זוכות פרס רפפורט לאמנות לשנת 2026: אירית חמו וחניתה אילן

קרן ברוך ורות רפפורט ומוזיאון תל אביב לאמנות הכריזו על הזוכות בפרס רפפורט לאמנות לשנת 2026: אירית חמו היא זוכת פרס רפפורט לאמנית בכירה לשנת 2026; חניתה אילן היא זוכת פרס רפפורט לאמנית מבטיחה לשנת 2026. הפרס מוענק מדי שנה לשני אמנים – אמן בכיר ואמן מבטיח – המתגוררים ופועלים בישראל.

הפרס לאמנית הבכירה כולל סכום של 35,000 דולר, שיוענק לאמנית עצמה ומימון תערוכת יחיד במוזיאון תל אביב לאמנות, מלווה בקטלוג. הפרס לאמנית מבטיחה כולל סכום של 15,000 דולר שיוענק לאמנית עצמה ומימון תערוכת יחיד במוזיאון תל אביב לאמנות, מלווה בקטלוג. סך מימון התערוכות לזוכות יעמוד על 90,000 דולר. כל אמנית זוכה תתרום עבודה לאוסף רות וברוך רפפורט לאמנות ישראלית במוזיאון תל אביב לאמנות.

חבר השופטות בוועדת פרס רפפורט לאמנות לשנת 2026 כלל את טניה כהן־עוזיאלי, מירה לפידות, דלית מתתיהו, חנאן אבו־חוסיין, רבקה סאקר, עירית רפפורט ועדי גולדנר.

חמו (ילידת 1961, ירושלים), חיה ועובדת בתל אביב, בוגרת המדרשה לאמנות רמת השרון ומרצה בכירה במחלקה לאמנות בבצלאל. היא משלבת עשייה אמנותית עקבית ורבת־שנים עם תרומה עמוקה לדור הבא של אמניות ואמנים.

חמו הציגה תערוכות יחיד רבות ביניהן במוזיאון הרצליה וסדנאות האמנים, תל אביב, והשתתפה בתערוכות קבוצתיות בישראל ובעולם, בין היתר, במוזיאון תל אביב; מוזיאון בת-ים; המשכן לאמנות, עין חרוד; בית האמנים, ירושלים; מוזיאון חיפה ועוד. חמו זכתה בפרסים ובמענקים, בהם פרס דיזנגוף לאמנויות הפלסטיות, פרס שרת התרבות, פרס עידוד היצירה ועוד. עבודותיה נמצאות באוספים רבים ביניהם מוזיאון תל אביב; מוזיאון ישראל; אוסף הספרייה הציבורית, ניו יורק ועוד.

בנימוקי חבר השופטות להענקת הפרס נכתב על ש״לאורך שלושה עשורים יצרה אירית חמו גוף עבודה מרשים, כשהיא נעה בין רישום, פיסול, קולאז׳ ומיצב. המשותף לכלל יצירתה הוא בחירה עקרונית לפעול באמצעות מנגנונים של מקריות, כאוס ואי־שליטה, ושימוש בחומרים שוליים, מתכלים ויומיומיים, המטילים ספק במושגי קביעות, יציבות והיררכיה חומרית.

״עולם הדימויים של חמו מתייחס אל ושואב מארכיאולוגיה, מיצירות מרכזיות באמנות המאה ה־20 בעיקר של מינימליזם ואמנות מופשטת, וכן מהאמנות הציבורית בישראל של שנות ה־50 (דוגמת ציורי הקיר בקיבוצים) – מסורת שנשאה חזון קולקטיבי, אידיאולוגי של בנייה, שייכות והתגבשות לאומית. דרכם היא בוחנת באופן ביקורתי ואוהב את האמנות הישראלית שהתפתחה בתווך שבין המקומי והקדום לבין השאיפה להיות חלק מ״הפרויקט המודרניסטי.

בתוך כך בולטות במיוחד סדרת רישומים גדולי ממדים עם נייר קופי כחול, שיצרה בראשית שנות האלפיים, ברגע שבו נייר הקופי איבד מנחיצותו. וסדרת רישומי אבק, אשר ביצירתה הוא אינו רק חומר עבודה, אלא גם סמל טעון: חומר זמני, שברירי ומשתנה, החושף את המציאות כהרכבה של אינספור חלקיקים בלתי יציבים. באמצעות חומרים אלה מערערת חמו על רעיון היצירה האמנותית כישות קבועה ונצחית, ומדגישה את פגיעותם של חזונות הרואיים״.

חניתה אילן (ילידת 1978, ניו יורק) חיה ויוצרת בירושלים. בוגרת תואר ראשון (2010) ושני (2014) מבצלאל, ובעלת תואר ראשון בארכיאולוגיה מאוניברסיטת בר אילן (2003). אילן הציגה בתערוכות יחיד והשתתפה בתערוכות קבוצתיות בישראל ובעולם, בין היתר, במוזיאון תל אביב, ב־JCC, ניו יורק ובמוזיאון וילפריד ישראל לאמנות וללימודי אסיה.

היא בוגרת תוכנית האמנים של המכון ללימודים מתקדמים באוניברסיטה העברית, באוצרות ד״ר נעם גל, וזכתה בפרסים ובמענקים, בהם מענק קרן פלומאס, פרס לעידוד היצירה ומענק לאמנים עצמאיים ממשרד התרבות והספורט, וכן מענק קרן יהושע רבינוביץ לאמנויות תל אביב.

בנימוקי חבר השופטות להענקת הפרס נכתב ״עבודתה של חניתה אילן מתמקדת במיצבי ציור גדולי ממדים בהם היא מציירת על יריעות בד ארוכות הנתמכות במבנים פיסוליים מעץ, כך שהציור שלה מתקיים כיחידה תלת-ממדית, הנעה בין פיסול ואדריכלות. הבדים של אילן, המצוירים משני צדדיהם, מופיעים כסוג של מגילה, טקסט הנקרא ונחווה ברצף, שמקורה בכתבי קודש קדומים ובסדר התפילה בבית הכנסת.

אילן אינה רק בולטת באיכויות הציוריות הייחודיות ובשאפתנות מיצביה, כי אם גם בעולם הדימויים שלה השואב ממיתוסים, ארכיטיפים ומקורות יהודיים. היא מרבה לעסוק בתנועה שבין גילוי וכיסוי, נוכחות והיעלמות ובאמצעות מחיקה, מריחה וניגוב. היא יוצרת משטחים מרובדים, שבהם דימויים בהם נופים, תשמישי קדושה, חורבות ומלאכים מפציעים ונמוגים. אלו מטעינים את פעולת הציור במשמעות מטאפיזית ובכוח אמוּני ואמנותי״.