הרשימה המשותפת // 9.4.26

ראובן זהבי ורחל חגיגי במרכז מעמותה

שתי תערוכות ייפתחו מחר (10.4) במרכז מעמותה בבית הנסן בירושלים (אוצרים: סלה־מנקה). הראשונה, ״מעניין מה הייתְ חושבת״, תערוכת יחיד לראובן זהבי, שבמרכזה מיצב – שולחן עמוס בפייק פוד. זהבי שחזר את עוגיות אימו מאלג׳יריה בחומרים בלתי־אכילים, וגילה שהוא משחזר לא רק צורה אלא עולם שלם שאבד עם מותה. הנוסטלגיה לא יכולה להישאר חמימה, ולתוכה זולגים הקולוניאליזם הצרפתי, חוקי וישי, הקריעה מאלג׳יר, ההגירה למרסיי ולישראל, ומשם – מלחמות עד עצם היום הזה.

השנייה, ״הַאֲפָלָה״, תערוכת יחיד לרחל חגיגי, שבה 11 עבודות רקמה בטכניקת גובלן, המבוססות על תצלומי עיתונות של הפצצות בעזה – חלקן לאחר טבח 7 באוקטובר, חלקן מתועדות ממבצעים קודמים. מאז אוקטובר 2023 חגיגי רוקמת: הופכת את הרגע הצילומי המיידי לעבודת יד שנמשכת שבועות וחודשים, ובכך מציבה מול הצופה את הדיסוננס שבין האובייקט האמנותי העדין לבין הרגע ההרסני הכלוא בתוכו.

---

שחר מרקוס במעבדה לאמנות

״אלת הסבירות״, תערוכת יחיד לשחר מרקוס, תפתח בשבת (11.4) במעבדה לאמנות בתל אביב (אוצר: שרון תובל). מרקוס הופך את המונח ״עילת הסבירות״ לעבודת וידיאו־מיצב של מופע אבסורד – פורמט טלוויזיוני נוצץ ומטריד שבו הכללים נכתבים מחדש בכל רגע. בתוך סט צילומים נטוש, בין קונפטי לפאות, הוא שואל: בעידן של פייק ניוז ואמיתות סותרות, מי באמת קובע מה סביר?

מרקוס, הידוע בשימוש בגופו כזירת ניסוי רוויית הומור ופאתוס, לוקח הפעם את הפורמט הטלוויזיוני המוכר של שעשועוני הפרסים ומפרק אותו מבפנים. העבודה חושפת את המציאות שבה אנחנו פועלים, מרחב שבו הדימויים פיקטיביים, הכללים מעוקמים לטובת בעלי אינטרסים, והאמון במערכות הפוליטיקה והצדק נשחק עד דק. בתוך המעבדה הזו של אמת וזיוף, קשה להבחין בין הצלחה לכישלון או בין צדק לעוול.

---

דבי אשרת ב־Yaara Open Studio

״רק את עצמי לרקום ידעתי״, תערוכת יחיד לדבי אשרת, מוצגת ב־Yaara Open Studio ביפו (אוצרת: מיכל קרסני). בעבודתה עוסקת אשרת בנשיות, באינטימיות ובמרחב הדק שבין קרבה לבדידות. באמצעות טכניקה ייחודית של רקמה, רישום וקולאז׳, היא מחייה חומרים יומיומיים ושחוקים כמו שקיות תה וקפה משומשות, כפפות ויריעות בד – ומעניקה להם שכבה חדשה של משמעות, זיכרון ורגש.

​אשרת בוחנת את המפגש בין חומרים המזוהים עם מלאכות נשיות לבין תכנים טעונים פחד, כאב ופגיעוּת. מתוך השראה רוחנית־שמאנית ודימויים אינטואיטיביים, נפרשות עבודות עמלניות וטקסיות המבקשות לגעת בריפוי, בהתמרה ובתנועה בין עולמות.

---

---

ז׳ני רוזנשטיין וטל לוי בבית תמי

״מעיניה של ילדה״, תערוכה משותפת לז׳ני רוזנשטיין וטל לוי, תפתח ביום ראשון (12.4) בבית תמי בתל אביב (אוצרת: נעמה תמריה מוקדי), ותחבר בין יצירתן של ז׳ני רוזנשטיין, ציירת וסופרת ניצולת שואה, שורדת מחנה מוגילוב־פודולסק, לבין טל לוי, ציירת וקולנוענית בוגרת התואר השני בקולנוע דוקומנטרי מאוניברסיטת תל אביב. יחד הן יצרו לעצמן מרחב של אמון המאפשר יצירה ושיח מתמשך על כאב העבר ועל היומיום.

הציורים בתערוכה נשענים על סגנון ישיר ומיידי, לוי ורוזנשטיין עובדות ישירות מהשפורפרת למצע, ומציגות סצנות סוערות שאליהן נחשפו בחייהן, החל מטראומת השואה מעיניה של רוזנשטיין בת ה־6, ועד למלחמה הנוכחית אצל לוי. ההבנה כי עדות אינה פעולה חד כיוונית, ומחויובותה של לוי לאיסוף עדויותיה של רוזנשטיין, הן הבסיס לסרט הדוקומנטרי המשותף, המורכב מחומרי גלם חשופים המושתתים על מערכת היחסים בין השתיים.

---

הישרדות 1945-2025 בגלריה ק׳

התערוכה ״הישרדות 1945-2025״ תפתח הערב (9.4) בגלריה ק׳ בתל אביב (אוצר: אילן מויאל). התערוכה ממשיכה את הקו הביקורתי של התערוכות בגלריה ומבקשת לפרק את המושג הממלכתי ״הישרדות״ ולהציגו כפצע פתוח ומדמם.

היא חושפת את הפער האתי הבלתי נסבל בין הרעשים הטקסיים והצהרות הריבונות לבין המציאות היומיומית של השורדים; המדינה ממשיכה הלאה אל ״המשואה״ הבאה, בעוד השורדים נותרים לבדם עם הטראומות, הזקנה והעייפות. האמנים המשתתפים משתמשים במגוון מדיות כדי להציב מראה אל מול מנגנוני ההשתקה וההתרגלות של החברה הישראלית.