סיכוי להינצל: אביתר בנאי מחולל מפגש נדיר בין עולמות

הפרק הרביעי והאחרון בסדרה על אביתר בנאי הוא העוצמתי ביותר, הוא מלמד על החלום ושברו וגם על כך שאדם אינו יכול להילחם בגורלו. מעבר לכך, יש בו את המונולוג היפה ביותר של בעל תשובה על אמונה. כדי להבין איך הפרק הזה נבנה ולהתמוגג על העוצמות שבו, יש לצפות בסבלנות בשלושת הפרקים שלפניו.

קשה עד בלתי אפשרי להכניס צופים למציאות המתועדת מבעד למסך, באופן שירגישו קרובים כל כך לדמויות. לגרום להם להאמין ולהיות חלק פעיל במה שהם רואים. ״סיכוי להינצל: מסע אל תוך האור והחושך של אביתר בנאי״ – הסדרה המונומנטלית של הבמאי דורון צברי על אביתר בנאי (Yes דוקו) מצליחה לעשות זאת. כוחה העילאי בכך שהיא מאפשרת לנו להיות נוכחים בתוך מציאות מסויימת ולצאת למסע רוחני מסקרן ועוצמתי של אחד המוזיקאים המרתקים שפועלים היום בארץ.

אלו אינם סופרלטיבים ריקים. בנאי, שעבר תהליך של חזרה בתשובה, ניצב בצומת מפגש נדיר בין עולמות והוא מאפשר לנו לחלוק איתו תהיות שהן הרבה מעבר למבט אמוני או מוזיקלי. הן הן הסיכוי עצמו. וההצעה של צברי – שעקב אחרי בנאי עם המצלמה במשך 11 שנה – עבורנו כצופים, אינה יכולה לשוב ריקה. היא מציעה, מעבר לצפייה, משהו רב משמעות, קרוב יותר להתבוננות ולתנועה שמזכירה נשימה.

דמויות כמו אביתר בנאי מפיחות תקווה ואכן כשם הסדרה, מעניקות את התחושה כי יש סיכוי להינצל. יש בו, באביתר בנאי משהו שגורם לנו להתגעגע. לכאורה זה מוזר: גם בגיל 52 הוא עדיין הוא, והחיוך הנערי הרחב והעיניים העמוקות מעידים זאת. והוא עשה בעבר וממשיך לעשות מוזיקה טובה בהווה. הד.נ.א שלו קיים בכל משלב.

ובכל זאת, כאייקון תרבותי יש בו איזה קו שחוצה שבר עמוק בין החיים החילוניים שחי בעברו לחיים החרדיים בהם הוא ניצב היום. ואולי לכן הוא כל כך אחר במהותו. הוא כמו נקודת חיבור על קו המאזניים, הקארדו, שצריך לשמור על שיווי משקל. המתח שהוא מחזיק דומה לצפייה בלוליין המבצע להטוטים בגובה רב – יש בו משהו שגורם לך, הצופה, להישאר דרוכה, כאילו עוד רגע הולך להישבר לך הלב.

לבנאי יש מקצב מוזיקלי עמוק, שנע כמו מטוטלת, מהמקום הזה ומנקודת התחתית בתהום ועד לפסגת האוורסט. והוא עושה את זה גם כגיבור הסידרה הדוקומנטרית שהוא מככב בה. לרגע אחד הוא עם שרלוט וברגע אחר היא הופכת לרות. לרגע יש לו שיר חצוף ולרגע שיר חסידי ורך; לרגע הוא אב לבן חסידי עטור פיאות ולרגע אב לנער מתבגר פורק עול.

לרגע אחד הוא שר ״הוא אוהב אותי״ וברגע אחר ״הוא לא אוהב אותי״. ברגע אחד אחיו מאיר חי כמו שרק המצלמה יודעת להחיות, ולרגע אחר – מת עד כאב, כמו שרק המילים יכולות להספיד. וכך הלאה, צריך לעמוד בקצב, לא להסתחרר בדיסקו שהחיים מזמנים באורות מתחלפים, כדי להבין שיש פה אור גדול שלא מוותר, בדרך הארוכה לתשובה.

ההאדרה של בנאי האייקון נשמעת מוגזמת, אך למעשה היא משקפת ישראליות אבודה. אנשים צמאים לרוח, מבקשים להמנע מהפוליטיזציה של הדת ומוצאים נחמה במוזיקה, בספרות, בקולנוע. זה אנושי

בתיאור הסדרה מתואר בנאי כקונצנזוס, אמן שהגיע למעמד־על ייחודי בחברה הישראלית כמי שמנסח בשיריו האישיים את הכמיהה הישראלית. גם שיר הסיום של הסרט, ״אבא טוב״ מצליח לבטא זאת, בסצנה שהוא עם כיפה שחורה שר על הבמה עם חייל. זה גורם לך לרגע להאמין שכן, הכול הולך ביחד. שכל המחלוקות האלו בין תפיסות עולם והשקפות, יכולות להסתדר.

״ציבור עצום של ישראלים, בוגרים וצעירים כאחד, מוצא שם את עצמו״ נכתב בתיאור ״הם הופכים את שיריו להמנונים ולתפילות״. ההאדרה הזאת של בנאי האייקון נשמעת מוגזמת, אך למעשה היא משקפת ישראליות אבודה. אנשים צמאים לרוח, מבקשים להמנע מהפוליטיזציה של הדת ומוצאים נחמה במוזיקה, בספרות, בקולנוע. זה אנושי.

תהליך התשובה של בנאי הוא בדיוק המקום שבו הישראליות והיהדות נפגשים. בניגוד לקונפליקט שהוא מגלם בחייו המפוצלים – מצד אחד אברך ישיבה במסלול לרבנות ואב לחמישה, ומצד שני, כוכב רוק ישראלי נערץ – אני מוצאת בכך חיבור, קשר, השבת הקונטקסט שלנו כעם.

בנאי אינו מוזיקאי מתייפייף, וכאלו גם חייו. באופן מפתיע, הוא לא מנסה להסתיר את מה שלא נעים, מלוכלך – כמו מטבח בהכנות לשבת או חשבון נפש ומחשבות שנאמרות בקול, שנדמה שהפומביות שלהן היא גם כפרה.

תחנות הביניים שהתלכדו לכדי הביוגרפיה של בנאי הן מקום לרפלקסיה, דרך להתבונן ולהסביר אך גם לאזור כוחות למרחק הבא. היו פעמים במהלך הצפייה, שנדמה היה שצברי הבמאי הופך לפסיכולוג שבפניו מתוודה בנאי על הסודות האינטימיים ביותר. בייחוד על משבריו ועל משפחתו המפורסמת. אך גם כשהוא נוגע בנקודות תורפה, בשאגה הפנימית שלו בנאי חושף רכות ויופי. יש בזה כוח מהפנט ומיסטי כמעט, חוסר הפחד להודות בחולשות ולצמוח מהן.

שיריו הם כמו לקט ביוגרפי חי. לא ביוגרפיה תיאורטית, ביוגרפיה של חיי רגש סוערים, רגש שאינו יודע מנוח, וצימאון חושי אדיר מכל מפל מים בהודו או מקווה טהרה בקבר שמואל הנביא. תחנות קיום וסדקים שמוצאות אותו בבדידותו, מודע לכוחו אך באותה נשימה נרתע מכל מפגן של חשיבות עצמית. ועוד שיר של בנאי מתנגן ברקע וסוחף פנימה ועוד ציפור דואה. הסרט מלא בטבע – שמש, ירח, מפל מים קטן, שדה. שירת היקום.

הפרק הרביעי עוסק בחזרתו בתשובה. שריפת העבר, על כל החומר התרבותי שהכיל, תרתי משמע. אבל המילים כמו רודפות אחריו. ככל שהמשפחה מתחרדת והוא מעמיק בדת, האותיות פורחות באוויר והוא כותב את שיריו היפים ביותר. ובתוך כל זה יש גם את הניסיון ואת הממסד הרבני ואת ההלכה. בפרק הזה כל האלמנטים באים לידי ביטוי בשיאם וחושפים את הקונפליקט העמוק של בנאי עם הדת.

זה יפה, זה כן, וזה נותן תוקף לסדרה שמראה איך כשאדם הולך עם האמת הפנימית שלו ולא נגדה, הוא מנצח כל קונפליקט. כשהוא מתחבט במחשבה לפרוש מעולם המוזיקה בגלל הקהל המעורב בהופעות, הוא זוכה לתשובה מהדהדת מהרב שפירא: ״אוי ואבוי לך! הנשמה שלך מתגלה דרך המוזיקה… דרך הכישרון שלך אתה צריך להאיר את העולם״.

שם, מהמקום החשוף והפגיע, של מי שאינו מוצא את מקומו ומבקש גאולה, בוקע צליל. ועל כך אומר הרב: ״לכל אדם יש כישרון שדרכו ה׳ נגלה בעולם״. ואני חושבת, שזה מקום פורה לאמן – לנוע בין עולמות, זה פותח את כל האפשרויות ומאפשר תנועה מתמדת.

לעיתים שיריו נשמעו לי במהלך הסדרה כמו בקשה לעזרה, גלויה ומודעת – תשמעו אותי – לא רק אתם – קהל האלפים באולמות ובהיכל התרבות, אלא גם אתם שם למעלה, איפה שלא יהיה. וכשזה בא מעומק הלב, זה נוגע בעומק הלב. אלו המקומות בהם ניתן לצאת לחופשי באמצעות המוזיקה, לשחרר את הנשמה ולעוף. זה המקום האמיתי לשבירת גבולות. בקול צלול, לעומת הסקס, סמים ורוקנרול של חייו הסוערים בתחילת הקריירה. וזה המקום שממנו, לבסוף, הכל אפשרי.

נדמה כי צברי מנסה לשרטט פורטרט שונה מהפורטרטים המקובלים בעולם הדוקו. משהו באישיותו של בנאי, הביישן, הנבוך, המבולבל, משקף את המסע שעבר דרך המוזיקה. והתוצאה פואטית.

על הדרך, הסדרה מספרת (בפרק 3) את תולדות שושלת בנאי בתרבות הישראלית; מנתבת בין מערכות היחסים הרומנטיות בעברו של אביתר לבין מערכת היחסים העמוקה והנוגה שלו עם רות, אשתו הגיורת; והמשפחתיות של בנאי עם אחיותיו אורנה ואפרת ועם אחיו מאיר ז״ל.

צברי מצליח לחדור לאיזו שכבה נדירה ולא מצויה בדוקו ולגעת לבנאי בנשמה. אלו רגעים שהמצלמה מגיעה לקצה גבולות היכולות שלה – קרוב וסוער, מתוך ההבנה שאנחנו נמצאים על הקצה של משהו דחוף, קריטי, שלא נותן מנוח.

כשבנאי מספר על החזרה שלו בתשובה הוא מתאר בור שאפילו המוזיקה לא הצליחה למלא. הוא לא מנסה ליפות ולהלביש אסתטיקה נאיבית על התהליך. חזרה בתשובה במובנים מסוימים היא גם רצון להיאחז במשהו שיחזיק אותך כדי שלא תיפול. רצון להגדיל פרספקטיבה, רצון לפרופורציה אחרת על הסתמי, הנעלם והגולמי. האמונה של בנאי אינה מוצעת כפתרון, אלא כחלק ממסע של גילוי. כמו להדליק מנורה בחדר פנימי חשוך. מה שמעמיק דווקא את מרחב השאלות, הספקות והמאבק, ויוצר עוצמה.

״סיכוי להינצל״ מתגלה מפרק לפרק, בין ראיונות נדירים לקטעי ארכיון נדירים לא פחות, כסדרה שמדייקת והופכת את הפגיעות של בנאי לאקט של אומץ, הנחבא בין מילים. הסדרה מציעה נוכחות של אמן בעל ענווה פנימית, שמוכן להיחשף במוזיקה שלו כמו גם בחייו, כדי לעזור לאחרים למצוא עוד קומה לעומק בתוכם.

ללמד איך המוזיקה פותחת שער, מקרבת רוחנית; איך היא שוטפת ומנקה מהנפש את חבלות החיים ואיך היא יוצרת חירות בנשמה כבולה בגוף וחומר. איך היא חולפת במהירות בלתי נתפסת, ובאותה נשימה גם החיים עצמם, חומקים מאליהם. זה יפה ומרגש, בייחוד כשהוא מדבר על הזיקנה. ואולי מעל הכל, בנאי מבין היטב שהשאלה היא חלק מהתשובה והיא הפתח הסודי לגן העדן – השלום הפנימי.

---

סיכוי להינצל: מסע אל תוך האור והחושך של אביתר בנאי
יוצר: דורון צברי
5 כוכבים