מרינה פוזנר בעקבות ״ספר התענוגות״ של עמוס קינן

מרב: בוקר טוב מרינה, את בטח באטרף לקראת פתיחת התערוכה החדשה שלך ביום שישי (16.1), ״מה הטעם״, בבית העם בנהלל. הכל עומד?

מרינה: עוד לא אבל יעמוד

מרב: מתרגשת?

מרינה: מאוד. כרגע כל קשת הרגשות עוברת עלי. מרגישה מחויבות גדולה מול האמנים, מול היצרנים והחקלאים, מול הקהל, אנשי העמק והמועצה, להצליח להביא חוויה חדשה שמעניקה ערך ורגע של אנרגיה אחרת בתוך היומיום של החיים

מרב: נשמע לי בריא לגמרי

מרינה: כשאפסיק להתרגש כנראה אחפש דבר חדש לעסוק בו 🫣

מרב: מוכר. אם כך, קודם כל, שיהיה בהצלחה🤞🏽 ספרי לנו על התערוכה – במה היא עוסקת ומה הולך להיות בה?

מרינה: ב״מה הטעם?״ אני יוצאת למסע בעקבות ״ספר התענוגות״ האיקוני של עמוס קינן. זו לא הולכת להיות עוד תערוכה רגילה בגלריה, אלא חוויה רב־חושית שמערבבת אמנות עכשווית, סאונד וקולינריה מהעמק, דרך חיבורים שאצרתי ויזמתי בין אמנים לבין חקלאים ויצרנים מקומיים

מרב: מה מחכה לאנשים שיבואו?

מרינה: ⁠לראשונה יוצגו ציורים אינטימיים של עמוס קינן שלא נראו בעבר (ציורים שמצאתי במחסן שלו. גיליתי עבודות קסומות בצבעוניות עזה של צנצנת חמוצים וחביתה. הדימויים החיים האלה רגשו אותי – ממש טעם החיים); ⁠אמנות וסאונד: מיצבים שיעוררו עניין ״לטעום צלילים ולשמוע טעמים״, יחד עם עבודות של אמנים מעולים שמגיבים לחומרי הגלם של העמק.

יהיו סיפורים ומתכונים: אסופה מיוחדת של אנשי אוכל והגות (כמו חיים כהן, ברק יחזקאלי, אסף אביר ויונתן הירשפלד) שנכתבו בהשראת קינן; ⁠אירועי ״שישי של טעם״: שוק אוכל טעים של יצרנים מקומיים ששותפים בתערוכה, מוזיקה ומופעי אמנות אינטראקטיביים של ״תנועת הדפס״, של המחלקה לקרמיקה של המכון לאמנויות בתל חי ושל הקדרית אסנת בר, שפשוט הופכים את הקהל לחלק מהיצירה

מרב: סיקרנת… אני רוצה להתייחס למה שכתוב על ההזמנה לתערוכה: ״לא לצפות לכלום, אך תהיו מוכנים להכל״. תסבירי

מרינה: האמירה הזו נולדה מהפעולה של תנועת הדפס, שמתחילה במפה לבנה על שולחן ערוך שעוברת במהלך התערוכה שינוי והתפתחות מפתיעים דרך יצירה משותפת עם הקהל. חיברתי את עיינה שני שהקימה את התנועה (מכללת אורנים), ליצרנים שמשתתפים בתערוכה, כך שההדפס נוצר ומתפתח עם התוצרת המקומית שניתן יהיה לטעום כחלק מהמופע.

דבר נוסף הוא עבודות הסאונד שנוצרו מתוך מפגש בין אמני סאונד ליצרנים על מנת לתרגם את העשייה והעבודה במטבח או בשדה לביט, לקצב, לתחושה פנימית שניתן יהיה לחוש בה דרך הגוף

מרב: בקיצור, אין מנוס – צריך לבוא ולחוות…

מרינה: חייבים לחוות את זה פיזית, בדגש על ארבעה אירועי התוכן של התערוכה שמובילים אותם המופעים המתפתחים של תנועת הדפס. אין מנוס מלהגיע לחוות – זה מה שמייחד את השפה האוצרותית שלי: חוויה מרובדת באלמנטים שיש בהם מן הטעם של ההפתעה 🙂

אז בהמשך לשאלה הקודמת שלך – דרך המהלך של תנועת הדפס ביקשתי לנטוש חוויית תערוכה צפוייה וכך גם אמני הקולקטיב נוטשים את הצבעים המסורתיים לטובת ״דיו״ המופק ישירות מאדמת עמק יזרעאל. חומרי הגלם ליצירה הם התוצרת החקלאית עצמה – ירקות, פירות, צמחי מאכל, שמן זית ולחם, שמעניקים לכל הדפס את הטעם, הריח והגוון הייחודיים לו. השימוש בחומרים האלו מחבר בין היצירה למחזוריות החקלאית וממחיש ש״טעם החיים״ אינו מושג מופשט, אלא חוויה חושית הנובעת מהאדמה.

בסיום כל מופע, הבד המודפס מורם חזרה אל התקרה והופך לציור תקרה – חותמת פיזית, עדינה ולעיתים שקופה, שמסכמת את החוויה המשותפת. הנפת המפה מסמלת את הפיכת החול לקודש: השולחן האופקי, המייצג את עמל היומיום, הופך למרחב אנכי ומרומם המנציח את הזיכרון הקולקטיבי.

במופעים אלו אין הפרדה בין במה לקהל; המשתתפים הופכים לחלק אינטגרלי מתנועת הדפס ונוטלים חלק פעיל בשאלה, לא במילים אלא בחושים: מהו באמת טעם?

דרך המהלך של ״תנועת הדפס״ ביקשתי לנטוש חוויית תערוכה צפוייה וכך גם אמני הקולקטיב נוטשים את הצבעים המסורתיים לטובת ״דיו״ המופק ישירות מאדמת עמק יזרעאל. חומרי הגלם ליצירה הם התוצרת החקלאית עצמה – ירקות, פירות, צמחי מאכל, שמן זית ולחם, שמעניקים לכל הדפס את הטעם, הריח והגוון הייחודיים לו

מרב: בניסיון לענות על השאלה הזאת אצרת ויזמת חיבורים מעניינים בין אמנים מדיסציפלינות שונות לחקלאים וליצרני מזון מעמק יזרעאל. למה דווקא עמק יזרעאל?

ֿמרינה: מחלקת התרבות של מועצה אזורית עמק יזרעאל יזמה את הפניה אלי. הם רצו תערוכה חוויתית בעמק. כשקיבלתי את הפניה – ומתוך העיסוק שלי בשלוש השנים האחרונות באוכל כאמנות ובצריכה בת קיימא – הבנתי שזה המקום המושלם ליישם בו לראשונה את התפיסה האוצרותית החדשה שלי ״איך לעשות שיהיה טעים?״. התפיסה הזו – ואיתה המודל שפיתחתי EatVision – נולדו מתוך המחקר האחרון שלי אודות ההתכנסות המשותפת סביב השולחן כפרקטיקה באמנות ליצירת שינוי והשפעה, בעיקר בהיבט חברתי (קיימות חברתית). חקרתי את התנאים המבניים והחושיים הנדרשים כדי להופך משתתפים לסוכנים של שינוי

מרב: איך נעשו החיבורים בין האמנים ליצרנים?

מרינה: פרסמתי קול קורא ליצרנים מהעמק בשיתוף עם מחלקת התיירות של המועצה ובמקביל ביקשתי ממחלקת תרבות לפרסם קול קורא לאמנים על מנת לאתר גם יוצרים מהעמק. במקביל, פניתי באופן יזום לאמנים וליצרנים שעניינו אותי, או הרגישו מתאימים. את החיבורים אני יזמתי ובאופן שמזוהה איתי הבאתי אמנים ויצרנים לקפוץ איתי למים של יצירה, שידענו מאיפה היא מתחילה אבל לא ידענו היכן היא תסתיים (וחלק עדיין לא יודעים כי מה שיקבע יהיה המפגש עם הקהל והמציאות – זה חלק מהריגוש)

מרב: אז החקלאים והיצרנים מהעמק והאמנים מכל הארץ?

מרינה: היצרנים כולם מהעמק והאמנים ממקומות שונים, חלקם מהעמק. אנשי העמק בדגש על היצרנים והאוכלוסייה שחיה באזור וקפצה להגיד שלום תוך כדי ההקמות, מארחים אותי ואותנו ממש יפה

מרב: חמודים… תני דוגמה לחיבור מעניין 

מרינה: אחד החיבורים המעניינים הוא בין מיכל ברקוביץ׳־רזניק, קונדיטורית פטיסרי שהיא גם חלילנית, לבין נלי הורוביץ, אמנית רב תחומית. נלי יצרה מיצב מרגש ופואטי מאוד באמצעות אפייה של כ־7,000 ניירות אפייה 🤪 – ביטוי לרעב יצירתי

מרב: מיכל אופה עוגות ונלי אופה ניירות. אהבתי

מרינה: מיכל שיתפה את נלי שהיא אוספת את ניירות האפייה עם סימני האפייה שנותרים עליהם ונלי רצתה לעשות משהו עם ניירות האפייה האלה, אבל היא עברה תהליך ובסופו היא החליטה לאפות ניירות כחלק ממחקר חומרי. מכיוון שמיכל היא גם חלילנית – והתערוכה מחברת בין מוזיקה לאוכל – הרגשתי שאני חייבת לחבר לה גם עבודת סאונד. חיברתי בינה לבין המוזיקאי עמית גולדברג שיצר יחד איתה עבודת סאונד אלקטרונית המבוססת על הפרטיטורה של באך לחליל (אותה מנגנת מיכל), שמוקדשת לתנור ומערבל. יש קו ישיר בין הדיוק המתמטי שבמוזיקה של באך לבין הכימיה המדויקת של האפייה.

כל זה מתחבר לעמוס קינן, שכתב בספר התענוגות: ״שמש הולכת עם יין לבן, עם ים כחול ועם עצים ירוקים. באך הולך נהדר בחדר קטן ואפלולי. וגם פינק פלויד. המשותף בין באך ובין פינק פלויד הוא ששניהם מוזיקה ושניהם מתאימים לרגע שבו הם דרושים לנו״

מרב: ספרי על החיבור בין צלם האוכל דן פרץ ליצרנית הטוניק נעמה שטרן־ליכט

מרינה: במרכז הצילום של דן פרץ ניצבת מנדרינת יוסוף אפנדי, זן ארומטי שנעלם כמעט לגמרי מהנוף המקומי. העבודה מסיטה את המבט מהפרי אל הקליפה – זו שבדרך כלל מושלכת לאשפה. עבור נעמה, אלו הם חומרי גלם יקרים שהיא אוספת ומיישנת בארכיון האישי שלה; עבור דן, הצילום הוא ניסיון לייצר אינדקס ויזואלי שמעניק יוקרה לשאריות. בעזרת אור טבעי רך על רקע פחם עמוק, הפרי הופך לפורטרט אנושי, נצחי, שמזכיר איור בוטני עתיק או תכשיט נדיר.

הצילום לא ממציא ערך חדש, אלא פשוט מסיר את האבק מעל מה שהיה שם תמיד. בעוד נעמה מחלצת את הטעם והארומה דרך זיכרון הידיים והבישול, דן מחלץ את הטעם החזותי דרך העדשה ותשומת הלב. יחד הם הופכים את הנשכח לנוכח, וחוגגים את היופי שטמון במה שנתפס פעמים רבות כפסול או מיותר. בתהליך היצירה, דן אפשר לנעמה להוביל את בחירת והנחת הקליפות, מתוך אמונה בזיכרון הספציפי של היד שלה כמלקטת ויצרנית

מרב: ומה קורה במפגש שבין הצלם אמיר יורמן לשמננית איילה נוי מאיר מבית הבד ״ריש לקיש״ ומהמיזם ״אדמה לאדם״, שפועל להצלת תוצרת חקלאית פגומה?

מרינה: הצילומים של אמיר יורמן (שמזוהה עם צילומי ים וטבע) מציגים את הפער שקיים בחברת השפע – חברה שבה כמויות עצומות של תוצרת חקלאית נזרקות, במקביל לצורך בסיסי של קהילות נזקקות. הוא מתעד את המסע הארוך והמפותל של ירקות ופירות שמסווגים כסוג ב’ או עודפי ייצור מהשדה או השוק הסיטונאי, דרך מראות של תוצרת נטושה ועד לרגע המעגלי של טעם שטמון בביס של חומרי גלם טריים.

הצילומים שלו הם כלי אמנותי לעורר דרכו הבנה להשפעות של תרבות השפע ולייצר שינוי תודעתי שמתבטא בצרכנות חכמה ומכבדת. הצילומים חושפים את המסע דרך התחנות השונות, ריבוי הפעולות והכלים הנדרשים, האנשים ותשומת הלב המושקעת בדרך. זו דרכה של האמנות לתת כבוד לתוצרת ולסיפור האנושי והפחות מוכר מאחוריה

מרב: עם איזו תחושה את רוצה שאנשים יצאו מהתערוכה? איזה תהליך את רוצה להעביר אותם?

מרינה: הייתי שמחה שירגישו שלאכול, להתבונן ולהאזין הן שלוש צורות לחוות טעם. תחשבי רגע על עצמך – מה הדבר שאת הכי אוהבת לאכול וביס ממנו ישמח אותך תמיד?

מרב: אויסטר

מרינה: ואז תחשבי על שיר או מנגינה שמלווים אותך

מרב: איתגרת

מרינה: ואז תחשבי על אנשים בחיים שלך, מישהו ספציפי שאת שמחה לחלוק איתו את הרגע הזה

מרב: מממ…

מרינה: בכל המצבים האלו יש חיוך קטן ומיידי שעולה לנו על הפנים, כמו רפלקס… זה טעם, זה טעם שנולד מקשב עצמי נטול קולות חיצוניים

מרב: מה הדבר שאת הכי אוהבת לאכול וביס ממנו ישמח אותך תמיד?

מרינה: ענק שאמרת אויסטר, כי זאת גם התשובה שלי

מרב: וואלה!

מרינה: יש מחקר שכתבתי על תשומת לב דרך דימויים של אכילת אויסטר ואפרודיזיאקים באמנות המאה ה־19. השם של המחקר: ״לאכול אויסטר טרי זה כמו לאכול לחם טוב עם חמאה״

מה הטעם? הטעם הוא להיות בקשב עצמי. ״טעם הוא הדבר היחיד שיש לאדם משל עצמו״, אומר קינן באחד הטקסטים שלו. ואני אומרת שהטעם קשור בבחירות שאנחנו עושים, ובחירה קשורה בקשב עצמי וברצון שלנו להעניק לעצמנו/לסביבה טעם טעים

מרב: אוקי, מעניין… אבל אנחנו מתפזרות. בואי נחזור לשאלה ״מה הטעם?״

מרינה: מגיל קטן אני שואלת את עצמי על כל דבר בערך ״איך לעשות שיהיה טעים?״. מתוך זה גם בחרתי לעסוק בחווייה הרב־חושית באמנות; אוכל ואכילה תמיד היו חלק מזה, אבל לפני שלוש שנים, כשהתחלתי מחקר חדש, הבנתי שאני פונה לעיסוק ממוקד יותר בחוויית טעם־ריח־אוכל וניסיתי להבין מה, מי ולמה. ואז נפל האסימון – וכמו תמיד זה חוזר לילדות ולשורשים

מרב: במקרה שלך – באוקראינה ובישראל

מרינה: נכון. מצד אחד – הכפר של סבתא שלי. הייתי נוסעת אליה לתקופות בקרפטים שבאוקראינה, שם נולדתי: פירות יער מכל סוג, יכולתי לקטוף מהאדמה ולאכול. כשרציתי חביתה יצאתי להביא ביצה מהלול ותפוח קטפתי מהעץ – והשוס הוא המטבע שהיא הייתה נותנת לי כדי לקנות כוס חלב. בכל בוקר הייתי צועדת עם ספל ביד לשכנה שלה כדי לשתות כוס חלב עיזים טרי שהיא סחטה לי מול העיניים, חמים וטעים. 

ההמשך של זה הוא הבית שבו גדלתי בבאר שבע. הגענו לישראל של שנות ה־90 והעיסוק באוכל איכותי, לא מעובד, שיש מאחוריו סיפור היה חלק מהרוח. גם כשלא היה כסף בבית תמיד היה לחם מחמצת טוב וחמאה. עד היום בשביל לחם טוב אבא שלי נוסע מדי שבוע לתל אביב. עם השנים זה ממש הפך לתחביב במשפחה והעיסוק בערכים דרך האוכל זה משהו שנטמע בי באופן טבעי.

ואז הגיע ״ספר התענוגות״ של עמוס קינן (שרק לפני שלוש שנים נחשפתי אליו) ומה שהיה כתוב בכריכה האחורית שלו תפס אותי, הרגשתי שזה נכתב במיוחד עבורי. בהשראתו פתחתי את המחקר שלי

מרב: מה כל כך תפס אותך בכריכה האחורית?

מרינה: המשפט ״על כל הדברים הבלתי חשובים לכל מי שחושב שהבלתי חשוב הוא חשוב למדי, כמו מלח בבישול״

מרב: נפלא. למה זה תפס אותך?

מרינה: כי בלא חשוב נמצא כל מה שהכי חשוב… זה הקסם שבין השורות, זה הסוד 🙂 הרי מה בסך הכל כולנו רוצים בחיים? שיהיה לנו כיף ונעים

מרב: וטעים!

מרינה: בול, תודה שהשלמת אותי… בשביל שיהיה כיף, נעים וטעים כדאי להתחיל מלתת את מלוא תשומת הלב לפרקטיקה הכי יומיומית – הזנה

מרב: מה זה אומר מבחינתך לתת את מלוא תשומת הלב להזנה?

מרינה: למשל אני בשאיפה לצרוך דברים – בין אם זה אוכל ובין אם זה בגדים – ממקום שיש מאחוריו סיפור, צריכה שהיא לא מנוכרת. לחם, למשל, אני תמיד אקנה אצל אופה מקומי שיש לו שם ופנים, ירקות מהירקן בשכונה ובגד ממעצב שאני מכירה או כזה שיכולה לדבר איתו או בכלל יד שניה (שזו אהבה שלי כשאני נוסעת לחו״ל). או למשל הפסקתי לאכול דגי סלמון שגדלים בבריכה – שזה הרוב, כי הם סובלים מלחץ גבוהה ואני לא רוצה לצרוך את הלחץ שלהן… 

אבל נחזור לשאלה שלך – מה הטעם? הטעם הוא לנשום, לאהוב, להיות בתשומת לב לאנשים ולמילים שיוצאות לנו מהפה, לזכור שאנחנו תמיד בורג קטן ממערכת שלמה ולכן תזוזה של חלק מובילה בסוף או להצלחה או לכישלון של מערכת שלמה

מרב: יותר מדי ניו אייג׳י בשבילי 🙂

מרינה: הטעם הוא להיות בקשב עצמי. ״טעם הוא הדבר היחיד שיש לאדם משל עצמו״, אומר עמוס קינן באחד הטקסטים שלו

מרב: ומה את אומרת?

מרינה: שהטעם קשור בבחירות שאנחנו עושים, ובחירה קשורה בקשב עצמי וברצון שלנו להעניק לעצמנו/ לסביבה טעם טעים

מרב: תכלס. את ביום עמוס נורא, עוד רגע פתיחה, אני לא רוצה לגזול עוד מזמנך היקר. תרצי לומר משהו לקראת סיום?

מרינה: כן🍓 אני מרגישה שיחד עם אמנים ויצרנים מדהימים נוצרה לנו תערוכה שמעודדת נוכחות, תשוקה וחיפוש מתמיד אחרי ״טעם החיים״. ספר התענוגות מזקק באופן הטוב ביותר את הנקודה הזו דרך הטעם שעל הצלחת

מרב: בהצלחה יקירתי

מרינה: תודה מרב

---

מה הטעם?
אוצרת: מרינה פוזנר
בית העם, נהלל, עמק יזרעאל
פתיחה: 16.1; נעילה: 16.4

אמנים: אמיר יורמן, ארנה נלי הורוביץ, דן פרץ, חגי איזנברג, חן תעוז, מיכל ברקוביץ׳־רזניק, מילי אליהו, נצר לוריא בשיתוף המחלקה לקרמיקה המכון לאמנויות תל־חי (יובל אביבי, אליהו בוקסר, שיר בשה, גליה בשור, בר מאור, איה עבדאלקאדר ואלה קרדו), תנועת הדפס מאת עיינה שני, דניאל וייסרמן וד״ר אלה קריגר (מכללת אורנים), עופרי זוטא, עינב קופולוביץ׳, עמוס קינן, עמית גולדברג, ערן צור, רותי זינגר, שלומציון קינן, שרון קיפניס חייט

אנשי אוכל: אודי שרבני, אוראל קמחי, אסף אביר, ברק יחזקאלי, דוד קישקה, דניאל וייל, הילה אלפרט, חיים כהן, חיליק גורפינקל, יונתן הירשפלד, עודד כרמלי, עידו קבלן, עמרי מקנב, ערן צור, סמי שלום שטרית, שיראל ברגר

יצרנים וחקלאים: יקב יונה, הלחם של רוני לילה – אמנות במחמצת, Livney’s, יפתח ברקת (לחם), Michali reznickaes, גבינות אפרת גבאי, חוות קיימא נהלל, אדמה לאדם, בית הבד ריש לקיש, יקב לואיז ונעמה שטרן־ליכט טוניק