Disable/Enable big cursor white
Disable/Enable big cursor black
המיתוס הרומנטי מול המציאות: האם מלחמה באמת מייצרת אמנות גדולה?
התרבות המערבית מחבבת מאוד את התמונה הקלישאתית של האמן המיוסר, זה שמצליח להפיק סימפוניה מרגשת דווקא כשפגזים שורקים מעל ראשו והוא ניזון בעיקר מחרדה ומלחם יבש. על פי המיתוס הרומנטי הרווח, סבל אנושי קולקטיבי הוא מעין ״סופר־פוד״ ליצירתיות; ככל שהמציאות עגומה ורועשת יותר, כך אמורה האמנות להפוך למזוקקת וגאונית יותר. הציפייה הציבורית היא שהיוצר יתפקד כמעין אלכימאי מודרני, המסוגל ליטול את עופרת הטראומה ולהפוך אותה לזהב תרבותי שיימכר במכירות פומביות במיליוני דולרים בעוד כמה עשורים.
אולם, בחינה מפוכחת של המציאות מגלה שמדובר, במידה רבה, באשליה אופטית המבוססת על הטיית השורדים. בעוד שההיסטוריה מתעדת בהתלהבות יצירות מופת שנולדו מתוך חורבות, היא נוטה להתעלם באלגנטיות מרבבות האמנים שחוו שיתוק יצירתי מוחלט בזמן אמת. קשה מאוד לעסוק בהפשטה אמנותית או בחיפוש אחר הקומפוזיציה המושלמת כשהמערכת הלימבית עסוקה בלשכנע את הגוף שמוטב למצוא מחסה.
הפער בין המיתוס למציאות נעוץ בהנחה המופרכת שמשבר הוא דלק, בעוד שבפועל הוא לעיתים קרובות פשוט חול בגלגלי השיניים של הדמיון. הדרישות הקיומיות של ההישרדות מציאת מזון, ביטחון ושמירה על שפיות בסיסית עומדות בסתירה מוחלטת לצורך בביטוי עצמי רפלקסיבי. לפיכך, השאלה אינה רק האם המלחמה ״מייצרת״ אמנות, אלא האם המחיר הנפשי שהיא גובה בכלל מאפשר את התנאים המינימליים לקיומה של יצירה משמעותית בזמן שהתותחים רועמים, או שמא מדובר בציפייה חברתית חסרת התחשבות בפיזיקה של הנפש.
מהגרניקה ועד ישראל: מבט היסטורי על אמנות שנולדה מתוך משבר
סקירה היסטורית של דברי ימי האמנות עשויה ליצור את הרושם המוטעה כי על מנת להפיק יצירה איקונית, על האמן להימצא בקרבה מסוכנת לאזור מוכה אסון. הדוגמה המפורסמת ביותר היא כמובן ה״גרניקה״ של פבלו פיקאסו. בעוד שהציבור נוטה לדמיין את פיקאסו רושם סקיצות תחת מטר פצצות, המציאות ההיסטורית מלמדת כי היצירה נולדה כתגובה רגשית ומפורקת לאירוע, ולא כתיעוד עיתונאי מהשטח.
פיקאסו לא עסק באסטרטגיה צבאית או בציור טנקים; הוא בחר בפירוק הצורה ובזעקת הקורבנות, ובכך הפך את הזוועה לנכס צאן ברזל תרבותי, רצוי כזה שתלוי בחדר ממוזג הרחק משדה הקרב. בדומה לו, אמנים כאוטו דיקס ופרנסיסקו גויה הציעו מבט כה מפוכח ונטול גבורה על המלחמה, עד שאפשר לתהות כיצד הצליחו הציורים להחזיק מעמד אל מול כובד המשקל הפסיכולוגי שהוטח בהם.
טל מצליח, ללא כותרת (קישוטי מלחמה), 2024. צילום: אלעד שריג
בזירה המקומית שלנו, האמנות הישראלית נראית לעיתים כמי שמנהלת רומן בלתי נגמר עם המציאות הביטחונית, גם אם מדובר במערכת יחסים רעילה למדי. יוצרים מרכזיים כמשה גרשוני ומנשה קדישמן הטמיעו בעבודותיהם סמלים של שכול והקרבה, בעוד שיוצרות כטל מצליח וסופי ברזון מקאי בוחנות את הגבולות הקיומיים דרך חומרים שבירים.
עם זאת, יש לציין ביושר כי מרבית היצירות הללו לא צצו בלב הסערה, אלא דרשו ״זמן פציעות״ מסוים לצורך עיבוד. ההיסטוריה מוכיחה שבעוד שהמשבר מספק את חומרי הגלם, היכולת לתרגם אותם לשפה אמנותית קוהרנטית דורשת מרחק רפלקסיבי. נראה שהאמנות זקוקה לכך שהמציאות תהפוך לזיכרון מעובד בטרם תוכל להפוך לסמל, שכן קשה מאוד לייצר מניפסט אסתטי כאשר מנסים במקביל להיזכר היכן הונחו המפתחות למקלט.
לא רק השראה: הפסיכולוגיה של יצירה תחת לחץ וטראומה
הניתוח הפסיכולוגי של תהליכי יצירה בעתות מצוקה נוטה לנפץ את האשליה הרומנטית, שלפיה הטראומה פועלת כמעין זרז כימי המאיץ את שטף הרעיונות. במציאות הפחות פוטוגנית, כשהמערכת הקוגניטיבית מזהה איום קיומי, היא אינה פונה למוזה בבקשת עזרה, אלא מתגייסת למנגנוני הישרדות פרימיטיביים למדי.
במצבי דחק קיצוניים, המשאבים הנפשיים המוקצים בדרך כלל למחשבה מופשטת, לעיבוד רגשי דק ולנטילת סיכונים אמנותיים, מופנים בבהילות להשגת ביטחון ושליטה. קשה מאוד לצפות מאדם לעסוק בפירוק פוסט־מודרני של הצורה, כאשר המוח הזוחלי שלו עסוק בלוגיסטיקה בסיסית של הישרדות.
יצירה משמעותית מחייבת תהליכי עומק של ספיגה, עיכול והבשלה. אי אפשר לצפות מיוצר לחלץ משמעות אוניברסלית מתוך אירוע בעודו מנסה להבין אם התקרה שמעליו מתכוונת להישאר במקומה
מחקרים בתחום הטיפול באמנות מאשרים שבעוד שהיצירה היא כלי חיוני לעיבוד פוסט־טראומטי, היא אינה מהווה הכרח תפקודי בשלבי המשבר הראשוניים. המודל הפסיכולוגי המקובל מציע סדר פעולות היררכי וקשוח: ראשית הישרדות, לאחר מכן עיבוד הדרגתי, ורק בסוף התהליך יצירת משמעות.
לפיכך, הקיפאון היצירתי המפורסם שתוקף אמנים רבים בזמן אמת אינו מעיד על התייבשות המעיין או על אובדן הכישרון, אלא על פעולת הגנה חיונית של הנפש. המוח, בחוכמתו כי רבה, מבקש לייצב את המערכת בטרם יתפנה לניסוחים אסתטיים מורכבים. הניסיון לדחוק באמן לייצר יצירת מופת בעודו שרוי בחרדה קיומית דומה לניסיון לבקש מאדם הטובע בים להלחין אופרטה על איכויות המים; סביר להניח שסדרי העדיפויות שלו יהיו שונים בתכלית, ובצדק גמור.
הקיפאון כשלב הכרחי: מדוע אמנות אינה תגובת טוויטר למציאות
הציפייה החברתית המודרנית לתגובה אמנותית מיידית בעתות משבר לוקה בבלבול עמוק בין דיווח חדשותי לבין יצירה תרבותית. בעולם שבו רשתות חברתיות דורשות תגובתיות מהירה, חד־ממדית ורצוי כזו שאפשר לתמצת בהאשטאג קליט, מעשה האמנות נתפס לעיתים בטעות כסוג של ״ציוץ״ חזותי או טקסטואלי.
אולם, בניגוד לצריכת תוכן מהירה, יצירה משמעותית מחייבת תהליכי עומק של ספיגה, עיכול והבשלה. הקיפאון היצירתי, שנתפס בטעות כחולשה או כחוסר רלוונטיות, מהווה שלב אינקובציה קריטי שבו האמן מעבד את המציאות הבלתי נתפסת לכדי שפה חדשה. אי אפשר לצפות מיוצר לחלץ משמעות אוניברסלית מתוך אירוע בעודו מנסה להבין אם התקרה שמעליו מתכוונת להישאר במקומה.
יצירה בעלת ערך אינה מסתפקת בשיקוף פשטני של המאורעות; היא מבקשת לזקק מהם תובנות קיומיות, פעולה הדורשת מרחק רפלקסיבי וזמן הבשילה שאינו עולה בקנה אחד עם קצב הרענון של הפיד. השתיקה האמנותית בזמן אמת אינה מעידה על אדישות, אלא על מחויבות לתהליך פסיכולוגי ואסתטי מעמיק. תוצריו של תהליך זה עשויים להתגלות רק בחלוף הזמן, כשהמילים והצורות יצליחו סוף סוף לגשר על הפער התהומי שנוצר בין החוויה הגולמית לבין ייצוגה התרבותי.
דווקא בתקופות של משבר, חשיבות התמיכה הממסדית באמנים מתעצמת, שכן היא מעניקה להם את מרחב הנשימה הנדרש כדי לא להפוך למכונות לייצור תגובות מיידיות. ברגעים של חוסר ודאות לאומית וכלכלית, התמיכה של עסקים ואנשים פרטיים בתרבות אינה אקט פילנתרופי בלבד אלא אחריות אזרחית.
תמיכה זו אינה רק עניין תקציבי, אלא הכרה בתפקידם החברתי של היוצרים כמעבדי טראומה וכמובילי שיח ארוך טווח. הממסד והקהילה פועלים כאן כגשר המאפשר למציאות הקשה להפוך, בסופו של דבר, לזיכרון קולקטיבי מעובד, גם אם תהליך ההבשלה דורש סבלנות שאינה מאפיינת את עידן הדיגיטל המהיר.
סיון סבג זלנסקי היא אוצרת, אמנית ויזמת פרויקטים בעולם האמנות
