מה קורה // עדי ואן ולסן

מי?

עדי ואן ולסן, בת 46, מתגוררת ויוצרת בהרצליה.
אתר / אינסטגרם

סטטוס זוגי?

נשואה באושר כבר למעלה מ־20 שנה לאדווין + 3 מתבגרים.

מה בצלחת?

אוכלת הכל מכל חוץ מצלפים ואנשובי.

איפה ומתי אפשר לראות את העבודות שלך ומה כדאי שנדע עליהן לפני שאנחנו רצים לשם?

בימים אלה אני מציגה עד ה־21.2 תערוכת יחיד בשם ״הדממה שבין הדברים״ במעבדה לאמנות בתל אביב (אוצר: שרון תובל). בתערוכה אני מציגה מיצב צילומי אימרסיבי ומותאם חלל, העשוי מתצלומים מהארכיון המשפחתי, ולצידו עבודת וידאו־טקסט. זהו מהלך שבו הדימוי הצילומי פועל כחומר פיסולי ומרחבי שמייצר סביבה חזותית מקיפה, ולצידו דיאלוג עם AI שנכנס כחומר נוסף, שמערער ומחדד את קריאת התערוכה.

כאמנית רב־תחומית, הפרקטיקה שלי נשענת על תהליך מחקרי חומרי ומדיומאלי, כשהחיפוש עצמו הוא במהות עבודתי ומופיע כחלק מהעבודה המוצגת. כך היה גם בתערוכת היחיד ״מגן אנושי״ שהוצגה ב־2024 בבית ליבלינג (אוצרת: מיכל קרסני) שבה הדימוי הצילומי היה נקודת מוצא שהתרחבה למיצבי פורצלן וכורכר. כך זה גם כעת – כשהמחקר והאבולוציה של העבודה מונכחים ומוצגים בחלל ומניעים את הצופה לתוך חווית החיפוש.

העבודה נולדה משני צירים שהתחברו יחד: האחד, הציר שחוקר מדיום ומבקש לפרוץ את גבולותיו (זמן מה אני מחפשת את הדרך לייצר מיצב צילומי רחב היקף); והשני, הציר הרגשי שכרוך בחוויית ההיעדר ובשאלות על שאריות של נוכחות שנעלמה והשפעתה על המציאות שאנחנו מייצרים בעולם. שאלות אלה מניעות את עבודתי, והן שהובילו אותי לפנות לארכיון המשפחתי ולעסוק בתצלומים שבהם מופיעה אימי שנפטרה לפני 22 שנה – ומתוך כך להתחבר גם לשאלות עכשוויות שנוגעות לתקופתנו.

מתוך המחשבות הללו עטפתי את חלל המעבדה במעטפת נייר צפופה העשויה מאינספור תצלומים ישנים מטיולים של הוריי שצולמו תמיד באותו פורמט: אבי צילם את הנוף או את המונומנט, בעוד אימי מופיעה כנקודה רחוקה, מיניאטורית, לעיתים כמעט בלתי נראית. את התצלומים הדפסתי באלפי עותקים, חתכתי ידנית והרכבתי לכדי טפט תלת־ממדי, נוזלי וחודר – מהלך שהופך את הצילום לפעולה פיזית – חומרית, חזרתית וכמעט אובססיבית.

השיחה המתמשכת שקיימתי עם צ׳אט ג׳י.פי.טי, שעליו הלבשתי את דמות האב המצלם, מוקרנת בחלל ונכנסת כשכבה נוספת. השיח מנסה לפרש את הדימויים, אבל תוך כדי חושף את התעתוע הקשור בשאלות של ״אמת״ ו״מציאות״ ומבליט את מה שנותר תמיד בלתי ניתן לפענוח.

העבודה פועלת בתוך החלל – היא משנה אותו ומושפעת ממנו בחזרה. מתוך היחסים האלה נוצרת סביבה חדשה – זמנית ומתכלה, מוכרת וזרה, הנעה על הציר שבין התבוננות להשתלטות ובין שקט לפעולה. סביבה המבקשת להנכיח ״היעדר״ לא כחוסר, אלא כמרחב של אפשרות ואולי אפילו כתנאי לקיום.

איזה אמן מפורסם פגשת ואיך היה?

פגשתי לאורך השנים אמנים ידועים שאני מעריכה מאוד את עבודתם ונושאת את עיני אליהם, ותמיד שמחתי לגלות אנשים נדיבים, סקרנים ופתוחים.

מהו פרויקט החלומות שלך וכמה כסף צריך כדי לממן אותו?

יש לי שניים: האחד הוא להמשיך ולפתח את המיצב הזה לחללים ומרחבים אחרים. אני סקרנית לבחון לאן זה ייקח אותי, את החלל ואת הצופים. השני הוא לעבוד על פרויקט המשכי שנכנס יותר לעומק נושא הירושות הפיזיות והרגשיות שאנחנו נושאים. כל אחד מהפרוייקטים הוא רחב היקף ומצריך תקציבים של עשרות אלפי שקלים.

מה פריט הלבוש האחרון שקנית?

קרדיגן מנומר עם כפתורים מנצנצים מסיסטרס שאותו לבשתי לפתיחה של התערוכה. זה פריט מאוד שונה מכל מה שיש לי בארון, אבל העבודה על התערוכה היתה אינטנסיבית והייתי זקוקה למשהו אחר, שיכניס משהו שונה – ומנומר ומנצנץ מקפיץ כל אווירה.