״אין בינינו חלל״: קריאה למרחב משותף של חיים ויצירה

יובל: הי הראל, ערב טוב. מה שלומך בימים אלו?

הראל: ערב טוב. קצת עמוס ולחוץ אבל מצויין

יובל: קצת עמוס ולחוץ נראה לי לא רע בכל בסך הכל. אנחנו משוחחים על התערוכה שאצרת בגלריה גבעת חביבה לאמנות, ״אין בינינו חלל״ – תשעה אמניות ואמנים צעירים, יהודים וערבים, אחרי שלושה חודשים של רזידנסי. הכל מוכן?

הראל: אתה תופס אותי בדיוק בימי ההקמה, הרוב מוכן. התרגשות גדולה אחרי שלושה חודשים של שהות משותפת וליווי אישי של האמנים והאמניות

יובל: ספר כמה מילים על הרזידנסי באופן כללי, איך זה עובד, מה קורה בו

הראל: קבוצה של אמנים ואמניות, ערבים ויהודים, שחיים ויוצרים ביחד בגבעת חביבה לתקופה של שלושה חודשים שבסופה מציגים תערוכה קבוצתית לתקופה בת חודשיים. התוכנית גדושה בפעילויות, סיורים, מפגש שבועי עם מנטורים ומפגשי אמן. במקביל יש את המפגש האנושי בין האמנים והאמניות שהוא מאד מיוחד ומפרה

יובל: מה זה אומר חיים ויוצרים? איך מתנהלת השגרה השבועית?

הראל: הם חולקים סטודיו משותף שלכל אחד יש פינת עבודה אישית. יש מרחב משותף של מטבח וסלון שבו הם אוכלים ומבלים יחד ואזור מגורים שבו הם ישנים שניים בחדר. הלו״ז מתחלק בין ימי עבודה אישית בסטודיו לבין ימים של פעילות מובנית עם המנטורים, או איתי ועם אורית ריינגוורץ, השותפה המדהימה שלי שמרכזת את התוכנית

השם מתאר את נקודת המוצא שבה מתרחש המפגש בין האמנים והאמניות ברזידנסי בתוך חלל סטודיו משותף. הוא קריאה למרחב משותף של חיים ויצירה, כמו כן בתערוכה, בין עבודות האמנות שנוצרו ברזידנסי

יובל: אז עוד לפני שנדבר על האמנות, ולא שבתקופות אחרות היה פה בהכרח יותר פשוט וקל, אבל השנתיים האחרונות היו מורכבות במיוחד, בטח בכל הקשור ליחסי יהודים-ערבים. איך/האם זה בא לידי ביטוי ברזידנסי? או באמנות?

הראל: בהחלט זאת אחת התקופות המאתגרות. המצב כמובן משפיע על כולנו, ויש רגישות גבוהה. היתרון הגדול הוא שגבעת חביבה מאפשרת אי של שפיות בתוך המרחב המשוגע, מה שנותן לאמנים ולאמניות, חופש יצירה ומאפשר מפגש ודיאלוג שלא בטוח שהיה מתקיים במקום אחר. כמובן שברובד מסויים זה גם משפיע אמנותית, על כל אחד באופן אחר

יובל: בוא רגע נפתח טאב ותספר בכמה מילים על גבעת חביבה, לא כולם מכירים (ובאותה הזדמנות גם עליך?)

הראל: גבעת חביבה היא ארגון אזרחי שפועל לקידום חברה משותפת ודמוקרטיה מאז 1949. במקום יש מרכז ערבי־יהודי, בית ספר בין־לאומי, כפר נוער ערבי וגם כמובן את המרכז המשותף לאמנות, שבו נמצאת הגלריה וגם בית הספר לקרמיקה. גבעת חביבה נראית כמו קיבוץ, הרבה דשאים וירוק, יש חדר אוכל גדול וחדרי אירוח לסמינרים. 

המפגש הראשון שלי עם המקום היה כשסילקו אותי מבית הספר ושלחו אותי לבית ספר לאמנות שהיה בזמנו בדיוק במקום שבו נמצאים היום הגלריה ומרכז הקרמיקה. אני בוגר המחלקה לאמנות בבצלאל, כרגע חי ויוצר בקיבוץ שבו נולדתי, אחרי שנים בתל אביב. הקשר המחודש עם הגבעה נוצר תודות לגליה בר־אור, שהיא גם מנטורית בתוכנית

יובל: תגיד משהו על שם התערוכה, אין בינינו חלל: אפשר לקרוא אותו בכמה אופנים, ואני מניח שהוא נבע מהאמנות

הראל: שם התערוכה מתאר את נקודת המוצא שבה מתרחש המפגש בין האמנים והאמניות ברזידנסי בתוך חלל סטודיו משותף. השם מכיל שני קצוות של מבט, קרוב ורחוק: אחד הפונה פנימה לאישי, למשפחתי; והשני, מבט הפונה החוצה, אל הטבע והמרחב האנושי. השם הוא קריאה למרחב משותף של חיים ויצירה, כמו כן בתערוכה, בין עבודות האמנות שנוצרו ברזידנסי

יובל: אז זה הזמן לספר על העבודות

הראל: לילא עבד אלרזאק מציגה עבודת וידאו בנושא ״דו־קיום״, הבוחנת מושגים מתחום הביולוגיה, כגון ״טפילות״, ״טריפה״ ו״תחרות״ דרך התנהגותן של חיות בטבע. אלומה פישמן מצלמת אזורי מריבה מבעד לחלון מכונית נוסעת ומחברת אותם לכדי קולאז׳ים פנורמים ליליים.

נגה דיויס מצלמת את הנוף של גבעת חביבה וגם את יחיא, נער ערבי הלומד בגבעה. סארה חטיב מציירת ציור גדל־ממדים של חלל הנראה כמו תפאורה, בו ציפורים ודמויות אנושיות מחליפות תפקידים.

חן חפץ מצייר סעודה משפחתית על גבי מפת שולחן ועבודת וידאו שבה הוא מנקה את פירורי שאריות הסעודה שברקע סבתו מספרת על מסע ההגירה שלה ממרוקו לישראל. תאלא מפסלת פסלים קטנים, כמו צלמיות דמויות עוברים, הטבולים במי סוכר.

עמית גביש מציירת צילומי ילדות ישנים על גבי מעטפות, תיעוד ילדותה שלה ושל אחותה התאומה. פאיזה בדארנה חוזרת לחפצים השייכים לאמא ולקשר המיוחד שלה לאמה דרכם: הארנק, המערוך שבו היא חורטת מילים שאמה הייתה אומרת לה בזמן שהייתה מכינה את הבצק כמו: ״תלחצי״, ״תמהרי״.

ירין אבו חמד לוקחת אותנו אל מפת הכוכבים ומחזירה אותנו חזרה כמנגינה דרך תיבת נגינה אנלוגית, עדות לארוע טראומתי שהתחולל

יובל: ואיך העבודות עובדות ביחד? כי זה תמיד הכי טריקי בתערוכות כאלו שאתה לא יודע מה יהיו התוצרים מראש

הראל: נכון, זאת תערוכה מאתגרת לתלייה. רוב העבודות מוכנות רק לקראת סוף התוכנית, מה שמקשה על תכנון התערוכה, כמו כן אין נושא אחד שכל העבודות מגיבות אליו. כל אחד מהאמנים והאמניות הגיעו עם פרויקטים שהם רוצים לעבוד עליהם, לאו דווקא בהקשר לתקופה העכשווית, או לסיטואציה של חיים משותפים. 

התערוכה היא רגע מעניין שבה נפגשות עבודות האמנות אחת עם השניה, ואז נוצרים הקשרים מעניינים, או מפגשים ״טעונים״ ומאתגרים של הצבה בחלל משותף

יובל: תגיד, אתה חושב שרואים שהן נוצרו במקביל? או ככלל נוצרו בתקופה הזו?

הראל: העבודות התחילו במקביל. חלק מהעבודות מחוברות לכאן ועכשיו וחלק קשורות לביוגרפיה האישית, אבל עם הזמן של השהות בגבעה, הן מקבלות הקשרים מעניינים ביניהן וזה משפיע אחת על השניה.

לדוגמה, אפשר לראות הקשרים בין ציור הפורטרטים של חן עם הצילומים של נגה של יחיא, או ציור הפורטרט העצמי של תאלא. עוד תחביר מעניין בין הקולאז׳ הצילומי בשחור לבן של אלומה לבין הקולאז׳ של פאיזה, או עם הציור הגדול של סארה המאד צבעוני. גם מבחינה חומרית יש הקשרים, הרבה מהם עבדו עם עץ ונייר, הציור על המעטפות של עמית עם ציור הטפט של חן.

העבודות של לילא ושל אלומה מתייחסות למצב הפוליטי. אחת מצלמת את אזורי המריבה בין המתנחלים לתושבים המקומיים, השניה מדברת על הקונפליקט דרך מטפורה של התנהגות בעלי חיים בטבע.

יובל: יפה. מה עוד? משהו חשוב נוסף להגיד שלא אמרת לפני שנפרדים?

הראל: לא, רק להזמין לתערוכה ושנדע כולנו ימים טובים

---

אין בינינו חלל
אוצר: הראל לוז
מציגים: אלומה פישמן, חן חפץ, ירין אבו חמד, לילא עבד אלרזאק, נגה דייויס, סארה חטיב, עמית גביש, פאיזה בדארנה, תאלא
גלריה גבעת חביבה לאמנות
נעילה: 28.3