נעמי אבליוביץ׳: ״העוגה היא האלטר אגו שלי, דרכה אני מתבוננת ומתקשרת עם העולם״

מרב: הי נעמי, מה שלומך? כיף שמצאת זמן לדבר איתי, את בטח נורא עמוסה בהקמות לתערוכה חדשה שאת לוקחת בה חלק: ״עולמות זעירים: מיניאטורות באמנות עכשווית״ במוזיאון תל אביב

ֿנעמי: הי, עמוסה ומתרגשת אבל שמחה על ההזדמנות לעצור, לנשום ולעשות רפלקסיה רגע לפני שהתערוכה נפתחת

מרב: את מציגה בתערוכה 29 דברי מאפה מיניאטוריים, שמוצגים תחת ארבע קטגוריות: בסדרה ״קינוחי זיכרון״ הפכת את העוגה הראשונה שאפית ועוגות ממקומות שביקרת בהם למודלים קטנים ומדויקים; ב״עוגות לא־שימושיות״ בנית מכונות בגודל קופסת גפרורים, מחווה לעבודות של המעצב האיטלקי ברונו מונארי; בסדרה ״עוגות של אחרים״ את מפרקת דימויים של עוגות שיצרו אמנים שונים ומרכיבה מחדש כדגמים קטנים שמאתגרים את האוביקט המוכר; ב״עוגות שהיו, מחדש״ את משחזרות את עוגות יום ההולדת שאמא שלך אפתה לך. ספרי עוד קצת

נעמי: תודה! קראתי לסדרה ״כְּמוּסוֹת״ כי למרות ההבחנה לקטגוריות, מבחינתי זה גוף עבודה אחד. העוגות מגלמות את עולמי הפנימי, ודרכן אני מספרת סיפור אישי על זיכרון, שייכות והקשר שלי לעולם. השם ״כְּמוּסוֹת״ מתייחס לקפסולות, אוביקטים שמכילים בתוכם תמצית, וגם למצב של דבר־מה כמוס, שמחזיק סוד ואינו נחשף במלואו.

העוגות משמשות עבורי שפה. דרכן אני עוסקת בילדות, במסע האישי שלי ובשאלות של שייכות, בלי לספר סיפור ליניארי. כל מודל עומד בפני עצמו, וביחד הן מצטברות לכדי ויטרינה שלמה של עוגות היוצרת דיוקן עצמי

מרב: מייד נצלול אל עולם העוגות העשיר והמיוחד שלך, אבל קודם… אנחנו מכירות הרבה שנים מעולמות ספרי הבישול, את (לרוב) בכובע של העורכת הגסטרונומית – מי שאחראית לכך שהמתכונים בספר יהיו בהירים ותקינים – כלומר, שהמתכון יצליח לנו. לאט לאט אני מגלה עליך שאת עוד המון דברים: אדריכלית, מעצבת ואמנית רב תחומית שבשנים האחרונות חוקרת את מושג העוגה. למה דווקא עוגה?

נעמי: למדתי אדריכלות בלונדון, ובחופשות הקיץ עבדתי כמודליסטית באטלייה של דני קרוון בפריז. אחרי כמה שנים שבהן עבדתי כאדריכלית במשרדים בארץ, התשוקה לאדריכלות התפוגגה ונדדה למטבח ולאפיית עוגות, אבל אז עוד לא ידעתי שהעוגות שלי הן לא באמת עוגות.

למדתי ופעלתי לאורך השנים במרחבים של אדריכלות ושל גסטרונומיה, והמפגש ביניהם הוא שיצר עבורי שפה ותשתית עבודה שמלוות את היצירה שלי עד היום. אני עובדת עם רישום ושרטוט, עם קנה מידה ועם בניית מודלים, ובמקביל עם אלכימיה של חומרים שמגיעה מעולמות הקולינריה. בשנים האחרונות חזרתי אל העוגה שמשמשת נושא מרכזי ביצירה שלי, כאלטר אגו של הזהות האישית שלי, ודרכה אני מתבוננת ומתקשרת עם העולם.

הבנתי שהעוגות שלי הן עוגות לא עוגות. אי אפשר לגעת בהן או לאכול אותן. ביצירה שלי אני עוסקת בשאלות על מהות העוגה כאובייקט, על הגבולות שלה ועל מקומה בעולם: מה זאת עוגה? האם עוגה יכולה להתקיים כרעיון בלבד? עוגה שאינה למאכל היא עדיין עוגה? מה נשאר מעוגה שכבר איננה? האם עוגה יכולה להיות פֹּעַל? האם אפשר לְהֵיעָגוֹת, או לְהִתְעוּגָה?

מרב: לְהִתְעוּגָה זה חמוד. נורא בא לי שכבר תעני על כל אחת מהשאלות האלה אבל אתאפק עוד רגע. מהו הזיכרון הראשון שלך של עוגה?

נעמי: העוגה הראשונה שאני זוכרת היא זו שאמא שלי אפתה לי ביום הולדת שנתיים. העוגה הזאת, יחד עם עוגות יום הולדת נוספות, היא הבסיס לסדרת מודלים מיניאטוריים שמשחזרת עוגות יום הולדת נשכחות מתוך צילומים שמצאתי באלבום התמונות ומתוך הזיכרון.

הסדרה הוצגה לראשונה לפני שנה בגלריה BY5, בתערוכת היחיד ״פרוסה״ באוצרות של מרב שין בן־אלון. חשוב לציין שזו הייתה הפעם הראשונה שבה העוגות יצאו מהוויטרינה הביתית שלי ופגשו את העולם

מרב: קחי אותי לשם, ליום הולדת שנתיים: איזה עוגה זאת היתה? 

נעמי: טארט שוקולד ועליו 2 נרות. קלאסיקה

מרב: איפה היא נאכלה? מה לבשת כשאכלת אותה? איזה טעם היה לה? מה הרגשת? התלכלכת? 

נעמי: הייתי בת שנתיים, אז אין לי זיכרון מדויק של הטעם. מה שאני כן זוכרת הוא עצם הרגע והנוכחות שלה באירוע. במובן הזה הזיכרון הוא לא זיכרון של טעם אלא של מצב, של זמן מסומן.

דווקא הפער הזה, בין מה שנאכל ונעלם לבין מה שנשאר בזיכרון, הפך עם השנים לנקודת מוצא לעבודה שלי. אני לא מנסה לשחזר את החוויה הקולינרית, כמו שאני מנסה לשמר ולנכס את הזיכרון שנקשר בעוגה כאוביקט

מרב: את זוכרת את כל עוגות יום ההולדת שאמא שלך אפתה לך?

נעמי: מצאתי צילומי יום הולדת ישנים באלבום, אבל הצבעים שלהם דהו עם השנים. העוגה אף פעם לא הייתה נושא הצילום, אבל היא תמיד הייתה שם, ואני לידה. השחזור התבסס על אותם צילומים ועל הזיכרון שלי, אבל הייתי צריכה לעשות כמה ניסיונות עד שהמודלים הרגישו לי ״נכון״. 

ביצירה שלי אני עוסקת בשאלות על מהות העוגה כאובייקט, על הגבולות שלה ועל מקומה בעולם: מה זאת עוגה? האם עוגה יכולה להתקיים כרעיון בלבד? עוגה שאינה למאכל היא עדיין עוגה? מה נשאר מעוגה שכבר איננה? האם עוגה יכולה להיות פֹּעַל? האם אפשר לְהֵיעָגוֹת, או לְהִתְעוּגָה?

מרב: העוגות שלך הן אולי לא למאכל אבל הן טעונות בהמון רגש וטקסיות

נעמי: נכון. העיסוק בעוגה כסימון של זמן וטקס קיבל ביטוי מאוד יומיומי וקונקרטי ב״יומן עוגיות קורונה״, יומן עוגיות אישי יומי שהתחלתי ביום הראשון של הסגר הראשון ונמשך עד שלהי הסגר השני וכולל 223 עוגיות. מדי יום יצרתי תיעוד מתומצת של היום שהיה מעוגיית חמאה, בצק סוכר וצבעי מאכל והעליתי לעמוד האינסטגרם שלי. 

העוגיות התחילו כיומן מסע/ טבלת ייאוש, וכאמצעי לסמן את הימים, כשכל עוגייה מייצגת זיכרון או ״תמצית״ של כל יום שעובר. עם תחילת הסגר שהוטל באמצע חודש מרץ, הבית, והמטבח שלי בתוכו, הפכו לסוג של אי בודד ואני בתגובה, יצרתי לי מסגרת משלי, דרכה תיעדתי ושלחתי לעולם שבחוץ מסר בעוגייה.

הרצון לתעד את תקופת הסגר והבידוד החברתי נבע מהצורך שלי לעשות הפרדה בין הימים ולמנוע מהם להידבק אחד לשני לכדי עיסה דביקה וחסרת משמעות של זמן אבוד, אבל גם כדי לא לשקוע בבידוד ולהיעלם לעצמי. 

עוגייה היא מאפה קטן, שטוח ובעל גבולות ברורים, אבל  בהקשר הדיגיטלי, עוגייה היא אוסף קטן של אותיות או מספרים, שנשלח משרת אינטרנט לדפדפן ששומר אותה בזיכרון המחשב. תכלית העוגיות לזכור אינפורמציה ולתעד פעילות ברשת והן גם משמשות כדי לזכור פיסות אינפורמציה שרירותיות. 

הפרויקט זכה במענק ״תוצרת בית״ של מועצת הפיס לתרבות ולאמנות בחודש מאי 2020

מרב: קצת אובססיבי…

נעמי: 😂. בשבילי זו הייתה פעולה מאוד פשוטה, יומיומית, שעזרה לי לשמור על השפיות ולהחזיק זמן בתוך מציאות שהתפרקה

מרב: כשאני רוצה לשמור על השפיות אני אופה עוגיות. זאת עמלנות מדיטטיבית. אני תוהה אם לאיור עוגיות ולאפיית עוגיות יש את אותו אפקט?

נעמי: סוג של! החוויה שלי היא גם ויזואלית. כשאני מציירת עוגה אני במובן מסוים גם אוכלת אותה, מכניסה אותה לגוף דרך הפעולה המדיטטיבית של הציור

מרב: דיאטטי מאוד

נעמי: אנחנו קודם כל אוכלים עם העיניים… ומה יותר יפה מעוגה?

מרב: זה נכון. אז עבורך – עוגות, עוגיות ומאפים הם קודם מודלים ארכיטקטונים ורק אחר כך מאכלים או קינוחים?

נעמי: כן ולא. בדומה לאדריכלות, עוגות ומאפים הם חלק בלתי נפרד מהזהות של מקום. פריז, למשל, לא הייתה פריז בלי מגדל אייפל או בלי הקרואסון. במובן הזה עוגות ומאפים הם סוג של אדריכלות, פשוט כזו שמכניסים לתוך הגוף, ולא חווים אותה רק מהחוץ.

הפער הזה, בין מה שנאכל ונעלם לבין מה שנשאר בזיכרון, הפך עם השנים לנקודת מוצא לעבודה שלי. אני לא מנסה לשחזר את החוויה הקולינרית, כמו שאני מנסה לשמר ולנכס את הזיכרון שנקשר בעוגה כאוביקט

מרב: מתי הבנת שעוגות ומאפים יכולים להיות שדה מחקר אמנותי, ולא רק פרקטיקה של אפייה, אכילה או אירוח?

נעמי: זה קרה בהדרגה. זה התחיל מרצון לשחזר עוגות שאפיתי ושנאכלו. אפיתי עוגות שכבות מפוארות, ולקח לי זמן להבין שלא הרגיש לי טוב הרגע שבו אוכלים אותן. אז התחלתי לשחזר אותן בצבעי מים ובבניית מודלים מיניאטוריים, תוך שימוש בכלים שלי כאדריכלית.

לאט לאט נפל האסימון שהעוגות שלי הן לא באמת עוגות, ושזו לא רק פרקטיקה של אפייה, אכילה או אירוח, אלא שדה שמאפשר לי לחשוב דרך חומר על זיכרון, זמן וזהות

מרב: למה לא בא לך בטוב הרגע שבו אוכלים אותן? זה לא המהות של עוגה – שתאכל? מהי עוגה מחוץ למהות שלה?

נעמי: שאלה טובה! וזאת בדיוק השאלה שאני שואלת. מה הופך עוגה לעוגה? האם עוגה שאי אפשר לאכול מפסיקה להיות עוגה? האם עוגה היא בעצם החוויה של לאכול אותה?

בשבילי אקט האכילה הוא גם רגע של היעלמות. הבנתי שמעניין אותי יותר מה שקורה לפני האכילה: התכנון, הבנייה, השכבות, הצורה, התיעוד והזיכרון שנקשרים אליה

מרב: ורגע ההיעלמות הוא בעייתי, חוויה שלילית/לא טובה?

נעמי: לא, רגע ההיעלמות הוא לא רגע שלילי, אבל אני מתעניינת בשימור, בתיעוד ובשחזור, בניסיון ללכוד את הרגע שלפני ההיעלמות. דרך המודלים, הרישומים והיומנים אני מנסה לעצור רגע, להחזיק במה שקורה לפני ההיעלמות, ולבחון מה נשאר אחרי

מרב: מה נשאר אחרי?

נעמי: הזיכרון. גתה כתב פעם שאדריכלות היא מוזיקה שקפאה בזמן. על אותו משקל, אני חושבת על עוגות ומאפים כעל אדריכלות שאפשר לאכול. זה זיכרון של זמן ומקום

מרב: תגידי, את בכלל אוהבת לאכול עוגות? אני כבר לא בטוחה… 

נעמי: עוגות הן אהבה גדולה! אבל יש להן משמעות עבורי שהיא מעבר לזה שהן עוגות.

למשל, לפני כל מסע בחו״ל אני מתחילה בתחקיר קולינרי, עם דגש על מאפים ומתוקים. אני בודקת מה ההתמחות המקומית, אילו חומרי גלם יש, מה חובה לטעום בכל יעד, ואיפה אפשר למצוא את הגרסה הטובה ביותר. אני מסמנת נקודות על מפה, מכינה רשימה מקיפה, ומשלבת את העצירות האלה בתוך התוכנית היומית שלי.

כשאני מגיעה לקונדיטוריה אני בוחרת דבר אחד או שניים מתוך השפע. קודם אני מצלמת מכל זווית, בידיעה שאחזור הביתה ואשב לתעד, ורק אחר כך אני טועמת ומכניסה את המאפה פנימה לתוך הגוף.

התיעוד נעשה בצבעי מים, כמו ציור בוטני של פרפרים או חרקים. כך נוצר אוסף של פריטים שהם מעין ״ווים ויזואלים״ שעל כל אחד ״תלוי״ זיכרון, החל מהרעיון והמחקר המקדים ועד לרגע שבו המאפה הגיע לידי

מרב: התערוכה שאת משתתפת בה מנסה לפענח את סוד קסמה של המידה הקטנה… בחרת לעבוד בקנה מידה מוקטן. מה מאפשרת לך המיניאטורה שעוגה בגודל ״אמיתי״ לא מאפשרת? שליטה?

נעמי: שליטה, אבל לא רק. המיניאטורות, מעצם גודלן ופגיעוּתן, מבקשות מהמתבונן להתקרב אליהן ולנהוג בהן בעדינות. המפגש עם המיניאטורות, כך מצאתי, יוצר תנועה אחרת במרחב, איטית, מחושבת וזהירה יותר

מרב: עם איזה תחושה את רוצה שאנשים שביקרו בתערוכה ויראו את העוגות־מיניאטורות שלך יצאו ממנה? 

נעמי: העוגות מזמינות את המבקרים להתקרב ולהתבונן בהן מקרוב קרוב. יש בזה משהו שמדמה את החוויה של להיות ילדה קטנה שמסתכלת על עוגות דרך ויטרינה, רק שכאן יש היפוך תפקידים: הצופים גדולים, והעוגות קטנות. זו קרבה שמאפשרת רגע של האטה והתבוננו

מרב: הן יגרו אותנו? לא לבוא רעבות?

נעמי: העוגות לא נועדו לגרות או לפתות. אלה מיניאטורות מפימו🙂

מרב: אני מוצאת דמיון בין מלאכת האפייה למלאכת יצירת המיניאטורות. למשל, שתיהן דורשות דיוק

נעמי: היצירה שלי יושבת על קו התפר בין קולינריה, אדריכלות ועיצוב, ובאופן טבעי, במטבח הגבולות ביניהם מיטשטשים

מרב: המטבח הוא הסטודיו שלך?

נעמי: כן. אני עושה את כל הפעולות של היצירה במטבח, פשוט מחומרים וקנה מידה שונה. חומרי הגלם שאני עובדת איתם נמצאים בו, וטכניקות העבודה שלי נשענות על מלאכה, דיוק ועבודה ידנית, גם מעולמות האדריכלות וגם מעולם הקונדיטוריה. זה מרחב אינטימי שמאפשר לי דיאלוג מתמשך בין אמנות, אדריכלות וקולינריה

המיניאטורות מאפשרות שליטה, אבל לא רק. מעצם גודלן ופגיעוּתן הן מבקשות מהמתבונן להתקרב אליהן ולנהוג בהן בעדינות. המפגש עם המיניאטורות יוצר תנועה אחרת במרחב, איטית, מחושבת וזהירה יותר

מרב: שנים של מחקר ועבודה עם עוגות שינו את האופן שבו את אופה בבית, אם את בכלל אופה?

נעמי: בימים אלה אני אופה פחות, אבל כשאני אופה עוגות, הן רק עוגות. יש עוגות ששייכות ליצירה, ויש עוגות שהן לאכילה, וההפרדה הזו עושה טוב לכולן, גם לי וגם לעוגות

מרב: לקראת סיום, בא לי לשחק איתך את משחק ה״או או״. זורמת? 

נעמי: בטח!

מרב: יאללה. שמרים או טורט? 

נעמי: שמרים. קל

מרב: קרם או בחושות? 

נעמי: זה כבר מורכב. קרם

מרב: שוקולד או גבינה? 

נעמי: גבינה!

מרב: תפוזים או גזר?

נעמי: תפוזים🍊

מרב: על בסיס שמן או על בסיס חמאה? 

נעמי: חמאה. תמיד

מרב: צימוקים – כן או לא? 

נעמי: כן

מרב: נפסלת

נעמי: 😂 מהי פנטונה בלי צימוקים?

מרב: פויה … אני יותר טיפוס של אגוזים

נעמי: זה לא סותר!

מרב: תגידי, חשבת להוציא ספר מתכונים מאויר מכל העוגיות והעוגות שציירת?

נעמי: בימים אלה ממש אני מוציאה ספר אמן מיניאטורי, בליווי אמנותי של מרב שין בן־אלון ובעיצוב של מיכל שפירא. במשך שנתיים, מאז 7 באוקטובר, התחלתי כל יום עם רישום בסקצ׳בוק. זה היה עבורי כלי להתמודדות ומערכת אישית לסינון המציאות.

הרישומים לקוחים מהמסעות שלי בעולם, כניסיון להתחבר לרגע לחיים וליופי דרך מציאות אחרת, רחוק מכאן, והספר כולל כפולות נבחרות מתוך הסקצ׳בוקים. אבל נתת לי רעיון לספר הבא 🙂

מרב: אוף, השיחה הזאת עשתה לי דודה חזקה לרולדת תותים וקצפת 

נעמי: בצדק

מרב: תרצי לומר משהו לסיום?

נעמי: תודה רבה על על הקריאה המדויקת ועל השאלות הטובות. היה לי תענוג

מרב: גם לי. בהצלחה בתערוכה. ניפגש

---

עולמות זעירים: מיניאטורות באמנות עכשווית
אוצרת: גלית לנדאו אפשטיין
מוזיאון תל אביב, שד׳ שאול המלך 27
פתיחה: 10.2; נעילה: 6.7