מלאכי הלחם של שרון לשם מורד

עמית: בוקר טוב שרון. מה שלומך?

שרון: בוקר אור עמית, אני בסדר. בממוצע אפילו בסדר גמור 🙂

עמית: בממוצע בסדר גמור – זה ממש ממש בסדר. את אחרי מספר חודשים מרגשים. השתתפת בכמה תערוכות אחת אחרי השנייה. ספרי ספרי

שרון: נכון, אמנם לא נולדתי אתמול, אבל כאמנית מציגה אני פעוטה 😊 וזו תקופה מרגשת. אני עובדת בשני חומרים עיקריים: בצק מחמצת, שממנו אני מפסלת דמויות; ובחומר כמעט מנוגד – מתכות, שבהן אני צורפת דמויות או פנים.

בתקופה האחרונה הצגתי בכמה תערוכות במקביל: בתערוכה ״הפרשת חלה״, שהסתיימה לא מזמן במוזיאון אנו (ולפני כן הוצגה בגלריה על הצוק שבנתניה – באוצרות של גיא מורג). הצגתי שם קיר שלם של דמויות נשיות בתנוחות ובהבעות שונות. הצגתי גם בתערוכה קבוצתית בגלריה By5. בגלריה בנימין הצגתי חלקי דמויות ומספר עבודות וידאו שעוסקות בבצק.

כעת מוצגות עבודות שלי במוזיאון שער הגולן ובמוזיאון לאמנות האיסלאם בירושלים, בתערוכה של עמותת הצורפות העכשווית. ובקרוב – בביאנלה לאומנויות ולעיצוב שתיפתח במוזיאון ארץ ישראל ברמת אביב

עמית: ידייך מלאות. אני ממש רוצה שתסבירי מה המשמעות של מפסלת בבצק מחמצת – זר לא יבין זאת

שרון: נכון, זה פחות מובן ללא הריח של הבצק שנאפה בתנור. לפיסול בבצק הגעתי במהלך התואר השני בעיצוב בשנקר, חיפשתי מדיום פחות קר ומחושב ממתכת. אני ״מגדלת מחמצת מאושרת״ כבר תשע שנים ואופה ממנה לחם, לביתי ולמי שאני חפצה ביקרו. כמעט מכל כיכר לחם שאני אופה, אני חותכת פיסה מהבצק ויוצרת דמות.

בצק מחמצת הוא מדיום קמאי מאד. לתפיסתי, יש לו גם אופי מובחן ומעגל חיים נשי. הוא נולד, תוסס, תופח, גמיש, ובחלוף הזמן ואחרי האפיה הוא מתייבש ומאבד רלוונטיות. בסופו של דבר הוא נאכל על ידי חרקים ומסיים מחזור חיים. חשוב לי לא לנסות לשמר את הדמויות מעבר לזמן שהוקצב להן. זה מלמד גם אותי פרידה מהי

עמית: אני עדיין מנסה להבין את הטקסטורה של הבצק. בתור מי שעובדת בחימר – זה משהו שקרוב בטקסטורה לחימר? ניתן לשלוט בו?

שרון: פחות מאשר בחימר. הבצק הוא חומר חי לחלוטין וקשה לשלוט בו בזמן הלישה וההתפחה, הוא גם נוטה להתכווץ כשמרדדים אותו ובזמן האפייה הוא לא תמיד תופח כפי שאני רוצה

עמית: מעניין ולא שגרתי. ומהן הדמויות שאת מפסלת – סוג של צלמיות?

שרון: התחלתי במתכת והאמת שבהתחלה ניסיתי להעביר דמויות מצולמות של נאן גולדין או מפוסלות של קיקי סמית׳, לריקוע במתכת. אנשים חשבו שמדובר בצלמיות פריון, אם כי אין לי כוונה ליצור צלמיות פריון דווקא. בבצק הדמויות מבחינתי הן דימוי נקודתי של מצב רוח מסויים שלי

עמית: כפי שכבר אמרת. בשונה מכל אמנות אחרת, זו אמנות עם אורך חיים מוגבל. מה היחס שלך לעניין?

שרון: כן… גם אנחנו אמנות עם תאריך תפוגה. בהתחלה קצת התבאסתי וחשבתי לנסות לשמר את הדמויות, אבל אז הרגשתי שאני חוטאת לרעיון. הן סוג של קמעות מנחמים, שלא צריך לקחת ברצינות. כמי שעובדת גם עם זהב מדי פעם, הפער ברור – הן עשויות רק קמח ומים. כבר קרה שנתתי דמות טרייה לחברה שפשוט אכלה אותה 🙂

עמית: אכלה? מצחיק. אמרת בהתחלה שחלק מהמחקר שלך היא תוחלת החיים שלהן 😅 מה אורך החיים הממוצע של דמות מפוסלת בבצק המחמצת? (כשלא טורפים אותה)

שרון: זה קצת עונתי. יש כאלו שמחזיקות מעל שנה. בקיץ כל החיפושיות הקטנטנות מתמלאות עזוז ומתלבשות עליהן. כשזה קורה, מתחיל המאבק שלי ואני נוקמת בהן באפייה בחום נמוך, שקצת דוחה את הקץ. אני עושה על עצמי מחקרים בתחום גם 🙂 וזה מתקשר גם לשלב הזה בחיים – שבין הורים זקנים וילדים שמתבגרים. בגילנו רואים את כל הטווח

בעיניי יש גם כוח לעבודה שמתפוררת, אבל מתכות הן ההפך המוחלט. ומאחר וגם בהן אני בדרך כלל יוצרת דמויות, אז יכול להיות שהן יחיו הרבה אחריי

עמית: הנושא של לונג׳וויטי מאד פופולרי כיום. אבל בואי נחזור לחיים כאן ועכשיו. כשאת מגישה עבודת פיסול מבצק – לביאנלה למשל, תערוכה שתימשך תשעה חודשים – האוצרות לוקחות בחשבון שהעבודה עלולה להתכלות לפני סוף התערוכה?

שרון: בדיוק, כן. הסברתי את זה לאוצרות ולמחלקת השימור במוזיאון. פתרנו את זה בכך שהבטחתי להחליף את הדמויות במידה ויזדקנו יתר על המידה

עמית: פתרון יפה. זה קשור גם לשאיפה שלנו כיוצרים, שלא להשאיר חלל ריק. וזה מתחבר גם לעבודה שאת עושה במתכות – כאן אין חיי מדף קצרים

שרון: נכון. בעיניי יש גם כוח לעבודה שמתפוררת, אבל מתכות הן ההפך המוחלט. ומאחר וגם בהן אני בדרך כלל יוצרת דמויות, אז יכול להיות שהן יחיו הרבה אחריי

עמית: באמת יש משהו מטאפורי לחיים שלנו בטרנספורמציה שהעבודה עוברת, עד הפרוק המלא. אני למשל, חושבת לעיתים קרובות על הזיכרונות שאשאיר כאן. ואת?

שרון: אני לא בודהיסטית גדולה, לצערי, אבל מנסה לאמן את עצמי בפרידה ובאי־היאחזות. לפעמים ברחובות תל אביב אני מוצאת ערימות של רהיטים, תמונות, ספרים, והלב מתכווץ לי. זה בדיוק העניין. כשאנחנו מסתיימות, אנחנו מסתיימות

עמית: והאמנות מאפשרת להשאיר אחרינו זיכרונות פיזיים, וזה נהדר בעיניי. איך את מחלקת את הזמן שלך בין האמנויות השונות? וזו לא שאלה את מי את אוהבת יותר…

שרון: קצת כן. הרבה יותר קל לי עם הבצק, הוא מתמסר בקלות רבה יותר. ומצד שני, אני מאד אוהבת את העבודה במתכת. יש בה משהו ממשטר ומדויק, שחיוני להפרעת קשב מהלכת כמוני

עמית: באמת הגיע הזמן שתספרי בכמה מילים עלייך ועל הרקע ממנו את מגיעה

שרון: אני שרון לשם מורד, תכף בת 60, נשואה ליורם שהוא איש משרד החוץ כבר 400 שנה לערך, ואמא לשלושה שכולם אוהבים אמנות אבל רק אחת מממשת (לומדת בבצלאל).

אני רמת אביבית מאז ומעולם. למדתי פסיכולוגיה באוניברסיטה, כי אבא שלי אמר שאמנות היא תחביב (גם הוא צייר כל ימיו). תמידדדד עשיתי דברים עם הידיים – סרגתי, רקמתי מוללתי, קלעתי, ארגתי וצרפתי. את התואר בשנקר התחלתי בגיל 55 ונהניתי בטירוף. זה ה־גיל ללמוד

עמית: הגיל והשכל שמביא איתו! ומה את רוצה להמשך?

שרון: בחרדת קודש אני מוכנה ללחוש עכשיו שאני אמנית וזה מה שאני רוצה לעשות. רוצה עוד תערוכות, רוצה שיכירו, רוצה שיאהבו את מה שאני עושה (מהנקודה האחרונה אני מתקשה להיגמל). רוצה להמשיך ליצור ושהרעיונות לא יתמעטו. ורוצה שלום עולמי אם אפשר. הגזמתי?

עמית: ממש לא מוגזם. איך מגיעים הרעיונות?

שרון: הם נובעים מתוכי. בעיקר כשאני שוחה או מתקלחת. בחיי

עמית: מים – אמרו כבר לפנינו, מקור בלתי נדלה להשראות

שרון: נכון. אני מרגישה בהם כמו ברחם ענקית… והנה חזרנו לנשיות