״השמש זורחת על כולם״: החיים שאחרי מעשה בלתי הפיך

״השמש זורחת על כולם״, סרטו דובר המנדרינית של הבמאי הסיני קאי שאנגג׳ון (שכתב את התסריט יחד עם האן ניאנג׳ין), שזיכה את השחקנית הראשית בו – שין ז׳יליי – בפרס השחקנית הטובה ביותר בפסטיבל ונציה 2025, מעמיד בתחילתו פורטרט לדמותה של מייון. היא נמצאת בפס הנע של מחלקת האולטרסאונד בבית החולים, כשעוברה חסר דופק והיא נדרשת לשמור על עצמה כדי לנסות להציל את ההיריון.

בעודה מרגישה חולשה ועומדת בתור לקבל את תוצאות הבדיקה, עיניה צדות גבר שמאושפז שם. היא עוקבת אחריו וניכר שהיא מכירה אותו. בהמשך נבין שהיא פגשה בבית החולים את אהובה לשעבר באושו. האקספוזיציה ממשיכה להתמקד בה כדמות: אנחנו מבינים שיש לה רומן עם צ׳יפנג (פנג שאופנג), גבר נשוי ואב לבת; ושהיא מוכרת בגדים ומשפיענית רשת שמשווקת את הסחורה שלה ברשתות החברתיות ומשיבה אונליין לשאלות.

מייון חוזרת לבית החולים ומגלה שבאושו (ג׳אנג סונג וון) חולה בסרטן. הוא דורש ממנה דברים והיא ממהרת לרצות אותו. שיא הדרישה שלו הוא לעבור להתגורר בביתה הקטן. כעת הסוד מתחיל לחרוק ואנחנו מגלים שבאושו ומייון היו פעם זוג מאוהב, ושבאושו ריצה חמש שנות מאסר על פשע שלא הוא ביצע… אלא היא.

מעבר לכך אנחנו מגלים שמייון נטשה אותו והפסיקה לבקר אותו בכלא. הסיפור הולך ומסתעף עד לסופו, שבו אנחנו מבינים את גודל האשמה והחרטה; ועד כמה הכוח לקחת ולתת חיים הוא הכוח המכלה והמכלא. במובנים מסוימים, הסרט משנה את המשוואה – באושו לקח את העונש של מייון וקיבל על עצמו אשמה שלא הייתה שלו. אבל האם אפשר לפדות אשמה? האם אפשר לתקן את המעוות?

יש משהו נחוש באתלטיות של מייון, שהגוף אצלה עובד עם הרגש בדיוק נפלא. שין ז׳יליי באמת ראויה לכל פרס על האופן שבו היא נכנסת לדמות ומגלמת את הפאוור־וומן של החיים הפשוטים והסיזיפיים

הסרט מעלה שאלות מוסר, גורל וערבות הדדית באופן מופתי ומעורר מחשבה. הוא עושה זאת בפאתוס טרגי שלא נופל מהטרגדיות היווניות הקלאסיות, גם כשמדובר בקלישאה העממית של ״השמש זורחת על כולנו״ או במילים אחרות – אי אפשר לחמוק מהגורל, כי בסוף השמש שוקעת.

הסרט גם הופך את הגורל לנרטיב של הדמויות, ודן בחיים שאחרי מעשה בלתי הפיך באמצעות שימוש במוקדי התסביך האנושי: חוב מוסרי, זיכרון והקושי להשתחרר מהעבר. העבר הוא תהום, ובסופו השאלה האם אפשר לשכוח – נותרת פתוחה ומדממת.

יש בסרט יותר מדי ריטואלים, כמו חזרה לבית חולים מסיבות שונות. זה יכול קצת להוריד מהמתח, אבל אם נתייחס לבית החולים כמוטיב – הרי שהוא נותן לנו את האפשרות להבין עד כמה אנחנו חסרי שליטה, גם ביחס לגופנו.

יחד עם זאת, יש משהו נחוש באסתטיקה האקזוטית ובאתלטיות של מייון, שהגוף אצלה עובד עם הרגש בדיוק נפלא, והיא מצליחה לסחוף אותנו אחריה כדמות. שין ז׳יליי באמת ראויה לכל פרס על האופן שבו היא נכנסת לדמות ומגלמת את הפאוור־וומן של החיים הפשוטים והסיזיפיים. היא הלב הפועם של הסרט, והאשמה הדוממת של העבר ניכרת בכל פעולה משחקית שלה, בכישרון רב ובעוצמה.

הבימוי של שאנגג׳ון הוא בימוי חכם, שנשען על קומפוזיציות סימטריות ויכולת לחבר בין מרקם החיים המקומיים, מחוץ לדמויות ודרכן. הצבת השאלות האוניברסליות הנצחיות, בלב העולם הממהר והטריוויאליות של הקידמה (כמו מסך הטלפון), יוצרת אותנטיות ייחודית ואמינה.

יש בו תפיסה אמנותית יפה שלוכדת פרטים קטנים, ומוסיפה רזולוציות למחשבה המופשטת. לצד אלה, עבודת הצילום והתאורה של הצלם קים היון סוק היא מלאכת מחשבת ועומדת כאמנות בפני עצמה, עם גוונים שמיטיבים לפסל פוזיציות ולהעניק להן מומנטום אמנותי משלהן.

כך, לדוגמה, בעודה מתלבטת אם לספר לצ׳יפנג – הגבר הנשוי שלו הרתה – על ההיריון, החדר מפסל את הגיבורה באור כחלחל עמוק, שבכל פעולה שלה נוסך משהו שהופך את הרגע לפואטי, אסתטי ויפהפה.

שאנגג׳ון עובד עם השחקנים בקצב ונשען על האיפוק התרבותי כמקור להעצמת הקונפליקטים של הדמויות ומורכבות היחסים ביניהן. הכימיה בין שני השחקנים הראשיים, שמערכת היחסים שלהם היא מוקד וירטואוזי הנע בין אלימות לחרטה וכמיהה, היא עבודת מופת הנרקמת על היבטים פילוסופיים ופסיכולוגיים של נפש האדם.

---

השמש זורחת על כולם
בימוי: קאי שאנגג׳ון
131 דקות; סין, 2025
4 כוכבים

ניתן לצפייה ב־yes, בסלקום TV ובפלטפורמת ה־VOD של סינמטק תל אביב