״ו׳יני (איפה) ידידה״: האמת היא רק מה שאת זוכרת

בסרט ״ו׳יני (איפה) ידידה״, שישודר הערב בכאן 11, צפיתי עם דמעות בעיניים. לא רק בגלל הסיפור הנורא שהתרחש בעבר, אלא גם בגלל האופן שבו שכבות ההווה מונחות על גביו; בכיתי בעיקר ברגעים שהן כמעט כורעות תחתיו. ידידה, הילדה שסיפרו להוריה שהיא מתה, שהיא איננה, הילדה שסרבו להראות להוריה את גופתה, נוכחת בסרט הזה באיזה אופן חי ומתריס. ולמרות כל זה, למרות החיות המטלטלת, אפשר לאחוז רק בקריאה הנסערת בשמה. אי אפשר להפסיק לקרוא לה, ואפשר לאחוז כמעט רק בזה. 

הסרט של ישראלה שאער מעודד, שזכתה בפרס הבימוי התיעודי בפסטיבל הקולנוע ירושלים בשנה שעברה, הוא סרט מטלטל, מכאיב, נוקב ומלא כנות וקרבה. יש בו חלקים שהם כמעט קינה לאשה חיה, וחלקים אחרים שבהם כמעט אפשר לשמוע את ידידה עצמה לוחשת לשאער מעודד, אפשר כמעט לשמוע אותה שרה לה, מנחמת אותה בקולה. 

ידידה נולדה להוריה, יחיא ושושנה ג׳ובני, במחנה המעבר לעליה לארץ בתימן. כמו פעוטות רבים אחרים שהגיעו באותה עליה היא נלקחה מהוריה מיד כשהגיעו לארץ לבית תינוקות במחנה העולים. היא היתה אז בערך בת חצי שנה. למה לקחו אותה? יש הרבה מילים מסבירות שנאמרות על כך ומצוטטות בסרט, ובוודאי יש עוד מילים והסברים שנאמרו כשהדברים התרחשו. אני לא רוצה לחזור על המילים האלה. מספיק שהן בסרט. 

אמה של ידידה, אם צעירה שנפשה היתה כמובן קשורה בנפשה של בתה, ביקרה אותה באותו בית תינוקות, ווידאה שמטפלים בה היטב. אני כותבת את המילה ״ביקרה״ ובבת אחת מרגישה את הצרימה הבלתי נסבלת, איזו מין מילה זו לתאר בה אמהות מלאת דאגה ואהבה?

איך נודע להוריה של ידידה שהיא ״מתה״? אני משאירה לצופה להקשיב לקריאה המטלטלת הזו בעצמו. אין מילים לתאר את זה. מה שברור ש״ההעלמות״ הזו, שכונתה ״מוות״, הפכה את חייה של האם הצעירה. בערוב ימיה, מספרים ילדיה, על מיטת חוליה, גם ידידה נכחה שם. 

איך נודע להוריה של ידידה שהיא ״מתה״? אני משאירה לצופה להקשיב לקריאה המטלטלת הזו בעצמו. אין מילים לתאר את זה. מה שברור ש״ההעלמות״ הזו, שכונתה ״מוות״, הפכה את חייה של האם הצעירה

שאער מעודד, שידידה היא דודתה, יוצאת בעקבות הסיפור הזה. היא חייבת, ככה היא אומרת, למצוא את ידידה. בשביל סבתה (שנפטרה כבר), בשביל עצמה, בעיקר בשביל ידידה. היא שומעת את כולם מזהירים אותה מהחיפוש הזה, מסבירים שכל מי שהתקרב לזה נשאב למקום המסוכן והמערער הכרוך בו. קרובי משפחה, חוקר פרטי שהתחקה אחרי ילדים ש״נעלמו״ למשפחות אחרות, ומעל לכולם אמה: ״איך אביאל (בן זוגה של שאער מעודד) מאפשר את זה?!״ היא שואלת אותה ברגע נסער במיוחד. 

אחד הדברים המרשימים בסרט זה שהוא מסמך תיעודי היסטורי מטלטל שנוגע בחייהן של משפחות רבות אחרות, ובו זמנית פרטי ואינטימי וחד פעמי באיזה אופן כמעט מערער. כדי לספר את הסיפור, גם הפרטי וגם זה הרחב יותר הקשור בו, שאער מעודד עושה עבודה ארכיונית יוצאת דופן. 

היא עורכת לתוך הסיפור הפרטי סרטי תעמולה של נשות הדסה שצולמו בשנות ה־50, צילומים במעברות, במרפאות שלהן, צילומים של אמהות שבאות עם ילדיהם להיבדק. היא מגיעה למחקרים רפואיים, לצילומים שתיעדו עדויות של אחיות, רופאים והורים בוועדות החקירה שהוקמו לחקירת הפרשה. 

הרגע המטלטל ביותר בהתבוננות בקטעי הארכיון הוא הרגע שבו שאער מעודד מזהה את סבתה מעידה בפני ועדת החקירה. הזיהוי שלה, תנועות הגוף ש״מסגירות אותה״ העדות שהיא מוסרת שם, כל אלו הם לא רק לב הסיפור, אלא הופכים להיות מעין סיפור אלטרנטיבי לסיפורים הרשמיים ש״מארגנים״ את הפרשה. 

הקול של האם עומד מול ״הסברים מלומדים״ שאי אפשר להכיל, מול טענות על הורים ש״וויתרו״ על ילדיהם, או ״לא הרגישו״ בהיעלמם; הם ״לא כמונו״, אומרים שם חלק מהמעורבים בכמה גרסאות ומתכוונים למי שאינם אשכנזים. ״יש להם הרבה ילדים, אחד פחות או יותר, זה לא עניין בשבילם״.

הקול של האם בעדותה בוועדה עומד מול כינויים שבהם מכונות האמהות, מול שאלות משפטיות, ולא פחות מכך מול הניסיון של הקרובים לשאער מעודד למנוע ממנה להתקרב אל התהום הכרוכה בחיפוש הזה. היא לא יכולה לטשטש או לשכוח את הקול של סבתה, ברגעים מסוימים היא כמעט מדברת דרכה. 

אחד הדברים המטלטלים והיפים בסרט הזה שהוא מספר את הסיפור לא רק במילים או בעובדות. עבודת הצילום, ההצללה והטשטוש, ובו זמנית האור שצורב את הראייה באיזה פכחון צורב (בעז יהונתן יעקב) כל אלו חושפים עוד שכבות בהווה שמתערער מן הסיפור. עבודת העריכה של הסרט (גל גופר ויעל פרלוב) היא מעשה אמנות של ממש: ההפרדה של קולות מתמונות, האריגה שלהם אחד אל השני, הפרימה של תמונה אחת שמתחלפת באחרת, ההקשבה לקול אחד והצבה מולו תמונה שהיא לגמרי אחרת – כל אלו מספרים ופורמים את הסיפור של העבר, אבל לא פחות מכך את ההווה בו הסרט מתרחש. 

שאער מעודד מספרת את הסיפור, לפעמים ממש עומדת בתוכו, באיזו חשיפות, כנות וחדות נוקבת. היא מבינה היטב שהיא לא יכולה לספר את החיפוש הזה רק כסיפור של מחווה לדודתה. היא מבינה היטב שהאמהות שלה עצמה היא לא רק סיבה לצאת לדרך הזאת, אלא גם כמעט ״מכשול״ במימוש שלה. היא מספרת את האמהות שלה עצמה לא רק כמעשה מובן מאליו, מחויב, אלא גם את הבלתי נסבלות של התובענות הכרוכה בה, את הרצון כמעט לסרב לה. היא מספרת את אי האפשרות לחיות את ההווה בלי להחיות את העבר.

ומעבר לכל זה יש הסיפור שלכאורה ״מתגלה״. האם ידידה נמצאה? האם מתוך כל הסיפור הנורא שנחשף שם, האם מתוך עדויות הרופאים, שומרי בתי הקברות, האחיות, החוקרים הפרטיים, סרטי התעמולה, האם באמצעות כל העדויות והחיפושים האלה אפשר לשים אצבע או להחזיק ביד את הסיפור כולו? 

״האמת היא רק מה שאת זוכרת״ אומרת אחת הדמויות בסרט, והמשפט הזה מהפך את העדות, את חייה הצעירים של ידידה, את חייה של שעאר מעודד עצמה, שוב ושוב. ״ו׳יני (איפה) ידידה״ הוא שיר קינה לאשה חיה, שהלך איתי הרבה אחרי הצפייה. 

---

ו׳יני (איפה) ידידה
בימוי: ישראלה שאער מעודד
ישראל, 2025, 64 דקות / כאן 11
5 כוכבים