יוצרות ״כל האמהות משקרות״: לא באנו עם מסר, באנו נשים

״כל האמהות משקרות״ נולדה די במקרה, מפוסט רנדומלי בפייסבוק של המעצבת יעל אוליאל, שהיא גם קפטנית קבוצת יפו ב״מאמנט״ – ליגת הכדורשת הנשית שפועלת ברחבי הארץ. ״רותי עפרוני, העורכת האחראית של הסדרה, הראתה לנעם ולי את הפוסט״, מספרת יעל כץ – אחת משלושת התסריטאיות של הסדרה הכה מדוברת שהסתיימה השבוע בכאן 11. ״והיה לנו ברור שאנחנו רוצות לכתוב את זה. התקשרנו לנטלי, שאיתה עבדנו בעבר בפרויקט אחר והיא מיד קפצה על ההזדמנות״.

התהליך המשולש שכלל את כץ, נעם נבו ונטלי מיכאלשווילי־דרור החל כבר לפני כארבע שנים, ולא הרבה אחר כך הצטרפה לחבורה גם הבמאית עטרה פריש. ״היום, בדיעבד, אחרי שהסדרה עלתה, אני חושבת שיצרנו קבוצה קטנה משלנו כדי לכתוב על הקבוצה״, אומרת נבו. ״זה לא קרה סתם. נהיינו אנסמבל שכותב על אנסמבל״.

לשלושתן רזומה עשיר בתחום התסריטאות, בין השאר לילדים ולבני נוער, אבל מדובר בפעם הראשונה עבורן שזוהי הסדרה שלהן. ״אני הייתי רגילה לכתוב לבד״, אומרת מיכאלשווילי־דרור, ״והיה בהתחלה חשש לעשות את זה בקבוצה, אבל די מהר הצלחנו להבין מהם היתרונות והחסרונות של כל אחת מאיתנו ושל כולנו יחד, והצלחנו להוציא דברים שאף אחת מאיתנו לא היתה מצליחה להוציא לבד״.

הסדרה, למי שטרם צפתה, עוסקת בקבוצת הכדורשת של יפו – קבוצה כושלת משהו שמורכבת מנשים שמגיעות מרקע שונה ומגוון. הדמויות הראשיות הן אלי (מאיה מרון) – אמא חד־הורית לבן מתבגר, ודינה (אגם רודברג) – נשואה כאילו באושר לחנני ואם לשניים. כל אחת משאר בנות הקבוצה היא סיפור בפני עצמה, ובכל אחד מתשעה הפרקים אנחנו מצליחים להכנס קצת יותר לעומק של כל אחד מהסיפורים האלה.

נטלי מיכאלשווילי־דרור: ״נגענו המון באלימות בסדרה כי היא באמת הלכה והתגברה בשנים האחרונות. אבל זה לא שלפני המלחמה היינו חברה לא־אלימה. אלימות שקופה ויחסים רעילים והקטנה הם דברים שנשים חיות אותו כאן יום יום״

במהלך השבועות שבהם שודרה הסדרה, ובמיוחד בשבוע האחרון עם שידור הפרק האחרון המפתיע (זהירות, עוד מעט ספוילר), עלתה לא מעט השאלה – מהו המסר של הסדרה ומה היוצרות התכוונו להגיד לנו. ״לא באנו עם מסר, באנו נשים״, אומרת כץ. ״כתבנו סדרה קצת כיפית, קצת דרמטית, ולאט לאט יצאו מאיתנו דברים אחרים שבאים בילט־אין עם החוויה של להיות אישה״.

״היו לנו שיחות רבות לגבי האופן שבו אנחנו רוצות לעשות את זה״, מוסיפה נבו. ״איך לא לעשות את הכל מדי בפרצוף. נושאים כמו הפלות, התעללות בגני ילדים, הטרדות ואלימות הם כולם נושאים שמלווים את החיים שלנו כנשים והם חלק ממה שחייב לצאת החוצה. אבל גם לא רצינו לבוא ולשאת לפיד״.

״הרבה מתוך קווי העלילה נוצרו מתוך חוויות שלנו״, אומרת מיכאלשווילי־דרור. ״מה שהפך את זה לאותנטי הוא שאנחנו התמזגנו את הדמויות, ובשלב מסוים הדמויות פשוט סיפרו את הסיפור שלהן״.

למרבה ההפתעה, אף אחת מהיוצרות לא שיחקה מעולם כדורשת, וגם אף אחת מהן לא יפואית. ״אבל כולנו משקרות כל הזמן״, אומרת נבו. לטובת התחקיר הן צפו במשחקים של קבוצת יפו ושאבו מהן דינמקות. אותן הדינמיקות שהפכו לתסריטים הפכו אחר כך למילים בפיהן של קאסט מדהים של שחקניות (ומעט שחקנים).

עד כמה הייתן מעורבות בתהליך הליהוק?

״היינו מעורבות״, אומרת כץ. ״לדמות שמשחקת בת־אל מוסרי לא סתם קוראים בת־אל. קראו לה ככה מהשנייה הראשונה כי ידענו שזו תהיה היא״. ״הליהוק של הדמויות הראשיות – אלי ודינה – הוא כזה שהפתיע אותנו״, אומרת מיכאלשווילי־דרור. ״הילה יובל המלהקת שלנו עשתה עבודה מעולה והביאה את מאיה מרון שהיא ה־אלי ואת אגם רודברג שנתנה דינה מדהימה. שתיהן העלו את התסריטים שכתבנו בעוד קומה״.

הכתיבה נעשתה תוך כדי שנים של קורונה, מהפכה משפטית ומלחמות למיניהן. חשבתן להכניס משהו מכל אלה לתסריט?

״החלטנו שלא, אבל דברים בהחלט הושפעו מזה״, אומרת כץ. ״הרבה מההורות בסדרה היא הורות של השנים האחרונות, הורות קצת שבורה״. ״המלחמה לא בתסריטים אבל היא כן בסדרה״, מוסיפה נבו. ״היא בהתנהלות של כולנו. כולנו השתנינו בשנים האלה ואי אפשר לעשות על זה קונטרול+Z״.

לספר את האמהות בזמן שהן לא אמהות

אלימות כלפי נשים היא עניין שמלווה את הסדרה לכל אורכה, ומגיע לשיאו בסצנת הסיום. ״נגענו המון באלימות בסדרה כי היא באמת הלכה והתגברה בשנים האחרונות״, אומרת מיכאלשווילי־דרור, ״אבל זה לא שלפני המלחמה היינו חברה לא־אלימה. אלימות שקופה ויחסים רעילים והקטנה הם דברים שנשים חיות אותו כאן יום יום״.

לסדרה אמנם קוראים ״כל האמהות משקרות״, אבל האמהוּת נוכחת בה פיזית באופן מצומצם. מלבד הפרק הראשון, שעוסק באלי ובבנה איתמר (שהוא גם המניע להצטרפותה לקבוצה), אנחנו כמעט ולא עדים לדינמיקות בין הנשים לילדים שלהן. ״רצינו לספר את האמהות בזמן שהן לא אמהות״, מסבירה כץ. ״כשהן במקום המפלט שלהן שבו הן יכולות להיות לרגע לא רק אמהות״.

״כל אמא שואלת את עצמה מה אני קודם, איפה אני נגמרת ואיפה מתחילה האמא״, אומרת מיכאלשווילי־דרור. ״האמהות בסדרה הראו את הפערים, את העובדה שזה לא תמיד מסתנכרן ואת העובדה שאנחנו נשים גם בלי קשר לאמהות שלנו״.

איך החלטתן כמה לספר על כל אחת מהדמויות במסגרת הזמן היחסית קצר שהוקצה לטובת זה?

״זה היה האתגר התסריטאי הגדול״, אומרת נבו. ״כמה מקום לתת לכל דמות, איך לספר על אחת ולא להשאיר אותה לא מסופרת, כולל גם הדמויות של יגאל המאמן (צחי הלוי) ושל איתמר הבן של אלי (הילל לב ארי)״. ״נכון שלא העמקנו בכולן, אבל הצלחנו להעביר את מה שהיה לנו חשוב״, מוסיפה כץ. ״הבסיס של הסדרה היא שמונה הנשים האלה, אבל הצלחנו לספר גם את הסיפורים של בני הזוג שלהן״.

על סצנת הסיום של העונה כולם מדברים (ובצדק) בימים האחרונים – מתי ידעתן שכך אתן רוצות לסיים?

״מתישהו באמצע התהליך״, מספרת מיכאלשווילי־דרור. ״הגשנו את התסריט הזה בחשש וכל השותפים שלנו היו סופר־אמיצים לגבי זה, ולכן אנחנו חושבות שזו סדרה שלא היתה יכולה להיות משודרת בשומקום אחר מלבד כאן 11. נדרש אומץ כדי לשדר משהו שאין לו האפי אנד, בעיקר כשמדובר בסדרת ספורט שאנחנו רגילים לראות בה את הניצחון שמגיע ברגע האחרון. כשהרעיון לסיים כמו שסיימנו עלה – גם חברת ההפקה וגם התאגיד היו מאחורינו.

״בזמן הכתיבה, עוד לפני 7 באוקטובר, היתה תקופה קשה של רצח נשים. הרגשנו על בשרינו שאנחנו חייבות להתיייחס לזה. היו גם חששות לגבי איך זה יתקבל אחרי 7 באוקטובר, אחרי שקרה משהו כל כך הרבה יותר גדול, לאומי״.

כבר במהלך תקופת השידור הודיעו שתהיה עונה שנייה. התחלתן לעבוד עליה?

״היינו אמורות לעשות את זה ממש עכשיו אבל במקום זה אנחנו יושבות במקלטים״, אומרת כץ. אנחנו מקוות שמתישהו נצליח להתחיל לעשות את זה, לשבת כמו שאנחנו רגילות, לאכול קוסקוס אצל נטלי ולכתוב״.

---

כל האמהות משקרות | כאן 11
יוצרות: נעם נבו, יעל כץ ונטלי מיכאלשווילי־דרור
במאית ויוצרת שותפה: עטרה פריש
הפקה: גרין פרודקשנס וסרטי יונייטד קינג