דרך אגב // למה פי הטבעת החליף את האגודל והפך לסמל של ה־AI

למהפכת הרשתות החברתיות לפני כמעט 20 שנה היה דימוי אחד חזק ועוצמתי: הלייק – אותו אגודל כחלחל שהזדקר באופטימיות באותה תקופה מכל שלט ומסך. בבתי קפה מלצריות התמחו בלצייר אותו בגיר ליד מחירי הקפה והעסקיות. הוא היה סמל של התקופה, משדר לכולם – אתם בסדר. כל הכבוד. תמשיכו כך.

אם לימי הפייסבוק היה אגודל, מה הדימוי שמייצג את מהפכת ה־AI שאנחנו עוברים עכשיו ושאמורה להיות נקודת פריצה היסטורית, ממש כמו גילוי החשמל והגלגל? לפי קולות הולכים וגוברים בעולם העיצוב, הסמל שחברות הבינה המלאכותית בחרו באופן לא מודע הוא עוצמתי לא פחות: פי טבעת. 

צורה עגולה עם אלמנטים זוהרים

בפוסט מהדהד שפרסם לפני כמה חודשים, הבלוגר רדק סינקייביץ׳ בוחן את הלוגואים של כל הצ׳טבוטים הנפוצים בשוק – מצ׳אט ג׳י־פי־טי ועד קלוד – ומצביע על עובדה שרבים יצטטו אחר כך: כולם נראים כמו מחווה לא מאוד מעודנת לנקב האחורי בגופנו. או במילותיו שלו, אנחנו נמצאים בעידן חור התחת. 

כדי לרכך את הדימוי הרובוטי הקשוח שאנשים עשויים לשייך באופן טבעי לבינה מלאכותית, מעבדות ה־AI הגדולות מנסות לייצר לעצמן לוגואים שיהיה להם צד אנושי, או אורגני, שהלקוחות יוכלו להזדהות איתו. וכך, לפי ניתוחו של סינקייביץ׳, כולם אימצו את אותם מאפיינים גרפיים: צורה עגולה, אלמנטים זוהרים שבוקעים מהמרכז וקימורים רכים. ״זה לא שמישהו הציע לעשות לוגו שנראה כמו ישבן״, מסביר סינקייביץ, ״אבל בתהליך שבו כל ההערות של כל המנהלים מוטמעות – זה בדיוק מה שיוצא״. 

״זה לא שמישהו הציע לעשות לוגו שנראה כמו ישבן״, מסביר הבלוגר רדק סינקייביץ׳, ״אבל בתהליך שבו כל ההערות של כל המנהלים מוטמעות – זה בדיוק מה שיוצא״

האקדח המעשן, לדבריו, זה הלוגו של קלוד. הוא מציב אותו לצד איור מהספר ״ארוחת בוקר של אלופים״, שנראה זהה כמעט לחלוטין, ולצדו ההסבר שכתב הסופר קורט וונגוט: ״כך אני רואה חור תחת״.

הצד השני של הפה

אז למה בעצם חור תחת? אם התפתחות האגודל איפשרה לבני אדם להתחיל ליצור כלים מתוחכמים וסייעה לנו להפוך למין הדומיננטי על כדור הארץ, חור התחת הוא בסיסי הרבה יותר – כמעט לכל יצור בעולם החי יש פתח לשחרור פסולת. אפילו לתולעים מיקרוסקופיות. ההקבלה בין הישבן לבין הלוגואים של חברות ה־AI הפכה לוויראלית משום שהתחת הוא בעצם הצד השני, המגונה והמלוכלך, של הפה – וזה כנראה דימוי די טוב לבינה מלאכותית. 

רובנו התרגלנו בשנים האחרונות לדבר עם צ׳טבוטים, אבל גם כשאנחנו נמצאים עמם בשיחה עמוקה – אנחנו יודעים שהטקסטים שלהם לא אנושיים. הם משהו אחר, שמבוסס על עיבוד של ״כל הידע האנושי״, כפי שהמעבדות שמייצרות אותם מקפידות להדגיש. 

ה־AI מעכל מידע בסתר – בשרתים רחוקים ב״ענן״ – ולבסוף מגיש לנו את התוצר: דפים על גבי דפים של טקסטים מהוקצעים, תמונות ווידיואים שנודף מהם ריח מוזר. ברור שהם הגיעו ממקום אחר, ובטח שלא מהפה של אף בנאדם. 

התחת נסגר

במסה ״חור התחת הסולארי״ שפירסם לפני כ־100 שנה (ותרגומה הופיע במגזין ״לוט״), הוגה הדעת והסופר הצרפתי ז׳ורז׳ בטאיי מגולל את הטרגדיה של הזדקפות המין האנושי על שתי רגליים. לדבריו, כפי שסקר ידידי הד״ר עפרי אילני בהרצאה מרתקת על ישבנים בארץ ישראל בבית רדיקל, כשאבותינו הילכו על ארבע, כמו חיות אחרות, הישבן היה כרטיס הביקור שלנו – ממש כמו כלבים שמרחרחים זה את עכוזו של זה מיד כשהם נפגשים. אבל כשהזדקפנו על שתיים, הישבן נסגר, ועמו האופן שבו הוא איפשר לנו להבין את העולם.

את מקומו של הישבן, טען בטאי, תפסו העיניים. בניגוד לישבן, שמבוסס על ריחרוח אינטימי, העין מסתכלת על הכל מרחוק. הישבן הופך הכל לדומה, העין נמשכת אל השונה. העין מפרידה, והישבן מאחד. אז האם שיחה עם צ׳טבוט היא הגשמת חלום שבטאיי לא היה מעז אפילו להעלות בדעתו – לרחרח את הישבן של כל האנושות כולה, כולל ישבנו שלו? ייתכן. 

אבל לפני שנכריז על שובו של פי הטבעת למרכז התרבות, ולו באופן מלאכותי, נדמה שכדאי לחכות כמה חודשים נוספים, אולי לריברנדינג קבוצתי.