Disable/Enable big cursor white
Disable/Enable big cursor black
The Critical F // תגידו תודה
משחק מועצם ומדומיין של חשיבות עצמית
עמוס, עמוס, עמוס. איך גורמים לאנשים לדבר קצת פחות? צריך להודות שזו אולי שאלת העשור, שמתגברת עם כל קטסטרופה עולמית או מקומית. אנחנו מוצפים בפורנוגרפיה מילולית. האינפורמציה והקשקשת מוטחת מכל עבר: מאולפני החדשות, שחוזרים על אותם המסרים ואותן הידיעות ואותן השאלות פעם אחר פעם; מקבוצות ווטסאפ, שמדבררות את עצמן לדעת על כל סוגיה שולית; ממיילים שנשלחים ממקומות עבודה או לימודים.
אלה האחרונים מציפים את תיבות המייל בהודעות שמוצפות בעצמן במילים. נדמה שכל מסר, גם אם פשוט ואופרטיבי כמו ״הפגישה נדחתה למחר״, חייב לכולל לצידו שלל פתיחים, אמירות כנף וסגירים. בהווה שלנו, אלה כוללים את הזמנים המורכבים והכרת תודה לחוסן הלאומי ולכוחות הביטחון.
אם עומס וריבוי הם המאפיינים המובהקים של התרבות הפוסט־מודרנית, הרי שבישראל התמכרנו ל־overdoing מטורף בכל הקשור לאינפורמציה. כולנו מאמינים שעדיף לומר משהו מאשר לשתוק, או סתם למשוך בכתפיים. וכך אנחנו נקלעים לשרשראות של דיונים בלתי נגמרים, שתופסים את כל חלל שמוכן לאכלס אותן.
הפכנו לאומה שמרגישה בנוח רק כשניר דבורי אומר את המובן מאליו אלפי פעמים, מבלי לומר דבר מה חדש; הפכנו לאומה שהשאלה ״אז איך היה מתחת להריסות?״ עדיפה בה מלא לשאול בכלל; הפכנו לאומה שלא יכולה למנוע מעצמה לומר ״אבל עם סוכריות״, כשמישהו מעדכן שהוא מביא עוגה, רגע לפני שמישהו אחר מזכיר ״ובלי ביצים״.
אנחנו מברברים את עצמנו לדעת, ובצורה תיאטרלית כל כך, על נושאים וסוגיות שאין מה להתעכב עליהם באמת. אפשר להגיד את רוב הדברים פעם אחת, או בצורה הרבה יותר קצרה וממוקדת. וזה אוחז בכולנו הדיבור הכפוי, הדחף בלתי נלאה להגיב.
הפורנוגרפיה המילולית הזו, כמו כל פורנו, היא משחק מועצם ומדומיין של חשיבות עצמית. הגשמת פנטזיה שנועדה לשים אותנו במרכז. אבל ברמות שהיא מגיעה אליהם היום, הדברת הכפייתית הזו היא גם תולדה של חרדה עצומה מהריק. מה נגלה אם רגע לא נגיד דבר מה, אם לרגע נשתהה; איזו מציאות אז תיחשף כשנרים את מסך המילים? עם מה, בעצם, נישאר?
View this post on Instagram
להשאיר את העבר מאחור
אחד המאפיינים המשמעותיים של התרבות הישראלית קשור בלבוש. כל התסביכים שלנו באים בו לידי ביטוי בצורה מובהקת, וזה כמובן לא מקרי – הקטגוריה הראשונה של זהות באה לידי ביטוי במה שנראה לעין. כעם תפוצות, הלבוש הלאומי שלנו, עד כמה שיש אחד כזה, מגלם מערכת יחסים מסוכסכת עם העבר.
מצד אחד, רצון עז להשאיר את העבר בעבר כדי לאותת שאנו, כאומה שהייתה מפוזרת, עברנו שלב. זה לא משנה אם מדובר באירופה הגלותית והמחויטת, או הלבוש שהגיע מצפון אפריקה או אתיופיה. ישראלים, בהגדרתם, לא ממש אמורים להתלבש כמו שהתלבשו שם.
זה לא תמיד עובר בקלות, המאבק הזה להשאיר את העבר מאחור. כבר בתל אביב של שנות ה־30, כמו שתיארה היטב ההיסטוריונית ענת הלמן, היו את לובשי הפרוות במלונות פלטין או סבוי, בניסיון נוגע ללב – ומעורר אנטגוניזם – להביא את פריז אל הלבנט.
מנגד, רבים הסיפורים במעברות ובקיבוצים על אנשים ונשים שהיו צריכים להשאיר באי רצון בולט את הלבוש המהודר שאיתו הגיעו ממדינות דוברות ערבית, אנגלית או כל שפה אחרת. עד היום קהילות שאינן מתלבשות לפי הממוצע הכל־ישראלי, לדוגמה חרדים אבל ממש לא רק, נחשבות כמעין אקס־טריטוריה המאיימת על האתוס המקומי.
מכיוון שלבוש התפוצות כה שונה ממקום למקום, אחד התהליכים החשובים של כור ההיתוך היה לנסות לנטרל אותו על ידי אימון גישה מודרניסטית ופונקצינליסטית בהחלט – קונצנזוס לאומי וחברתי יושג רק כשנסתפק בפחות. בהכללה גסה שמתאימה לרשת החברתית – עניבות הוסרו מצווארונים של פוליטיקאים, גלביות הושארו מחוץ לבתי הספר, רקמות פרסיות קוטלגו כמיושנות והתלבושת האחידה בבתי הספר נותרה במקרה הטוב תקפה לחולצות טי.
עם רוח הצנע של המדינה הצעירה זה היה לא רק נחשב ערכי אלא גם הגיוני. כמובן שתמיד היו חריגים שרצו להרים את ראשם – תמיד יש – אבל נדמה שהחרדה להתלבש בהידור מוגזם (dressing up) הושרשה כה עמוק בתרבות המקומית, שעד היום יש רבים שמעדיפים להתלבש ״פחות מדי״ לאירועים מאשר יותר מדי.
ההסתפקות במועט השרישה בנו תודעה מקבילה – המעט הזה בהחלט ראוי ורצוי. אין צורך לשגות בשיגיונות של יותר; היותר הזה הוא מותרות שאין אנו רוצים בהם (ועל כן אנו בזים לנובורישים או לקלי הדעת).
על הרקע הזה מתבררות לפתע כל כך הרבה תובנות על התקופה הזו, שמסבירות מדוע כל דרישה לחיים שיש בהם יותר משמץ של הישרדות, נענית באלימות פרועה של ״תגידו תודה״. לפרקים זה מדהים איך הפכנו לעם שמאמין שמגיע לו כל כך מעט, לעם דרך הבגדים הפשוטים שלו מתקשה לדמיין שיש אפשרות אחרת.
View this post on Instagram
זארה קוברת לכולם
אם לדבר בעברית מדוברת, אז אפשר להגיד שהשער של המגזין הכלכלי החשוב ״אקונומיסט״ בשבוע שעבר הוקדש לאיך זארה קוברת לכולם. מה שהתחיל בתור פרויקט צנוע ב־1975, כחנות לבגדים נגישים בסגנון של אופנה גבוהה, הפך בשנות ה־90 למפלצת אופנה מהירה חובקת עולם.
כיום זארה עוברת שינוי גרסה נוסף. תחת ידיה של מרתה אורטגה, בתם של המייסדים, הרשת הספרדית הופכת למותג אופנה על מלא. לא כזה שמחקה מעצבים ומגמות, אלא כתשתית על עבור מעצבים. לראייה, אחרי שסיפרה על פרויקט ארוך טווח עם לא אחר מג׳ון גליאנו, היא משיקה קולקציית קפסולה ענקית (מעל ל־100 דגמים) עם ווילי צ׳וואריה, שכולה שיר הלל לעודפות לטינית דון חוליאנית עדכון מיחסי הציבור של הרשת: הקולקציה לא מגיעה לישראל).
אחת המיס־קונספציות השגויות ביותר היא באופן שבו מדמיינים את המבנה של תעשיית האופנה. מתוקף אין ספור סיבות שיווקיות, ומתוקף כך שאנחנו מסונוורים מסמלי סטטוס, רבים מדמיינים את ההיררכיה של תעשיית האופנה העכשווית ככזו שבה בקודקוד שלה נמצאים מעצבים ומה שמכונה מותגי־על, ובתחתית שלה נמצאות רשתות האופנה הגדולות. עבור רבים, ז׳יבנשי או ורסצ׳ה חשובים ומשפיעים הרבה יותר מאשר זארה, שבמקרה הטוב מזנבת אחרים.
איך אומרים את זה? ״הפוך, גוטה״. הסיבה לכך שבשני העשורים האחרונים מעצבי אופנה ומותגי־על חוברים אל מותגי אופנה פופולריים כמו ״חיים ומשה״, יוניקלו או זארה היא לא בגלל שהם רוצים ״להנגיש את עצמם״, אלא כי הרשתות האלו הרבה יותר חזקות, הרבה יותר משמעותיות, הרבה יותר יעילות והרבה יותר רלוונטיות מכל מותג עילית שקיים כיום.
הסיבה לכך שיותר ויותר מעצבים, מ־JW אנדרסון או כריסטוף למייר (יוניקלו) ועד לגליאנו וצ׳רווארה (זארה), יוצאים למערכות יחסים משמעותיות עם רשתות פופולריות נובעת מתוך הכרה שלהן יש הרבה יותר מה להציע להם, מאשר להם להן. אם אני צריך להמר אז בשנים הקרובות אנחנו נשמע על יותר ויותר מעצבים שיחצו את הקווים ממה שמכונה אופנה עילית אל זארה ודומותיה (אם כי נכון להיום, כאמור, זארה קוברת לכל השאר).
View this post on Instagram
השחרור הגדול
אין דבר שהאנושות יותר אוהבת מאשר לספר לעצמה שהיא מתקדמת. זה בוודאי היה הסיפור של שנות ה־20 במערב, לפני כ־100 שנה, אחרי שמתוקף שלל סיבות טכנולוגיות וחברתיות ופוליטיות המחוך יצא מהאופנה. עבור רבות שנאלצו ללבוש את כלוב הזהב הזה, מגביל נשימה ומייגע, זו הייתה בשורה שמוסגרה בתואר ״השחרור הגדול״.
מעצבי אופנה, כמו מריאנו פורטוני או פול פוארה, ניכסו לעצמם את בשורת הלבוש נטול המחוך, וסיפרו לכל מי שהיה מוכן לשמוע שהם, הם אלה ששחררו את האישה מהמחוך (אקט שיווקי מבריק שאין לו קשר אמיתי למציאות).
כמה טראגי היה לגלות שהשחרור מטרור המחוך הוביל לשליטתו של טרור אחר. בהיעדר מכשיר כל כך אפקטיבי לעיצוב הגוף, הדרך היחידה לאלף אותו עוברת בספורט ודיאטה קפדנית. אלה התבררו כשליט עריץ שקוף אבל גרוע הרבה יותר. הפריחה של חדרי הכושר ושל מדורי תזונה במגזינים באותה התקופה הייתה עדות לצורך הכפייתי שנוצר לשמירה על הגזרה.
האופנה הרווחת של אותה התקופה מספרת את התאווה שנוצרה לגוף דקיק ומושלם, גוף שיעיד על שגרה של תזונה והתעמלות. המעצבות המודרניות הגדולות, שאנל ומדלן ויונה, עיצבו מערכות לבוש בצלליות ישרות העשויות סריגים דקיקים או שמלות ארוכות ממשי, שנגזרו ב״אלכסון״. אלה אולי נופלות היטב על הגוף, אבל אין נקמניות מהן. הן מיועדות לגופים אתלטיים ונעריים, מסגירות כל סטייה קטנטנה במשטר הגזרה.
החשיבה הפרוגרסיבית – שכשמה היא חושבת שהיא מתקדמת – אוהבת לחשוב שהיא יכולה לשנות את טבעו של האדם. זו הגישה שהביאה לנו בעשור האחרון קריאות עזות לגיוון ולאיתגור מודל היופי, שמטרתן להילחם בטרור של הדיאטה והספורט.
האירוניה הגדולה היא שהניסיון להוציא את הדיאטה והספורט מהאופנה, במטרה להשתחרר מעריצותן, רק הביא דבר גרוע עוד יותר, שיש לו בדיוק את אותה המטרה – זריקות אוזמפיק ושאר אמצעים דומים. אלה אולי לא נראים במסעדות או בחדרי הכושר, אבל נוכחותם עזה. טרור תמיד יעיל יותר ככל שהוא שקוף יותר.
מעניין לחשוב על הדברים לאור שבועות האופנה לחורף הבא, שבדיוק הסתיימו. בין שלל מגמות, בולטת החזרה המסיבית של צלליות שנות ה־20 וה־30 של המאה הקודמת, כמו למשל שהיה בשאנל, דיור, ויקטוריה בקהאם או בלנווין. בגוצ׳י, לעומת זאת, חזרו אל ההרואין שיק, תקופה נוספת שבה משטר הגוף היה קיצוני במופגן. כי ככה זה בני אדם: אוהבים לספר לעצמם שהם מתקדמים, בזמן שהם תמיד נשארים במקום.
View this post on Instagram
האם מעצבות נשים מעצבות אחרת מגברים
לא קורה הרבה שאני נשאר בלי מילים, במיוחד באמצע שיעורים, אבל דווקא שאלה פשוטה לכאורה גרמה לי לקפוא ולגמגם. זו מסורת של שנים שאני פותח כל שיעור בשיחה של כמה דקות עם הסטודנטים.יות על אקטואליה מעולם העיצוב והתרבות. בדרך כלל אני מביא את הנושא, אבל לכבוד השיעור האחרון בסמסטר בשנה שעברה ביקשתי מהסטודנטים.יות להעלות סוגייה משלהם. כך יצא שהשאלה הראשונה הייתה – ״למה בכל חילופי המעצבים השנה בבתי אופנה היו רק גברים?״.
לא יודע למה השאלה הזו בלבלה אותי. והיא הייתה במקומה. באותו השבוע היה סבב של אותם שמות מוכרים באותם בתי אופנה: דמנה בגוצ׳י, פייר פאולו בבלנסיאגה, מיקלה בולנטינו, מייקל ריידר בסלין. ולמרות שאני מדבר על הנושא לא מעט בהרצאה שלי ״האופנה האחרת של המעצבות הגדולות״, נתקעתי. הרגשתי שכל תשובה שאתן לא תסביר בצורה טובה מספיק איך מול אודיטוריום שרובו סטודנטיות שבאו ללמוד עיצוב אופנה, מי שהופך לסטאר בתעשייה אלה בעיקר גברים.
אבל אולי דווקא 2026 מאותתת על שינוי? מריה גראציה קיורי מונתה בפנדי. גרייס וולס בונר קיבלה את המושכות לקו הגברים של הרמס. הבלגית מריל רוג הציגה את הקולקציה הראשונה שלה למארני. לואיז טרוטר, כמעצבת הראשית של בוטגה ונטה, הציגה את הקולקציה טובה בהיסטוריה של הבית. המותג של פיבי פילו ממשיך בנסיקה המטאורית שלו. ורוניקה לאוני מנסה לאושש את קו העילית של קלווין קליין. סילבנה ארמני, האחיינית של, קיבלה את המושכות.
אני מרגיש שאני כותב את השורות האלו כדי שהסטודנטית ששאלה בשנה שעברה תראה שלא שכחתי ושהפעם אני מביא תשובה מעודדת יותר.
האם מעצבות נשים מעצבות אחרת מגברים? אחת ההנחות השגורות בתעשיית האופנה היא שמעצבות נשים מעצבות עבור המציאות, ואילו מעצבים גברים מעצבים עבור הפנטזיה. כל זה הוא כמובן קשקוש מוחלט, שובניסטי בעיקרו, כי הוא לא לוקח בחשבון את מניפת הגישות שיש בקרב מעצבות נשים.
חלקן, כמו דילארה פינדיקוגלו, עוסקות בתשוקות סוטות ומפתות. חלקן, כמו סטלה מקארתני, מביאות גישה ערכית. אחרות, כמו טרוטר, מצטיינות ממש בכל הקשור למחויטים. יש שמעדיפות להלביש דווקא גברים. ויש שמחטיאות את המטרה, כמו למשל השידוך הלא מוצלח בין שרה ברטון לבית האופנה ז׳יבנשי (סורי, זה לא ממש עובד). יש עוד דרך ארוכה ללכת, אבל דווקא המניפה המגוונת הזו מעודדת להמשיך ולהתעקש. כי באמת אין סיבה שלא.
View this post on Instagram
הטקסטים התפרסמו לראשונה בחשבון האינסטגרם של לירוי שופן
