככוח הפולש אל האינטימי ביותר ומערער את היכולת לדמיין עתיד שאינו מופרע על ידי הטכנולוגיה התעשייתית. עם הזמן מצטבר אצל עדי תסכול, שאינו מנוסח כהתנגדות אידיאולוגית, אלא כתגובה ילדותית להיעדר האב, על כך שאינו נמצא שם עבורה כפי שהייתה רוצה.

שם הסרט, ״לוויתן״, מצביע הן על שם האסדה – שעצם בחירתו על ידי החברות שמפיקות את הגז נושאת אופי ציני מובהק – והן על הפגיעות של הנשגב, הלוויתן, כבעל חיים שמייצג את הטבע במלוא הדרו; היונק התמים שנמצא בקו האש של התיעוש הגובר.

האם שם האסדה הוא ניכוס ציני של שם היצור הכמעט מיתי? האם המדינה והתאגיד, באקט של ריבונות דורסנית, הפכו את סמל החיים לסמל של הפקה אנרגטית? שוורץ מעלה את השאלות הללו דרך החרדה השקטה המלווה את הסרט – התחושה שהיונק הגדול נמצא בתהליך של שטיפה אל החוף, אל נקודה שבה הטבע כבר אינו יכול לשאת את נוכחות המכונה. ולא פחות חשוב, שההאנרגיה ״הטובה״ של הגז הטבעי שמשווקים לציבור – מתגלה כמכבסת מילים.

הכוח הוויזואלי של היצירה נובע מהתנועה הקולחת בין שני קטבים אסתטיים. מצד אחד, תיעוד חוקר וביקורתי החושף את מכניקת התיעוש והכלכלה, כמו גם את הגמגום של התקשורת. מנגד, שפה קולנועית פיוטית – הצילום התת־מימי והתנועה של עדי במים מייצרים דימויים סימביוטיים, המפרקים את האשליה שהזיהום הוא בעיה טכנית מרוחקת, כזו שניתן לדחוק לשולי התודעה.

הים מתפקד כמרחב תת מודע ציבורי אחרון, הארכיון שבו נשמרים הפשעים הסביבתיים והחברתיים שאיש אינו רוצה להביט בהם. בעוד שהממסד עוסק באסתטיקה של ״אי מבט״ או עיוותו – התעלמות מכוונת מהנזק המתרחש במעמקים – המצלמה של שוורץ צוללת פנימה והופכת את השתיקה לדימוי חזותי של מרחב שברירי ויפיפה, העומד בפני סכנה. סכנת אמת.

מן התצפית הזו נגזר המחיר האנושי. הזיהום אינו נעצר בקו החוף; הוא מחלחל אל תוך המבנה המשפחתי והופך למרכיב דומיננטי ביומיום. קמחי אינו מוצג כגיבור ללא חת, כי אם כסובייקט שחוק, שהאידיאולוגיה נוגסת בחייו הפרטיים. המאבק בטייקונים מרעיל ומשבש את השקט הביתי.

שוורץ מפרקת את המושג ״אקטיביזם״ ומציגה אותו כפעולה קיומית, שמי שמתמסר לה נדרש לשלם בפרטיותו, בפרסנתו ובשפיותו, כדי להגן על נחלת הכלל. נטל המאיים לבלוע את מי שנושא אותו.

בסיכומו של דבר מדובר ביצירה קצרה, נבונה ואמיצה, המישירה מבט אל המציאות – בים וביבשה, בבית ובמרחב הציבורי, על מסכי הטלוויזיה ובעומק הבריכה. שוורץ מתחקה אחר שכבות של דיסאינפורמציה, מנגנונים של מניפולציה ותאוות בצע, ומציגה אותם כזיהום נוסף, סמוי ומחלחל לא פחות מהנזק הסביבתי הידוע.

התחושה שעולה מן הסרט רבת פנים: מחמיצת לב, מרתיחה, ולעיתים כמעט משתקת, אך גם כזו הנושאת בתוכה שביב של תקווה. שכן בתוך הרעש, העייפות והאדישות, יש עדיין מי שבוחרים להיאבק על מה שרבים מעדיפים שלא לראות.

נכון למועד כתיבת שורות אלו, ״לוויתן״ טרם זכה להפצה מסחרית, ומוקרן באופן עצמאי בלבד. אפשר להיות ציניים מאוד לגבי הסיבה. מאוד. אולם לכל הפחות אפשר לשער שהמאבק הסביבתי בישראל פשוט אינו ״סקסי״ מספיק, או שנבלע בתוך קדחת פוליטית חדשותית בלתי פוסקת, המסיטה את הנושא לשוליים. כך או כך, כדאי לעצור ולצפות ביצירה זו. יש בה חשיבות וגם יופי קולנועי, המזכירים כי בסופו של יום, המאבק על הים, על החופים, הוא מאבק על העתיד.

---

לוויתן
בימוי: אליה שוורץ
ישראל, 2025, 55 דקות
4 כוכבים

רשימת ההקרנות הקרובות. בכל ההקרנות יתקיים שיח עם במאית הסרט, אליה שוורץ.