הצלחת של הארץ המובטחת: המרכיבים שמאפשרים לנו להתבונן על עצמנו מחדש

עמית: הי עופר, מה שלומך בימים המטורללים שעוברים עלינו?

עופר: מטורלל. בין ייאוש מהמצב לנחת מהילדים, בין עייפות כרונית להתעקשות על תקווה

עמית: אני מוסיפה שדי! מיציתי

עופר: אני כל כך איתך. ושכחתי להוסיף שאני בין ממ״ד למטבח. כל היום אוכלים פה, זה שגעון

עמית: נו… ברור אוכלים. אבל זה עולם התוכן שלנו שבגינו התכנסנו – הסדרה ״הצלחת של הארץ המובטחת״ בכאן 11, שמובילים אסף דוקטור (״האחים״) וג׳רמי פוגל

עופר: ״הצלחת״ נולדה אחרי עיסוק רב שנים בשאלת המטבח הישראלי, דרך ״אנחנו על המפית״ שהוביל ברק יחזקאלי בכאן 11. זו סדרה שיצרנו ברק ואני יחד והיו לה ארבע עונות. אחריה חשבתי שמיציתי את התחום הקולינרי, כי כמה עוד אפשר לדוש באוכל העדתי, אבל אז התגלגל לידי הספר של ד״ר טובה דיקשטיין ״מסע שורשים״ שהפך את עולמי – ספר שהוא סיכום מחקרה רב השנים בעקבות התפריט היהודי הקדום

עופר: אלו היו ימי ההפיכה המשטרית, וראיתי בספר תקווה גדולה למציאת מכנה משותף רחב לחיים כאן. לא עוד בידול עדתי – אלא ניסיון לגעת במקור, במציאות הממשית של היהודים הקדמונים. להתבונן בהם בגובה העיניים, דרך הצלחת שלהם ולא דרך המיתולוגיה.

המיתולוגיה כבודה במקומה מונח, אבל כשהיא הופכת להיות תכנית עבודה בסגנון ״נהפוך את ישראל לגדולה שוב״, חשוב להביט באותה המציאות ולהבין האם היא באמת כזאת קסומה, או שאולי שווה לשקול שוב אם לשוב לשם

הדאטה של הסדרה מבוססת על המחקר, אבל כדי שכולנו, שהגענו מרקעים שונים, נהיה באותו עמוד – כינסנו חברותא שבה למדנו והעמקנו על התקופה, המקורות, ההיסטוריה, הגיאוגרפיה, הארכיאולוגיה ועוד

עמית: מדהים איך המציאות החברתית הנוכחית שלנו מצליחה לגעת גם בעולמות תוכן כאלו – כששוב אנחנו מחפשים משהו שיאחד ויקרב אותנו אחד אל השני. כמה פרקים יש בסדרה?

עופר: חמישה פרקים – קמח, ירוקים, קטניות, דגים ובשר. בכל אחד מהפרקים יוצאים אסף וג׳רמי למסע בעקבות קבוצת חומרי גלם שהתקיימו פה באזור והיוו את בסיס התזונה של היהודים הקדומים.

הפרק הפותח הוא הלחם – המזון הבסיסי ושם גנרי לאוכל בכללי; אחריו ירוקים וירקות, שנקראים ככה כי עד הופעת הירקות הצבעוניים מהעולם (עגבניה, פלפל, תפוח אדמה) כולם היו ירוקים; קטניות, מקור החלבון העיקרי של האדם תקופות ארוכות בהיסטוריה; דגים, שהולידו את ישו כמו ונוס מהכנרת; והפרק הסוגר: בשר כמובן, שהיחס הדואלי שלנו היהודים אליו נקבע עוד משחר ההיסטוריה ונקשר בשחיתות ופריצות

כל הפרקים שודרו אבל זמינים לצפייה בכאן בוקס וביוטיוב. הסדרה קופצת במפגיע בין העבר המאוד־קדום להווה שלנו כאן, ומנסה לבחון דרך הצלחת נושאים חברתיים כמו מעמד האישה, שחיתות ומעמדות חברתיים. ספוילר: לא הרבה השתנה (-:

עמית: ברור. אבל אני מניחה שהמציאות שלנו בשלוש שנים האחרונות הביאה אותך לבחון את השאלה הזו, בין העבר להווה, בין הפערים החברתיים ובין הניסיון לייצר כאן, אולי, משהו טוב יותר

עופר: בהחלט. התחלנו לצלם חודשיים אחרי 7 באוקטובר. זה צבע את הסדרה באופן דרמטי, את הקשר שלנו למקום, אחד לשני ובכלל; וכמובן לכל התקופה הנוראית שלפני המלחמה, אז עבדנו על ההכנות לסדרה

עמית: איך נבחרו אסף וג׳רמי להוביל את הסדרה?

עופר: את אסף הכרתי במסגרת ״אנחנו על המפית״. הוא היה השף האמיץ היחיד שהסכים להצטלם כשכל המסעדות נסגרו בקורונה, ואני ראיתי ערך חשוב בתיעוד הזה בזמן אמת. הוא מתעסק שנים במטבח מקומי והחיבור שלו לתוכן היה ברור.

היה לנו ברור שחייבים לצידו מישהו ששוחה בתרבות יהודית. רוני מנור ושגית שלום – מפיקות הסדרה שהכירו את ג׳רמי – העלו אותו לסירה. בשנייה הראשונה ששניהם נכנסו למשרד היה לי ברור שזה זה. החיבור ביניהם היה משהו שקורה פעם בחיים. הם הביאו לסדרה חוכמה והומור וחריצות, ובעיקר את עצמם ב־100 אחוז

עמית: לאסף מגיע הרבה קרדיט על הפעילות שלו מעבר להיותו בעל מסעדה. אני חושבת שזה ליהוק מדוייק. איך החלטתם על נושאי הפרקים?

עופר: הדאטה של הסדרה מבוססת על המחקר, אבל כדי שכולנו, שהגענו מרקעים שונים, נהיה באותו עמוד – כינסנו חברותא שבה למדנו והעמקנו על התקופה, המקורות, ההיסטוריה, הגיאוגרפיה, הארכיאולוגיה ועוד.

טובה דיקשטיין ניצחה על המפגשים. אחרי זה הלכתי הביתה וחזרתי למפגש הבא עם שלד תסריטאי שעליו התדיינו יחד, וכל אחד זרק לצלחת הזאת עוד משלו. שרית סרדס התחקירנית יצאה עם דרישות ליהוק שהיו השלב האחרון של יצירת הפרקים

עמית: איך מתחלקים התפקידים בין אסף לג׳רמי?

עופר: במקור אסף, ששנים מתעסק במטבח מקומי היה אמון על הצד הקולינארי, וג׳רמי, מתוקף תוארו האקדמי בפילוסופיה יהודית, אמון על הרוח. שניהם התגלו בסקרנים וחרוצים ועם התקדמות הצילומים כל אחד מהם ״גלש״ לתחום ההתמחות של האחר, ולא פעם הם מתבדחים על זה

עמית: ואיפה צולמו כל אחד מהפרקים?

עופר: הפרקים צולמו מהעוטף בדרום ועד כפר ראמה בצפון. הנוכחות של הנוף היא שחקן מרכזי בסדרה לא פחות מג׳רמי ואסף

חיבור שקורה פעם בחיים

עמית: פרט לטובה וכמובן לאסף וג׳רמי, צוות ההפקה עובד איתך עוד מהסדרה ״אנחנו על המפית״. בוא נדבר גם עליה, איך היא נולדה?

עופר: לילה אחד קיבלתי מייל מהשף ברק יחזקאלי, שאותו הכרתי כי ערכתי איתו תכנית בישול לקשת 12. הוא כתב ״בוא נצא בעקבות שפים ישראלים מצליחים בעולם, ננסה להבין מה הוא מטבח ישראלי ממעוף ציפור. אולי נבין משהו שאנחנו לא מצליחים מפה״. מה שאני קראתי בהצעה שלו היה ״בוא נדבר על הגירה״ – נושא שהעסיק אותי בזמנו. הגשנו את ההצעה לכאן הנהדרים, שהיו ממש בחיתוליהם, ולא התקבלנו.

אחרי חצי שנה ליסה שילוח, שהיתה אז סמנכ״לית תכניות, התקשרה לרוני מנור ואמרה שהיא עוברת על הצעות ישנות והיא רוצה פגישה. רוני לא ממש הבינה על איזו הצעה היא מדברת כי ״המפית״ לא עברה. טו מייק א לונג סטורי שורט – יצאנו לדרך עם הפיילוט בלונדון

עמית: כמו שאומרים – מה שצריך לקרות קורה. ו… ארבע עונות, כשבקורונה חזרתם לארץ ויצרתם את ״אנחנו על המפית״ המקומית

עופר: כשפרצה הקורונה כבר היינו באמצע הצילומים של העונה בארץ, ולכן גם יכולנו לצלם את הפרק עם אסף דוקטור, כי היו לנו תחקירים וצוותים. אגב, הפרקים בארץ היו מעניינים ורלוונטיים הרבה יותר מבחינה קולינרית ותרבותית. מסתבר שיותר מעניין לדבר על אוכל ישראלי בישראל 🙂

עמית: נכון. וגם לצופה המקומי זה כנראה נותן ערך מוסף. איך אתה הגעת לעולמות התוכן האלו? מה הרקע שלך?

עופר: למדתי משחק בסמינר הקיבוצים, שיחקתי עשר שנים בתיאטרון פרינג׳ והייתי ממקימי אנסמבל אספמיה של דליה שימקו. במקביל הייתי עיתונאי אוכל ותרבות. אחרי עשור וחצי נגמר לי ממשחק ובמקביל נגמרה גם העיתונות.

חיפשתי את עצמי, עד ששי־לי ליפא קיבלה תכנית בישול בטלוויזיה וביקשה שאבוא לערוך אותה. נפתח לי עולם חדש. בין לבין יצרתי את הסרט ״עדות״ עם שלומי אלקבץ, וכל הלבנים האלה הפכו לחומה הבצורה של היצירה הטלוויזיונית שלי

אנחנו חיים בתקופה שבה יש משקל רב להיסטוריה, והדיון על מי היה פה קודם או למי שייך המקום הוא מנוע רב עוצמה. עלינו לנהוג משנה זהירות בבואנו להשתמש בה, אבל מהותי מזה – חשוב שנכיר אותה

עמית: ללא רקע מוקדם באוכל? קולינריה?

עופר: מאחורי כל שאלה עומד סיפור ארוך 🙂. בין שנה א׳ ל־ב׳ בלימודי המשחק חיפשתי עבודת קיץ, וחברה שבזמנו עבדה במה שהיה אמור להיות חוד החנית של התוכן באינטרנט – אתר ״מפה״ – הציעה לי להיות תחקירן זוטר, זה שעושה את הנסיעות הרחוקות שלאף אחד אין כח אליהן.

אחרי חודש וחצי של עבודה שם, חנוך פרבר ז״ל, שהיה שף ואיש תוכן גאון – קרא טקסט שכתבתי וסימן אותי. בתום הקיץ שבתי לספסל הלימודים ובסוף שנה ג׳, כשאני בהפקות וכולי חש עצמי שחקן, קיבלתי טלפון מדנה דרביאנסקי שהכרתי ב״מפה״. היא סיפרה שמקימים מגזין חדש בתל אביב ואני חייב לבוא לכתוב איתה. אחרי סירובים של מי שחש עצמו שחקן – התרציתי.

המגזין היה טיים אאוט והיא היתה עורכת מדור האוכל. נשארתי שם ארבע שנים ומשם התגלגלתי לוואלה ולקבוצת ידיעות אחרונות. מחד, המתנה הזאת של דנה אפשרה לי להיות שחקן מפונק, שלא עושה הצגות ילדים או חלטורות מבישות; ומאידך הפינוק הזה מעולם לא הביא אותי להיות שחקן מקצועי בהגדרה. בכל מקרה אני מודה לתקופה הזאת ומודה לאל שאני לא שחקן

עמית: אתה בעצמך מבשל?

עופר: עם זה פתחנו את השיחה לא? 🙂 אני מבשל ואוהב לבשל, ובימים אלה לא יוצא מהמטבח. התחלתי בתלונות, אבל האמת שהמטבח הוא האי האחרון של השפיות שלי. שם כלום לא השתנה בשנים האיומות שעוברות עלינו

עמית: אז מה על שולחנך המקצועי כעת? על מה אתה עובד עכשיו?

עופר: כמי שיש לו יומרות להתפרנס מיצירה, השולחן (ובעיקר הראש שלי) גדוש. אני מציע סדרתי תחת כל מכרז רענן, מקבל המון לא, אוסף את השברים וממשיך. אני מקווה שהצלחת תעשה עוד עונה, ומייחל שפרויקטים נוספים שאני אוחז תחת הזרוע ושולף בעת הצורך ימצאו בית חם

עמית: אמן ואמן. אנחנו, האנשים שמתעסקים בתרבות ואמנות, מבינים את הצורך שלנו באלו, את מה שהם ממלאים בחיים שלנו

עופר: אני חושב שזאת לא פריבילגיה של העוסקים באמנות. תרבות מסוגים שונים צורכים כולם. יחידות סגולה מהיצירות הופכות לקאנון ומשנות תפיסות ערכיות. חשוב שנקפיד להישאר יומרניים במידה וליצור אמנות שיש בה את המרכיבים שמאפשרים לנו להתבונן על עצמנו מחדש. יש לי משפט לסיום?

עמית: יאללה. לך על זה

עופר: האדמה הטובה ומגואלת הדם שאנחנו חיים עליה לא שייכת לנו. היא היתה פה הרבה לפנינו וככל הנראה תישאר פה הרבה אחרינו. לאומים רבים צמחו מהאדמה הזאת ולא להיפך, ועל כן יש לנו זכות אורחים שווים עליה.

אנחנו חיים בתקופה שבה יש משקל רב להיסטוריה, והדיון על מי היה פה קודם או למי שייך המקום הוא מנוע רב עוצמה. עלינו לנהוג משנה זהירות בבואנו להשתמש בה, אבל מהותי מזה – חשוב שנכיר אותה. לא סיפורי מעשיות או מיתולוגיות, אלא עובדות.

את הסיפור הקולינרי שלנו, היהודים, אי אפשר להשלים בלי מסורות קולינריות של מי שנשאר לחיות פה באזור, כך שזהותנו – כמו עתידנו – כרוך בשלהם לבלי הפרד. זהו. זה שני הגרוש שלי

---

הצלחת של הארץ המובטחת | כאן 11
יוצר, עורך ובמאי: עופר עין גל
מפיקות ויוצרות שותפות: רוני מנור ושגית שלום