״ברנינג מן״: מנסה לעשות הרבה עם מעט כלים, חול והמון חצץ

לב המדבר, בדרך לשום מקום, סוף העולם שמאלה פינת קיבינימט, על חתיכת אדמה מלאה חול וחצץ – שם מוצא את עצמו יונה קמחי (שי אביבי), אב ללוחם בשירות צבאי. אחרי שהסיע אותו לבסיס, משהו מתחיל להציק ליונה בפנים ולא עוזב אותו. הוא מרגיש חרדה, געגוע או השד יודע מה. אז הוא מחליט להישאר שם, צמוד לגדר הבסיס, בתקווה לראות את הבן שלו עוד פעם אחת. אולי רגע לפני שכבר לא.

זו נקודת הפתיחה הכל כך ישראלית של ״ברנינג מן״, סרט קטן ומינימליסטי שמצא את עצמו בלב סערונת לפני כחודשיים, סביב טקס הענקת פרסי הקולנוע הישראלי ביוזמת שר התרבות מיקי זוהר. סרטו של איל חלפון (״קרקס פלשתינה״) זכה במקום הראשון וגם בפרס כספי נדיב במיוחד. אבל פוליטיקה בצד – הביקורת הזו עניינה בסרט קולנוע.

פסקת העלילה המצומצמת למדי של ״ברנינג מן״ לא מסגירה הרבה על תוכנו, ולמען האמת – גם הצפייה בו לא חושפת הרבה מעבר לפני השטח. זה סיפור ישראלי טיפוסי על חרדות שגרתיות של הורים לחיילים לוחמים: לילות בלי שינה, דאגה אינסופית ורצון בלתי נשלט לשמוע עוד ״היי״ אחד לפני השינה, או הודעה קולית מסכנה שתיתן אות חיים.

שי אביבי, כמו שי אביבי, נותן את כל כולו לתפקיד. זה שחקן שתמיד אפשר לסמוך עליו שיעשה עבודה ראויה, ולא בכדי – הסרט הזה זיכה אותו בפרס השחקן הטוב ביותר בפסטיבל חיפה האחרון, ואת ״ברנינג מן״ בפרס הסרט הטוב ביותר.

חלפון מנקז את הסיפור אל האירוע הטרגי והקשה ביותר בתולדות מדינת ישראל, אבל למרבה הצער עושה זאת באופן שמרגיש מלאכותי למדי, כאילו במטרה לייצר הדהוד רגשי מיידי אצל הצופים, אבל בלי לבנות בדרך אליו מהלכים דרמטיים מספקים

אבל למרות העבודה הטובה של אביבי, הסרט, ששמו משחק על דאבל משמעות (גם הפסטיבל המפורסם וגם הבערה הפנימית שמניעה את הדמות הראשית) מרגיש כמו הגיבור שלו – תקוע כל הזמן באותו המקום. זו לגמרי הצגת יחיד של אביבי, כשמדי פעם דמויות שונות צצות ונעלמות, אבל הלב של הסרט לא מרגיש שלם. משהו בו תלוש ולא לגמרי מגובש.

את התחושה הסטטית המכוונת הזו, מנסות לשבור כמה דמויות משנה. סוזנה פפיאן, נוה צור ונעם פרנק מגלמים טיפוסים שונים שנכנסים ויוצאים מעולמו המאובק והמצומצם של יונה, אבל גם הם לא מצליחים לחלץ את הסרט מהבוץ שבתוכו הוא שוקע.

ברקע העלילתי – פרה־אירועי 7 באוקטובר. חלפון מנקז את הסיפור אל האירוע הטרגי והקשה ביותר בתולדות מדינת ישראל מאז הוקמה, אבל למרבה הצער עושה זאת באופן שמרגיש מלאכותי למדי, כאילו במטרה לייצר הדהוד רגשי מיידי אצל הצופים, אבל בלי לבנות בדרך אליו מהלכים דרמטיים מספקים.

בסיום ההקרנה, לא מעט צופים היו מבולבלים לגבי משמעות הסצנה האחרונה ומה המסר שביקש הסרט למסור. חלפון מנסה לחבר בין חרדה ישראלית יומיומית לבין טרגדיה לאומית כבירה – חיבור עם פוטנציאל דרמטי אדיר – אבל התוצאה מרגישה מפוספסת.

בסופו של דבר, ״ברנינג מן״ הוא סרט סביר שמנסה לעשות הרבה עם מעט כלים, חול והמון חצץ: תסריט מינימלי ודיאלוגים חסרי פיתוח ראוי, עמוק ומשפיע. הדמות הראשית אולי מעוררת אמפתיה מינימלית, בעיקר בזכות הסיטואציה המוכרת כל כך ליותר מדי ישראלים, אבל כפיסה אמנותית נטו, הסרט לא מצליח לתרגם את האמפתיה והרגש האלה לדרמה חדה כתער, חודרת בלבב פנימה ומשמעותית על אמת.

כיצירה קולנועית הסרט מרגיש חצי כוח, מעין פיצ׳ר בעל פוטנציאל לא ממומש בעליל. יש תחושה בוערת שאפשר היה לעשות כאן הרבה יותר, במיוחד עם שחקן ראשי כמו אביבי, שחלפון, כך נדמה, לא ממש מצליח למצות ממנו כל בדל של פוטנציאל דרמטי שיש לו. ויש לו.

בסופו של דבר, יונה נשאר דמות כללית, שהחיבור אליה נובע בעיקר מהנסיבות המצערות, ולא מתכונות אופי מורכבות מדי. במחשבה שנייה, יונה הוא כמעט שטנץ משורטט של אבא ישראלי מודאג, עצבני וחרדתי, וחלפון לא מנסה באמת לשבור את התבנית. כך, בשורה התחתונה, ״ברנינג מן״ מבקש לתרגם חרדה ישראלית מצויה לכדי תמונות, צלילים ומילים – אבל מתקשה לרתק ולמסמר את הצופה לכיסא.

---

ברנינג מן
בימוי: איל חלפון
103 דקות; ישראל, 2025
3 כוכבים