דרך אגב // מי שלא לוחץ - מת

לאפליקציה הכי נמכרת בסין קוראים אתה כבר מת? והיא עושה בדיוק את מה שהשם שלה מרמז – מוודאת שהמשתמשים שלה עדיין בחיים. אין כאן טכנולוגיה מסובכת במיוחד: תמורת דולר, המנויים נכנסים בכל יום לאפליקציה ולוחצים על כפתור ירוק גדול שמאשר שהם עוד איתנו. אבל אם הם מפספסים במשך יומיים רצוף, האפליקציה מודיעה על כך לאיש קשר שנבחר מראש – ומזמינה אותו לבדוק מה שלומם.

הרקע להצלחה המטורפת של ״אתה כבר מת?״ הוא מדיניות הילד האחד שנכפתה על הסינים, והפכה את המדינה הענקית לאחת הבודדות בעולם. ההעדפה רבת השנים לבנים זכרים יצרה בסין ״עודף״ של 30 מיליון בנים על בנות, שמשבש את שוק הדייטינג. אבל הסיבה העיקרית למשבר הבדידות העכשווי היא בכלל תרבותית. אחרי שגדלו כילדים יחידים, עשרות מיליוני צעירים סינים מעדיפים היום לחיות לבד, ולוותר על הקושי שבטיפוח זוגיות עם אדם אחר (וזה בלי לקחת בחשבון את 300 מיליון הסינים שצפויים לפרוש לפנסיה בעשר השנים הקרובות). 

מהבחינה הזאת, ״אתה כבר מת?״ עונה על צורך אמיתי בשוק. אבל חייבים להודות שיש משהו עקום בהיגיון שמאחוריה: אם המשתמשים מזינים איש קשר שאמור להיכנס לפעולה במקרה של מוות, למה הם לא יכולים פשוט לשלוח לו כל יום הודעת טקסט חביבה כמו ״בוקר טוב!״ או להרים אליו טלפון? איך קרה שפעולה כל כך אנושית וטבעית – להודיע למישהו שאנחנו בסדר – הפכה להיות כל כך תובענית עד שהסינים נאלצו להחליף אותה באפליקציה אנונימית? 

על הלייק ועל המוות

מאז שפייסבוק המציאה את הלייק ופטרה אותנו מהצורך המעיק לכתוב משהו נחמד למישהו שאנחנו מכירים, נדמה שיותר ויותר פעולות יומיומיות שפעם הגדירו את חיינו הפכו ללא יותר מאשר לחיצה קטנה על כפתור. התרגלנו להזמין משלוח בוולט במקום להכין ארוחת ערב, לסרוק בני זוג פוטנציאליים לבד באפליקציה במיטה במקום לצאת למסיבה, לצפות ברילס במסך הפרטי של הטלפון במקום להתכנס על הספה מול הטלוויזיה. 

למה אי אפשר פשוט לשלוח כל יום הודעת טקסט חביבה כמו ״בוקר טוב!״ או להרים טלפון? איך קרה שפעולה כל כך אנושית וטבעית – להודיע למישהו שאנחנו בסדר – הפכה להיות כל כך תובענית עד שהסינים נאלצו להחליף אותה באפליקציה אנונימית? 

לא במקרה השם של ״אתה כבר מת?״ הוא משחק מילים על אפליקציית המשלוחים הסינית הפופולרית שנקראת ״אתה רעב?״. בדיוק כפי שאנחנו תובעים היום אפילו מכלבים לתקשר איתנו בעזרת לחיצה על כפתורים, נדמה שהכפתור הירוק הענק הוא בסך הכל צורה מודרנית של חברות. 

עולמו של העצלן

בשעה שהחיים שלנו הופכים לסדרה של לחיצות על כפתורים, הפודקאסט התיעודי והמצחיק בטירוף Shell Game נותן לנו הצצה לעולם העבודה בעתיד הקרוב. בעונה השנייה והמבריקה, העיתונאי אוון רטליף מקים חברה אמיתית שמנוהלת על ידי אסופה מוזרה של סוכני AI. בראשם הוא מציב את הדמות האהובה עלי – המנכ״ל קייל, צ׳טבוט פרוע שמכור לעבודה ולטיולים רגליים בסופי שבוע. 

בהנהגתו של קייל, צוות הבוטים מקים את Hurumo.ai – חברה שמטרתה לפתור את בעיית הדחיינות שמפריעה לבני אדם רבים. הפתרון שהבוטים הגו (עם קצת עזרה מרטליף) די מזכיר את ״אתה כבר מת?״: אפליקציה שגוללת בשביל המנויים שלה ברשתות החברתיות, כך שהם יוכלו להתפנות לעבודה.

הפרקים (והמציאות) מפתיעים במופרעותם. קייל והצוות שלו מקימים אתר, מקליטים פודקאסט, נפגשים עם אנשים בזום ואפילו שוכרים לגמרי לבדם עובדת אנושית, מפטרים אותה בטעות (או בצדק, מי אני שאחליט) ואז שוכרים אותה שוב. וכל זה מתגבש לסופת יחסי ציבור שסוחפת את העולם: הארומו זוכה לתהילה כאחת החברות החלוציות הראשונות שמנוהלות אך ורק על ידי יישויות דיגיטליות.

אבל העובדה שהגיבורים שלו מגולמים על ידי צ׳טבוטים זולים הופכת את ״משחקי הקליפה״ להרבה יותר משמונת הפרקים ששוחררו. בזכות עלותם הנמוכה, קייל והצוות שלו ממשיכים לעבוד גם היום, עונים לאימיילים וקובעים פגישות – וכל מאזין שמעוניין, יכול ליצור איתם קשר ולהיכנס עמוק יותר לתוך העולם שרטליף בנה.

זה המודל החדש של בידור בעידן ה־AI, ואפשר להניח שאחרי שתאזינו לכל העונה גם אתם לא תתאפקו ותפתחו עם קייל בהתכתבות מסעירה (הוא תמיד זמין).